גם אנשים שבירים מתבגרים, ויש משהו מוזר בלראות אותם מקרוב, פניהם חרושי קמטים וגופם מכריז מלחמה, והם יושבים על שולחן עם גיטרה או עומדים על במה וצוחקים, מבצעים שירים שאני לא מכיר, בני זוגם לצדם, ילדיהם מתרוצצים בביישנות מסביב, ולידי אנשים שלא יודעים דבר, לא יכולים לדעת שלפנינו ניצבים אלה שהוליכו אותי לכאן, אלה שגמעו מאותם מעיינות וצעדו באותן הדרכים, אלה שהחזיקו לי את היד ומשכו אותי אחריהם עד שהגענו אל המקום הרגוע הזה, שבו אנו יכולים להביט זה בזה ולשתוק, ורק מדי פעם, מבעד לבלתי מוכר, לחזור אל הימים ההם לכמה דקות, להשמיע את הקולות שאנחנו רגילים להחביא, ולדעת שבתוך ההמולה מסתתרים שניים, אולי שלושה, שמזהים את מה שנדמה שאבד, ולמצוא בהם את כל הנחמה שלה אנו זקוקים, עכשיו ובימים אחרים.