פרולוג. שלא מרצון נקלעתי שוב למערבולת שלא מותירה לי הרבה זמן פנוי לכתוב, לקרוא, או באופן כללי לשים לב למה שקורה סביבי. למזלי אני מתנחם בכך שכאשר אני בכל זאת נחשף בטעות למי מבין אמצעי התקשורת, אני מבין שיש רווחים משמעותיים בהתעלמות מהמציאות שהיא מנת חלקי רוב הזמן. ובכל זאת, אם אני כבר משמיע קול, אני לא יכול שלא להעלות שלוש תהיות עכשוויות:

אליק בליק בּוּם. בשבת בלילה ירה שי דרומי, בעל חווה בנגב, לעבר ארבעה פורצים שבאו לגנוב רכוש חקלאי והרג אחד מהם, חאלד אל-אטרש בן ה-31. כמשתמע משמו, ההרוג הוא ערבי, ולכן עוד לפני שמישהו הספיק להגיד "חילמי שושא" כבר התגייסה להגנת החשוד ברצח כל שמנה וסלתה של החברה הישראלית: ח"כ ישראל כץ (ליכוד) קרא ליועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין את היורה ואף הודיע כי בכוונתו להגיש הצעת חוק שבמסגרתה ייקבע כי כל פעולה שיבצע אדם נגד פורצים לביתו או לשטחו תיחשב להגנה עצמית (כן, כל פעולה: רצח, רצח בעינויים, אולי גם רצח עם). כץ, למי שאינו יודע, הוביל בשנות השמונים (יחד עם צחי הנגבי) את מפגני הבריונות האלימים נגד סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, ובין שאר מעלליו גם כלא את רקטור האוניברסיטה בחדרו והושעה מהלימודים. בעבר הקרוב יותר, כץ נחקר לאחרונה בחשד למינויים פוליטיים בעת כהונתו כשר החקלאות. לקינוח, הוא גם חבר הכנסת הפעיל ביותר במאבק הפרלמנטרי למען מפטמי האווזים, כנופיית ברברים חסרי לב ומצפון.

לכץ הצטרף גם ראש מועצת עומר, פיני בדש, שירד קצת מהכותרות מאז שג'קו הפסיק לעניין את הציבור ולכן החליט כנראה שהגיע הזמן להתגייס למאבק מגוחך חדש. בדש הודיע שהחשוד ברצח הוא קורבן ולא עבריין, דרש מבית המשפט לשחררו מיידית ממעצר, והכריז גם הוא על הצורך בחקיקה שתגן על יורים. זו כמובן לא הפעם הראשונה שבדש מתגייס לטובת החקלאים: כבר שנים הוא מסייע לתהליך הנישול של הבדווים בנגב ממעט הזכויות והאדמות שעוד נותרו להם, על מנת שתושבי עירו וחקלאים יהודים ייהנו מהאדמה הנגזלת. רק לאחרונה הוא תבע לפנות את כל הפזורה הבדווית בנגב ולהעבירה ליישובים המוכרים.    

אבל התגובות של כץ ושל בדש מתגמדות לעומת זו של מפקד המחוז הצפוני במשטרה לשעבר, ניצב בדימוס אליק רון, שהחליט להיענות להצעה להוביל צוות של אנשי מקצוע וחקלאים שיסייעו לחשוד ברצח במאבקו. במה שנדמה לרגע לפארודיה עצמית, הסביר רון כי "מה שמתרחש בדרום הוא מערב פרוע", ולכן "תגובה של ירי היא תגובה טבעית של הגנה עצמית".

אומרים שאין חכם כבעל הניסיון, אבל לא תמיד זה נכון: עובדה, ד"ר רות הפכה למומחית לסקס. ובכל זאת, בכל הנוגע לירי כתגובה טבעית, קשה למצוא בעלי ניסיון רב מזה של אליק רון. הניצב בדימוס היה מפקד המחוז הצפוני של המשטרה בעת אירועי אוקטובר 2000, ועל יכולתו להבין מתי ירי נחשב להגנה עצמית ומתי הוא נחשב להרג חסר הצדקה עמדה ועדת אור בהרחבה. רון נמצא אשם בכך שהורה על ירי מיותר של אש חיה על ידי צלפים באום אל פאחם ובנצרת, שהוביל להריגתו של לפחות מפגין אחד ולפגיעה מיותרת בשבע מפגינים לפחות. הוא נמצא אשם גם בשימוש באמצעים חריפים כגון כדורי גומי ללא כל הצדקה ולמרות קיומן של חלופות אפשריות, באי פיקוח על הפעלת האמצעים הללו, בהעדר הכנה של המשטרה לאירועים ובאי יישום לקחים מאירועים קודמים, בהעדר שליטה על הכוחות בשטח, באי תגובה להרוגים הראשונים ובהתעלמות מוחלטת מנסיבות מותם, ובהידרדרות היחסים בין המשטרה לבין האוכלוסייה הערבית בצפון.הוועדה סיכמה כי נמצא "כשל מהותי במילוי תפקידו" של רון, והמליצה שלא יוכל למלא כל תפקיד פיקודי או ניהולי בתחום ביטחון הפנים. וזהו כעת האיש שיעמוד בראש הצוות שיסביר מדוע ירי לעבר פורצים של רכוש חקלאי הוא לגיטימי. אכן, מינוי ראוי, וסביר בערך כמו הפקדת השמירה על נתח פסטרמה עסיסי בידי טושטוש.

מימין: אליק רון (אילוסטרציה). משמאל: ערבי (אילוסטרציה)

הרצל מתהפך. אני יודע שיש קניון הזהב, ומסך הזהב, ותו הזהב, וגלובוס הזהב, וכפפות הזהב, ופארק הזהב, ומגדל הזהב, ואטלס הזהב, וציפור קטנה לחשה לי שאפילו יש חיתוך הזהב. אבל מהכתבה המכעיסה הזו ב-Ynet על צנזורה מטעם משרד החינוך על סרט העוסק באלימות מינית כלפי ילדים למדתי שמכל השמות שאפשר היה להעניק לפסטיבל ארצי של סרטי נוער הנערך בהפקת משרד החינוך ועיריית הרצליה, החליט מישהו שהשם הראוי ביותר הוא דווקא "הרצל הזהב".

הרצל, חייבים לומר, באמת חיבב זהב. ב"מדינת היהודים" הוא ניסח את ההצעה שלו לעיצוב דגל ישראל, הצעה שנדחתה בסופו של דבר. "אין לנו דגל", כתב הרצל והוסיף: "אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם. אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה". קצת יותר ממאה שנה אחרי מותו של הרצל, זה מה שנשאר מהאוטופיה הסוציאליסטית של הרצל: קניון שבעת הכוכבים – 25,000 מטרים רבועים של שטחי מסחר ובהם 136 חנויות "עם דגש על אופנה ובילוי" (כמוסבר באתר הקניון) – ו"הרצל הזהב" אחד, פרס מצונזר ומכובס לסרטים שאינם מרגיזים אף אחד.

הרצל משקיף על קניון שבעת הכוכבים (אילוסטרציה)

כל כלב בי-ג'י יומו. הצלחתי איכשהו לשרוד את מופע הביזאר של רובין גיב, סולן הבי-ג'יז לשעבר, שהגיע לחלטורה של שיר אחד בתוכנית של אורי גלר בתקווה שאף אחד לא ישים לב שהסבנטיז כבר נגמרו ואיתם גם מיתרי הקול שלו. הצלחתי לשרוד את מפגן החנופה המביך של גלר ("I’m so proud that you’re in Israel… It’s just so hard to believe and mind blowing that you’re standing here, in Israel, really, I’m so overwhelmed"); הצלחתי לשרוד גם את הרגעים שבהם החנפנות נמהלה בניסיון להוכיח שגלר הוא הגדול מכולם, כי הוא מסוגל לגרום לפלצטיסט מובטל שאבד עליו כלח לעלות על מטוס לארץ ("For me it’s so hard to believe that such a legend, an icon, just from one telephone call, I went to England and said ‘Robin, will you come?’ You didn’t even hesitate, you said ‘Uri, I will’"); והצלחתי אפילו לשרוד את התיאור המינימליסטי של רשימת הישגיו של גיב בגיחה הקצרצרה שלו לארץ ("You flew to entertain and bring joy and bring love and peace to the people of Israel"; ונותר לי רק לתהות, למה רק לישראל? האם הבי-ג'י בדימוס לא יכול היה לבצע עוד שיר אחד ולהביא גם לשלום כלל-עולמי?). אבל השלב שבו נשברתי היה זה שבו למדתי שגיב לא הגיע לארץ סתם כדי לקדם תוכנית טלוויזיה מסחרית, אלא שהוא אורח רשמי של מדינת ישראל, וש"משרד התיירות ושר התיירות יצחק (בוז'י) הרצוג נרתמו לארח כאן את רובין גיב עם הגעתו לישראל וילוו אותו לאורך כל שהייתו בארץ". או במילים אחרות, לא רק הכסף של "קשת" מממן את המסע המופרך של הדינוזאור הסימפטי והשולי הזה לארץ הקודש, אלא גם כספי המסים שלנו, וכל זאת כי "גיב הגיע אלינו כחלק מהמאמץ שאתה אורי (גלר) עושה כדי לקדם את התיירות בארץ בשנת 2007. הוא האורח הראשון" (אם היה נדמה לכם שראיתם תייר כלשהו ברחוב עד היום, טעיתם; גיב הוא הראשון).

ועם התגייסות כזו למאמץ הלאומי, קשה שלא להתגעגע לימים שבהם מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, יעקב שניידר (אביו של יוסי שריד) אסר על הביטלס להגיע לארץ מפאת החשש להשפעתם השלילית על הנוער הציוני (ואם גיב בכל זאת רוצה לקלקל כאן מישהו , הוא יכול לחפש קצת נוער ציוני בפסטיבל "הרצל הזהב"; ביצוע אחד נוסף של "How Deep Is Your Love" כבר יחסל את מי שנותר בחיים אחרי התוכנית בשבת.)