אז איפה הייתי ומה עשיתי?

חלק ניכר מהחודשיים האחרונים ביליתי עמוק בתוך האדמה. המעבדה הנוצצת שהייתה לביתי השני לא הצטיינה בתאורה יוצאת דופן, וגם החברה, למען האמת, לא הייתה משהו. את רוב הזמן העברתי כשאוזניות לא נוחות מכסות את אוזניי ואני בוהה בשני מסכים שכנים, מנסה למצוא בהם היגיון וסדר, מנסה לאתר בתוכם משהו אמיתי ומדויק. היינו עשרה, אבל איש מהאחרים לא בילה במקום אפילו מחצית מהזמן שאני כיליתי בו. למיטב הבנתי, איש גם לא חיפש אמת; רק לסיים את העבודה וללכת הביתה.

למדתי על עצמי הרבה בימים האלה. למדתי שאני, כנראה, נמצא בתחום הלא נכון. למדתי שאני עצלן רק כשמדובר בנושאים שלא מעניינים אותי (ולמרבה הצער, רוב הדברים בעולם לא מעניינים אותי). ולמדתי כמה אני אוהב לשבת לבד בחדר חשוך, לבהות בתמונות מרצדות ולעשות בהן כשלי, וכמה טוב יכול היה להיות אילו זה כל מה שהייתי צריך לעשות. בסופו של דבר מצאתי את האמת שלי, גם אם היא נידונה להיות,כתמיד, חלקית, פרגמנטרית, זרועה תהיות וספקות והיסוסים. מצאתי אותה, ובמשך כמה ימים, כשבהיתי בה, בשניות הבודדות שבהן היא נכחה שם, סובבת סביב עצמה כשהיא מהולה באחיותיה, שאינן מודעות לקיומה אבל בלעדיהן לא הייתה קיימת, גם אהבתי אותה, ואהבתי גם את עצמי על שידעתי למצוא אותה.

ביום האחרון הייתי צריך להראות אותה לכולם. פחדתי, וגם רציתי. רציתי שכולם יראו אותה, שיכירו בה, שיבינו איך הגעתי אליה. הראיתי, ואף אחד לא הבין. כולם היו מנומסים ונחמדים, ואמרו שהיא מצוינת, ומבריקה, ובעיקר מצחיקה, מצחיקה נורא, ואני חייכתי וחיפשתי אותה צוחקת, ולא מצאתי. וברגע האחרון, כשכבר עמדתי לעזוב, ניגש בחור אחד, שהכרתי רק קצת, ובחיוך ביישני אמר: התרגשתי. ואני חשבתי שבשביל הקלישאה הקטנה הזו, הכל היה כדאי.

***

אני אחזור, אבל לא בבת אחת (לא כולי, אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות J). דברים רבים נדחו בימים האלה, מטלות רבות עוד צריכות להיעשות. אני אחזור לכתוב, אחזור לקרוא, אחזור להגיב, אבל לאט, ולא באותה מידת אינטנסיביות כבעבר, לפחות לא בינתיים. השתדלתי פה ושם לקרוא גם בזמן שלא הייתי, אבל זה היה כל כך חלקי, וכל כך לא מסודר, שאני אשמח על כל עדכון ודרישת שלום. אני רק מקווה שיש עדיין מי שקורא...

***

(וכמובן, "כוכב נולד" בפתח, והעם מחכה לסנג'איה דובר עברית. ש. כהן, יש עדכונים מהאודישנים?)