לפני יומיים היה נראה לי שלא אספיק שום דבר.

יומיים במיטה עם 39 מעלות חום, הזיות לא ברורות ומחשבות רנדומליות על כל הדברים שהייתי אמור לעשות בזמן הזה, ובלי אוכל או יכולת לזוז (שלא לדבר על בלוגים), הובילו אותי למסקנה הבלתי נמנעת שאכן לא אספיק שום דבר, ואין שום דרך שבה אוכל לשנות את זה.

וברגעים כאלה, שבהם נדמה שהעולם נעצר לכמה רגעים, יש משהו מנחם (וכמובן נרקיסיסטי) בחזרה אליו ובגילוי שהכל נמשך כסדרו גם בהעדרי. אז לא אספיק כלום, לא עכשיו ולא בעתיד הקרוב.

וכל כך טוב לדעת שלאף אחד אחר זה לא באמת משנה.