העיתון. כשהייתי בתיכון, ערכתי את עיתון בית הספר. על מנת לחסוך בכסף, מערכת העיתון הייתה אחראית על כל שלבי ההפקה, כולל הקלדת הטקסטים, שכפול הגיליונות והידוקם. במהלך שכפול אחד הגיליונות, הצלחתי – בסיועו הנלהב של סגן העורך – להשמיד את מכונת השכפול של בית הספר. בהתחלה אמנם רק נתקעו כמה דפים, אבל אז ניסינו לתקן את המכונה בעצמנו. עד מהרה, החלה זו לחרחר כאילו נפל עליה מערבל בטון, להפוך כל דף שהוכנס לתוכה לעיסת נייר רטובה ודביקה, ולקינוח גם לירות עלינו ועל סביבתנו הקרובה, הרחוקה, והרחוקה מאוד דיו שחור בכמויות מסחריות. אחרי שגם הניסיונות לכבות את המכונה לא הועילו, הוצאנו אותה מהחשמל, ברחנו מהחדר והרמנו טלפונים זריזים לכל חברי המערכת על מנת לתאם גירסאות. הנוסח שעליו הוסכם, למקרה שישאלו אותנו אם ידינו הייתה במעל, היה משפט קצר, קולע ושקרי למהדרין: "אנחנו לא בעסק".

בבוקר למחרת זומנתי לחדר המנהל ונשאלתי מדוע "חדר השכפול נראה כמו קולחוז", כהגדרתו. ניסיונות ההכחשה הרפים שלי נענו בגיחוך. המנהל דיווח לי שהוא עצמו ראה את החדר יום קודם לכן, ומצבו היה תקין לחלוטין. מאחר שהיה ידוע שאנו עבדנו בו מאוחר יותר, לא צריך היה להיות גשש-בלש בפעולה כדי להבין מי העבריינים. נענשנו, כמובן, אבל אותי הטרידה יותר מכל השאלה האם הייתה דרך כלשהי שבה יכולים היינו בכל זאת להתחמק מאחריות, למרות הראיות הנסיבתיות יוצאות הדופן. מאז אני עוקב בהשתאות ובהערצה אחר אנשים שמצליחים להמשיך ולהימנע מלקיחת אחריות גם כשהדבר הופך לאבסורדי לחלוטין. או-ג'יי סימפסון היה האליל שלי במשך שנים אחדות, אבל הניסיונות הפתטיים שלו להודות בעקיפין ברצח בזמן האחרון הורידו מאוד מערכו. כתחליף, התחלתי בשנה האחרונה לסגוד לחבר הכנסת יחיאל חזן, שנצפה במצלמות הכנסת כשהוא מבריח מהמחסן את מכונות ההצבעה שבאמצעותן הצביע פעמיים בפרשת "ההצבעות הכפולות", ואז טען שהדבר אינו מהווה ראיה לכך שניסה לשבש הליכים (ולמען הדיוק ההיסטורי, יש לומר כמובן שהוא נצפה מבריח לכאורה את מכונות ההצבעה, שכן "לכאורה" הפכה כבר מזמן למילת הקוד שמשמעותה "אני יודע ואתם יודעים שזה בדיוק מה שהוא עשה, אבל אני לא רוצה שהוא יתבע אותי", וזאת בניגוד מוחלט למשמעותה המעשית של המילה, האמורה להצביע דווקא על כך שרק נדמה שהאיש עשה את שעשה). אבל השבוע גם חזן איבד את המקום הראשון לטובת שתי תגליות חדשות.

חדר השכפול לאחר השמדת המכונה (אילוסטרציה)

הרצח. התגלית הראשונה והחביבה עלי ביותר מגולמת בדמותו של דובר הכוחות האמריקניים בעיראק, הגנרל וויליאם קולדוול. הגנרל הנכבד נשאל במהלך תדרוך לעיתונאים אם לא היה פגם באופן שבו סדאם חוסיין הוצא להורג, והחליט להתמודד עם השאלה באמצעות התחמקות מאחריות שלידה הניסיונות שלנו עם מכונת השכפול היו לא יותר ממשחק ילדים. "הדבר לא היה בידינו, אלא בידי הממשלה העיראקית", הסביר קולדוול, שהוסיף כי "ארצות הברית כלל לא הייתה מעורבת בכל מה שהתבצע בגרדום שבו נערכה ההוצאה להורג. לא הייתה לנו כל נציגות בגרדום, וגם לא היה לנו כל תפקיד בשמירה עליו. ממשלת עיראק היא שהחליטה כיצד לבצע את תהליך התלייה". אכן, אנחנו לא בעסק לתפארת.

כדי להסביר עד כמה ארצות הברית לא בעסק, פירט קולדוול מה בדיוק עשו הכוחות האמריקניים. ובכן, סדאם הוחזק מאז לכידתו ועד חצי שעה לפני שהוצא להורג במתקן כליאה של הדוד סם, בתוך המחנה הצבאי האמריקני קרופר. חיילים אמריקנים הם שהעבירו את סדאם לידי העיראקים – כאמור, חצי שעה לפני ההוצאה להורג – והאמריקנים הם גם אלה שהסיעו לגרדום את העדים שנכחו בהוצאה להורג. אחרי שסדאם נתלה, הכוחות האמריקנים המשיכו לא להיות מעורבים על ידי כך שהסיעו מהגרדום את גופתו של סדאם. "עיראק היא מדינה ריבונית, שמקבלת החלטות בעצמה", סיכם הגנרל האמריקני, וגרם לי לתהות למה לעזאזל לא האשמתי בשעתו את מכונת השכפול בעצמה במותה בטרם עת.

המשטרה. קולדוול אמנם מוביל בבטחה במקום הראשון, אבל גם משטרת ישראל לא טומנת ידה בצלחת. בדיון בתביעת "ידיעות אחרונות" להסיר את צו איסור הפרסום בפרשת הרצח של תאיר ראדה בקצרין, הסביר השבוע נציג המשטרה, ראש מפלג תשאול בימ"ר גליל, פקד יורם אזולאי, מדוע המשטרה מתנגדת להסרת הצו. המקרה הזה מעניין דווקא משום שאזולאי – אם הצלחתי להבין מה הוא אמר, ותכף תראו שזה לגמרי לא טריוויאלי – לא התחמק מאחריות, אלא להפך: הוא הודה שהמשטרה אחראית בעצמה לחלק מהקשיים שהחקירה נתקלת בהם. אבל לקיחת האחריות הזו הייתה כל כך מבריקה בחוסר הקוהרנטיות המוחלט שלה, שאזולאי ראוי להיכנס לפנתיאון בתור לוקח-האחריות-הכי-מתחמק-מאחריות בהיסטוריה. ובמקום להמשיך להסביר, אסתפק בציטוט דבריו כפי שהתפרסמו בעיתונות. בין הפותרים נכונה תוגרל מכונת שכפול.

אזולאי: "אין בעיה לכתוב כל יום שרומן זדורוב נעצר בחשד לרצח הנערה. כל המדינה יודעת ולא צריך להחרים את העיתון. לגבי הטענה של זיגזוג אנו מדברים על תיק שלא התנסינו בו. צריך לתת לנו לעבוד בשקט וזה אומר לא לפרסם את הפרשה בעיתון. המשטרה עשתה טעות ואנו אומרים שנעשתה טעות ומיץ לימון לא יכול להפוך ללימון, אבל יכול להפוך למוצק. אם אני חוקר חשוד בתיק רצח, והוא יודע דברים סמויים מהחקירה, כי אם יתפרסמו בעיתון, אנו לא יכולים לבצע את החקירה. אנו מתחייבים שאם נעצור חשודים נוספים התקשורת תוכל לפרסם את שמותיהם, אבל אל תפרסמו את החקירה. שלא לדבר על העניין שילדים קטנים פוחדים להגיע לבית הספר כי חוקרים פרטיים ושחזורים שלא קשורים למציאות הופכים ילדים קטנים לחשודים בעיני הציבור".

מיץ לימון שלא ישוב (אילוסטרציה; מימין: לימון שכול)

ומוסר השכל לסיום. מיץ לימון לא יכול להפוך ללימון, אבל יכול להפוך למוצק. וצביקה הדר היה מוסיף: כוח של אנשים זה דבר כל כך חזק.