בספטמבר-אוקטובר 2002 נעדרתי מהבית כמעט חודש. זה התחיל בכנס באנגליה שבו קפאתי למוות כי אף אחד בברייטון לא שמע על אופציית החימום, נמשך בביקור אצל ההורים שבו קפאתי למוות כי בקומה התחתונה, שבה שהיתי, הטמפרטורות היו נמוכות בכעשר מעלות מבכל מקום אחר בבית, והסתיים בתשעה ימים קסומים באירופה שבהם קפאתי למוות סתם כי היה קר נורא, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. ניצלתי את נפלאות easyJet כדי לבלות יומיים באמסטרדם, שלושה בלונדון וארבעה באדינבורו בכמה עשרות דולרים לפני החזרה לארץ ונהניתי מכל רגע. ביום האחרון טסתי מאדינבורו לאמסטרדם, אחרי ארבעה ימים של נסיעות וצעדות בלתי פוסקות ברחבי סקוטלנד, כולל חיפושים חסרי תוחלת אחר נסי וחיפושים פחות חסרי תוחלת אחר רוחות רפאים בצינוק מקומי, והייתי כל כך עייף שכל מה שרציתי היה להגיע הביתה. אבל היה לי יום שלם להעביר באמסטרדם, כי הטיסה יצאה רק בלילה, ובקושי עמדתי על הרגליים. איכשהו שרדתי את היום הזה, בסיועו של קולנוע מקומי שהפכתי למלון לעת מצוא. את הטיסה לארץ אני לא זוכר.

בדרך הביתה משדה התעופה, כל מה שחשבתי עליו היה איך טושטוש תתייחס אלי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי בלעדיה במשך יותר מיום, ומסיפורי זוועות ששמעתי הייתי בטוח שהיא תכעס עלי, תתנכר לי, או הכי גרוע – לא תדע מי אני בכלל. כשנכנסתי לבית היא הייתה מתחת למיטה, כנראה כי הרעש של המזוודה הפחיד אותה. ברגע שסגרתי את הדלת, הסתובבתי לעבר חדר השינה, ועוד לפני שהספקתי להתחיל ללכת לעברו, היא פרצה ממנו בריצה, מלווה במשהו שבין גניחה ליללה, ודחפה את הראש לתוך היד שלי כדי לקבל ליטופים למכביר. היא קיבלה, כמובן. מאז אני הרבה פחות פוחד מחזרות אחרי היעדרויות ארוכות, ואפילו שאני יודע שקשה להיות רחוק, אני יודע גם שיש משהו נחמד בלחזור הביתה.

שזו דרכי לומר, התגעגעתי.