נוסטלגיה. היו לי שתי להקות בתיכון. בראשונה היינו שניים, אלון ואני, וכינינו את עצמנו באיזו וריאציה מטופשת על שמות המשפחה של שנינו. מבחינות מסוימות, אפשר להגיד שהלכנו בדרכם של כמה צמדים מיתולוגיים אחרים שהקשר בינם לבין מוסיקה היה מקרי בהחלט – מילי ונילי, נניח – אבל האמת היא שהצמד שהיינו הכי קרובים אליו ברוחנו היה וואהם. הוא היה ג'ורג' מייקל, ואני הייתי אנדרו רידג'לי. הוא היה גיטריסט שידע לנגן על גיטרה, ואני הייתי קלידן שסיפר לאחרים שהוא יודע לנגן על אורגן, בזמן שבפועל ידעתי לאלתר משהו שעם הרבה יצירתיות אפשר היה לדמיין שהוא אחד השירים של הביטלס. או לפחות של ווינגס. אחרי חמישה שירים, התפרקנו עקב חילוקי דעות מוסיקליים: אני חשבתי שאני יודע לנגן, והוא הבין שאני לא.

ההתחלה. לא היה לנו שום ניסיון קודם (לפחות לא מוסיקלי; לי היה ניסיון מסוים בלהונות אחרים), ולכן למדנו משיר לשיר. בראשון האמנו לתומנו שכמה שיותר שכבות וצלילים יוצרים אפקט מרשים יותר. האפקט כנראה באמת היה מרשים מאוד, כי אבא של אלון החליט לעזוב את הבית בדיוק באותו שבוע, לטענתו בלי קשר. לאלון לא כל כך היה אכפת, כי כנער מחונן הוא הבין מיד שייצא לו מזה בעיקר טוב. וחוץ מזה, בשיר היה לו סולו גיטרה בן זונה, אז מה זה כבר משפחה מתפרקת. בעקבות הניסיון המוצלח, הוא הסכים להמשיך איתי לשיר הבא, אפילו שברגע נדיר של כנות הוא שאל אותי מה בדיוק עשיתי בשיר הראשון.

לקראת השיר השני החלטתי שאני חייב להיות יותר אסרטיבי. בלילה שבו עשיתי בייביסיטר לשתי הילדות מהגיהנום, ואחרי שהן נרדמו סוף סוף (ובעיקר אחרי שהשוקולד במקרר נגמר), אימצתי את מוחי וחיברתי יצירה מונומנטלית ומוסיקלית להפליא. השמעתי אותה בהתרגשות לאלון, שתהה בקול אם זה מכוון שיש בשיר רק ארבעה אקורדים ושהם זהים לחלוטין לאלה של "צ'ופסטיקס". מלמלתי משהו על הומאז' ואינטרטקסטואליות (פלצן הייתי כבר אז), אז הוא הודה שיש לזה פזמון קליט, אפילו – או אולי מפני – שהוא קצת מזכיר את "יונתן הקטן". חוץ מזה היה קל ללמוד אותו, ולמעשה – כל מי ששמע פעם שיר כלשהו ידע לנגן אותו גם בלי ללמוד. אחרי קצת שפצורים מוסיקליים של אלון, הוא הפך למשהו שמיע באופן יחסי, ולכן זכה לפופולריות מסוימת בקרב חוג המעריצים שלנו, שהורכב מחמשת האנשים בכיתה שהיו פחות מקובלים מאיתנו. מעודדים מההצלחה המסחררת, המשכנו הלאה.

מימין: יצירת המופת של תום. משמאל: מועדון המעריצים של הלהקה (אילוסטרציה)
 

המשבר. למוד ניסיון העבר, בשיר השלישי והרביעי אלון תפס פיקוד. עכשיו השירים כבר נשמעו מקצועיים לגמרי, לבטח בהתחשב במגבלות הטכניות שעמדו בפנינו. התפקיד שלי בכוח היה בעיקר להשמיע קריאות עידוד ולחבר מילים קורעות לב. מדי פעם, כשנחה עליו רוח טובה, אלון הרשה לי גם להקיש באקראי על כמה קלידים, מתוך אמונה (שגויה) שבמיקס הסופי כבר נוכל להוריד את זה. תופים לא היו לנו, אז היינו צריכים לאלתר. בשני השירים הראשונים הסתפקנו במכונת התופים של האורגנית (ד"ש למירילא), אבל בשלישי אלון הבין שכך לא נגיע רחוק. הפתרון נמצא בדמות המיטה שלו. בזווית מסוימת, עם מצעים מסוימים, ומיקרופון שמונח במקום מסוים, תיפוף עליה נשמע כמעט כמו תופים אמיתיים. את השיר השלישי שרדנו כך. ברביעי, אולפן ההקלטות עבר לחדר שלי, עקב הצרות המשפחתיות בבית של אלון, ואז הגיע המשבר הראשון. לעולם לא אשכח את הבעת האכזבה על הפנים שלו כשהוא ניסה את מזלו על מיטת הנוער המגוחכת שלי ופלט בייאוש: "המיטה שלך באסית מדי". בלית ברירה חזרנו לאורגנית.

יומיים אחרי זה הוא הודיע לי שנראה לו שהוא ינסה כיוון מוסיקלי חדש. עם מישהו שמבין משהו במוסיקה, נניח. כמתנת פרידה הוא נתן לי לחבר את השיר האחרון שלנו, ורק הציע שאולי נביא עוד קלידן. אחד שיודע לנגן, סינן בלחש.

מימין: המיטה של אלון. משמאל: המיטה של תום (אילוסטרציה)

התחייה. מוסיקלי אולי לא הייתי, אבל גם לא נידונתי לטיפשות מוחלטת. הפקתי לקחים מהירים והבנתי שיש קשר הפוך בין הסיכוי שהעדר הכישרון המוסיקלי שלי יתגלה לבין מספר החברים בלהקה (זה אותו עיקרון שאלון פיצח באותה פעם שבה נתתי לו בטעות צ'יפס לא מבושל; אחרי כמה דקות של מבטים מכורכמים, הוא פלט: "אם שמים על זה המון קטשופ וחרדל, לא מרגישים את הטעם של הצ'יפס"). לפיכך בלהקה השנייה שלי כבר היינו שישה. עד היום לא לגמרי ברור לי מה כל אחד מהם עשה שם, למה צריך שלושה גיטריסטים שלא יודעים לנגן בגיטרה, והאם לא רצוי שהבסיסט יידע לזהות איזו מבין הגיטרות היא גיטרת בס, אבל מאחר שבסביבה המוסיקלית הזו הרגשתי הרבה יותר בבית, גם לא היו לי תלונות מיוחדות. אפילו העובדה שנאלצנו לצרף ללהקה גם את אחיו הקטן של אחד הגיטריסטים כדי שיסכים לאפשר לנו להשתמש בחדר שלו כאולפן לא הפריעה לי במיוחד, בעיקר כשהתגלה שאפילו ממרום שבע שנותיו הוא כישרוני בדיוק כמו כל שאר חברי הלהקה, ואולי אף יותר.

בסשן הקלטות מטורף שנמשך משבת בבוקר ועד יום ראשון בצהריים הספקנו לכתוב ולהקליט שיר אחד, שהיה לא רע רק שמשהו בהקלטה לא עבד כל כך טוב ולכן הוא היה כל כך שקט שבקושי אפשר היה לשמוע שיש שם שיר. להבדיל, את השאגה של האח הקטן של הגיטריסט, שניסה להבין למה הטייפ לא מקליט, אפשר היה לשמוע מצוין, וכך כל העולם – או לפחות השבר הזערורי מתוכו שזכה לשמוע את השיר – התוודע למידע הנחוץ עד מאוד "תום אוהב חתולים" – שבימי טרום טושטוש ההם נועד, כמדומני, לשדר קונוטציות תמימות הרבה פחות ממשפט מקביל שהיה נאמר בימים אלה (במיוחד לאור תגובתי הווקאלית לא פחות, "וחתולות").

הלהקה של תום בחדר החזרות (אילוסטרציה)

ההופעה. שנה קודם לכן, מועצת התלמידים בתיכון שלי הסתבכה בפיאסקו מביך שבמסגרתו הוזמנה להופיע במסיבת חנוכה להקה אלטרנטיבית בעלת שם אמנם, אך בעלת אפיל מצומצם מאוד לקהל המאוד מיינסטרימי שגדש את בית הספר. דומני שעד היום המנהל לשעבר מעביר תשלומים על חשבון התעריף המופקע שהמועצה סיכמה עליו אז. לפיכך, שנה לאחר מכן הוחלט להסתפק במסיבה צנועה שבה יופיעו מיטב הכישרונות המוסיקליים של בית הספר עצמו, וכבן הזוג של יושבת ראש מועצת תלמידים (אבל לא, לא הייתי הקוורטרבק של קבוצת הפוטבול של התיכון), זכיתי כמובן להצביע על הלהקה המשובחת שלי כעל מייצגת מובהקת של מיטב הכישרונות הללו.

לא היו לנו ממש שירים, פרט לאחד שכתבנו ולא כל כך זכרנו איך הוא נשמע, וגם אי אפשר היה לשמוע אותו. לכן המקבץ שהכנו להופעה הורכב ממשהו דומה לשיר ההוא, משיר אחד שלי מהצמד הקודם (ההוא שחיברתי בעצמי, בן ארבעת האקורדים), משיר שחיבר אחד מחברי הלהקה לבד קודם לכן ושהיה בעצם יצירת סולו שבה שאר החברים עומדים ומשקיפים עליו – מה ששיפר מאוד את האיכות המוסיקלית של השיר – ומקאוור לשיר ששמעתי באם-טי-וי (שבדיוק התחילה לשדר בכבלים, אפילו שאלה עדיין לא היו שידורים ישירים, אלא הקלטות של אותם עשרים שירים שחזרו על עצמם), ובאורח פלא כלל בדיוק את אותם אקורדים של השיר שלי (ושל "צ'ופסטיקס", כזכור). או לפחות ככה זה נשמע בגירסה שאני עשיתי לזה.

בערב ההופעה גילינו לצערנו ששאר הלהקות נראות הרבה יותר מקצועיות מאיתנו. במיוחד הטריד אותנו העדרו של מתופף (המיטה של אלון הייתה תפוסה על ידי הלהקה שלו, ושלי הייתה כבדה ובאסית מדי). לכן ערכנו אודישנים למתופפים באחת הכיתות, קצת פחות משעה לפני ההופעה. ניסינו לנגן את השירים שלנו, ושלושה מתופפים בזה אחר זה ניסו להבין מה בדיוק אנחנו עושים. לשני הראשונים היה קצת שכל ישר, ויושרה מוסיקלית בסיסית, והם סירבו לשתף פעולה. השלישי, שהיה נעדר לחלוטין שכל ישר או יושרה מוסיקלית (או אחרת) בסיסית, הסכים בשמחה, וגם הסביר לנו שלא מדובר בשירים שקשה מאוד לתופף אותם. אני חושד שהוא צדק.

עלינו לבמה אחרונים, ועל חוסר הכישרון המוחלט חיפינו בהמון כריזמה. או כך לפחות אני נהנה לספר לעצמי. המתופף המקצועי שלנו נטש את הבמה אחרי השיר הראשון, עד היום אני לא יודע למה. הגיטרה של הגיטריסט היחיד שלנו שידע לנגן הפסיקה לפעול אחרי השיר השני, ולכן את השיר השלישי – זה שבו הוא ניגן ושר לבד – לא שמעו בכלל (מה שהפך אותו לדומה באופן חשוד דווקא לשיר הראשון). אני גיליתי שאני לא יכול לנגן ולשיר בו בזמן, ולכן לימדתי מישהי את ארבעת האקורדים של שני השירים שלי וביקשתי ממנה לנגן במקומי. בערך עשרים שניות לתוך הראשון מביניהם, אלון – שהיה בקהל – שמע מה עושים לשיר שגם הוא היה מעורב בו, עלה לבמה, סילק את הקלידנית המחליפה ואלתר בעצמו, מה שייצר אשליה של אשליה של אשליה של שיר אמיתי. אני זייפתי בכישרון וגם השלכתי פעמיים את החולצה שלי לקהל. עד היום מופיעה תמונה שלי, בחצי גוף מעורטל, בעיתון בית הספר בעריכתי (עם משפט המופת: "סולן הלהקה בחברת מעריצות"). במהלך השיר האחרון, המתופף של אחת הלהקות הקודמות שהופיעו עלה לבמה כדי לפרק את התופים שלו, כנראה כי אחרי שלא שמעו את השיר הקודם הוא חשב שההופעה נגמרה (או אולי סתם כי מה שקרה שם לא היה נראה לו כמשהו שמצדיק המתנה). בזמן שהוא היה על הבמה הוא פתאום שם לב לכך שאני שר שיר די קליט (ההוא מאם-טי-וי), והחליט להצטרף בתיפוף משובח. זה איפשר לנו לסיים את הערב בהיי, ועם תחושה שאולי, בכל זאת, זו רק ההתחלה. בבוקר הבא, עם קצת פחות אלכוהול בוורידים ויותר שכל בקודקוד, הבנתי שלא, זה דווקא הסוף.

הלהקה של תום בהופעה (אילוסטרציה)

הרקוויאם. תכננו להיפגש עוד כמה פעמים ולהמשיך להקליט, אבל זה לא קרה אף פעם. במחווה אחרונה לעולם הרוק אן רול האמיתי, החברה שלי עזבה אותי בשביל הבסיסט שלא ידע מה זו גיטרת בס. בתגובה חיברתי כמה שירים כושלים, אבל הייתה בי מספיק תבונה כדי להשאיר אותם על הדף. אלון הפך למוסיקאי מקצועי. אני אימצתי את טושטוש והתחלתי לאהוב חתולות אמיתיות, ולא רק מטאפוריות.

במגירה יש לי עדיין קלטת אודיו ישנה עם כל השירים של שתי הלהקות שלי. לעתים, כמו אתמול כשסידרתי את הבית ומצאתי אותה, אני נהנה להקשיב להם. הם גרועים ומביכים, וקשה לי לשמוע את עצמי שר, אבל יש משהו מדהים בעיניי במוכנות הזו שהייתה בי אז להיחשף, להשפיל את עצמי לעיני כולם ולהפגין חוסר כישרון כל כך גדול ובלי שיהיה אכפת לי מה כולם חושבים. בהסתכלות ממרחק השנים, זה נראה כמו אדם כל כך שונה ממני שכמעט קשה לי לזהות את עצמי. מצד שני, מבחינה מוסיקלית זה נשמע בדיוק כמוני, אז כנראה זה בכל זאת הייתי אני.

מדי פעם אני מזכיר לעצמי שאני צריך להעביר את השירים לקומפקט דיסק, כי ברור לי שיום אחד הקלטת תיהרס, וזה יהיה לי עצוב נורא. אין לי מושג איך עושים את זה, ומעולם לא היה לי כוח להתעמק בזה. כשאני אעשה את זה יום אחד, אם עדיין יישאר מה להעביר, אני אדאג להעביר רק את צד A. בצד B הקלטתי את השירים של אלון עם הלהקה החדשה שלו, זו שעבורה הוא נטש אותי. שירים של להקות שיודעות לנגן יש לי מספיק, ותמיד אפשר למצוא עוד. את אלה שלי לא ניתן יהיה לשחזר לעולם.

הקסטה המיתולוגית (אילוסטרציה)