החיים ייראו יפים יותר. אני אחזור לישון יותר מארבע שעות בלילה. אני אקרא את הספרים שלא קראתי, אראה את הסרטים שלא ראיתי, אשמע את השירים שלא שמעתי. אני אחזור לראות את הרחוב בחוץ בזכות עצמו, ולא רק כתחנת מעבר מחדר מחניק אחד למשרד מחניק אחר. אני אהיה נחמד לאנשים בטלפון, ולא אדחק בהם לסיים ולהניח לי לנפשי. אני אכין ארוחה נורמלית ואוכל אותה בנחת, באיטיות, לא רק בבליסה מהירה וחסרת מחשבה של פחממות וסוכרים וקפאין שמחזיקים אותי במצב צבירה מתפקד, על פי הקריטריונים המקובלים כאן, ובלתי מתפקד לחלוטין, על פי כל קריטריון אנושי סביר. אני אשוב לכתוב כמו בן אדם, או לפחות כמו עצמי, ולא רק טקסטים טלגרפיים מהאי הבודד שלי שבהם אני מבקש להזכיר לעולם שאני חי, ולבד, ואולי מישהו ישיט לפה איזו סירה קטנה ויציל אותי מהעולם שסביבי ובעיקר מעצמי. אני אבטיח לעצמי שלעולם לא אגיע שוב למצב הזה, שבו אני דוחה הכל עד לשניייה האחרונה ואז מפקיד את חיי למשמורת בעוד אני עוטה על עצמי מסכה יצרנית שאני מכיר רק בימים כאלה, ושאינני מזהה את עצמי במראה כשהיא עלי. אני אפסיק להתנצל שאני לא מספיק לקרוא בלוגים אחרים ואקרא אותם באמת, באופן מסודר, ויסודי, ואמיתי, ואתעדכן בכל מה שאנשים אמיתיים עשו בחיים האמיתיים שלהם בזמן ששלי נעלמו. אני אחזיר מיילים לכל האנשים שהזנחתי, אפגוש את אלה שדחיתי, אאחל מזל טוב ואומר שלום ותודה ומה שלומכם וכמה חסרתם לי.

בעוד שבועיים החיים ייראו יפים יותר. כי בתוך הטירוף, כמה יפה נראית פתאום השגרה.