קמצנות. אז חסכת חמישים שקל, ובתמורה קיבלת מיטת קפיצים שהקפיצים שלה בחרו לנתר לחדר אחר בשנה שעברה, שכנים שמוודאים שגם אם תירדם לרגע תתעורר מחדש לצלילי השחזור שלהם לסצינת החמאה מ"הטנגו האחרון בפריז" (עם חמאת בוטנים במקום חמאה), ואמבטיה שבה טמפרטורת המים מתחלפת מחם לקר (או ליתר דיוק, מ"לוהט" ל"ארקטי") על בסיס עקרון אי הוודאות של הייזנברג. והדבר הנורא ביותר הוא שברור לגמרי שתעשה בדיוק אותו דבר גם בפעם הבאה, אפילו שאתה יודע שהמלון כבר ארגן את משלוח המיטה שהפכה אותך ליצור בצורת האות S ליעד הנסיעה הבא שלך.

מבוכה. ואם כבר מישהו התלהב מההרצאה המגוחכת שלך אפילו שלא היו תמונות, כנראה כי הוא לא רק עיוור אלא גם חירש (ודביל), ואם הוא כבר בא לבקש ממך עותק של המאמר, ואם הוא כבר מבקש את האי-מייל שלך – כי שכחת כמובן להוסיף אותו למאמר וגם את כרטיסי הביקור שכחת בבית, הרי עשית אותם כדי שישכנו לבטח במגירה ואף אחד לא יפחיד אותם – אז ברור שברגע שתשלוף את העט ותתחיל לכתוב הוא יתפוצץ וינזול לך על כל היד, וגם על המאמר, ותחזיר לו מאמר טבול בכחול-ים שיכתים לו את התיק והחולצה והוא ישנא אותך לנצח. ומרוב המבוכה בטח לא נתת לו את הכתובת הנכונה, ועכשיו גם לא תוכל ללחוץ את היד לאף אחד, כי היא כחולה, ובמקום זה תסתפק בהתנצלויות ובגמגומים ובניסיונות אומללים להפוך את זה לבדיחה. לך תדע, אולי עכשיו הם יצטרכו לחבק אותך.

שעמום. ואז חשבת שמצאת נפש תאומה, כשהתחלת לדבר עם מישהי ושניהם הסכמתם שכל ההרצאות משעממות נורא. ובדיוק לפני שהתחלת להסביר שזה תמיד קורה לך, ושאתה כנראה בתחום הלא נכון, כי בכל כנס אתה מרגיש ככה מחדש, היא אמרה שזה נורא מוזר, כי בדרך כלל היא לא מצליחה לבחור לאיזה פאנל ללכת כי יש כל כך הרבה הרצאות מרתקות שמתקיימות באותה שעה ממש. ועכשיו לך תספר לה שהרצאה מרתקת היא עבורך אוקסימורון, שהפעם האחרונה שבה היית בכזו הייתה לפני שלוש שנים, וגם אז הסתכלת כל הזמן על השעון וחיכית שהיא תיגמר כבר.

עוד מאזינה מרותקת בהרצאה של תום (אילוסטרציה)

מוגבלות. ואז תלכו לשתות קפה, ובחמש דקות תזכיר שלושה סרטים שהיא לא ראתה, ושני דיסקים שהיא לא שמעה עליהם, וכשתיזכר בספר שקראת שבו קרה משהו דומה למה שהיה היום בהרצאה, היא תסתכל עליך במבט תמה ותשאל מי כתב את זה, אז תזכיר שוב את שמו – מופתע, כי הוא הרי כל כך מוכר – והיא תגיד שהיא לא מכירה ותשאל שוב, ואחרי ניסיון נוסף היא תאמר בהשתאות: "אה, הוא סופר? לא חוקר?". ואתה תחייך לעצמך, ובנימוס תפלוט רק "כן, יש גם כאלה", ותחשוב שבעצם אולי זה לא כל כך נורא, שהמחיר שאתה משלם עדיף על המחיר שהיא משלמת, אפילו אם לה יש מים חמים ושכנים חכמים ועניין עצום בהרצאות משעממות.

מימין: סופר, לא חוקר. משמאל: חוקר, לא סופר (אילוסטרציה)

פרובינציאליות. ושעתיים אחר כך, כשתחליט בכל זאת להיכנס לעוד הרצאה, התחושה הזאת תתחזק עוד יותר כשתשמע את המגיב מרעיף תשבחות על המחקר ההשוואתי המצוין של אחת הדוברות, וכמה חשוב שיהיו יותר מחקרים השוואתיים כאלה, ובכלל, כמה חבל שלא עוד אנשים עושים מחקרים השוואתיים, ועוד ברמה כזאת. ובלב, בשקט, תאמר לעצמך כמה עצוב זה לחיות במקום כל כך מרוכז בעצמו, שכל מחקר שעוסק במקום אחר נדמה למי שגר בו כמחקר השוואתי, אפילו אם לא הייתה בו השוואה לכלום, והוא בסך הכל עסק במקום אחר, פחות מרוכז בעצמו.

והתנצלות לסיום: מחסור קשה בזמן מנע ממני לאחרונה להקדיש את הזמן הראוי לרבים מהכותבים פה. אני כרגע עסוק בהשלמת פערים ומקווה להגיע לכולם, אבל זה ייקח זמן.