גם השבוע אנחנו כאן באיחור מביך, ושוב זו אשמתו של תום שברח ולא נודעו עקבותיו. רק אתמול הוא חזר כדי לחרב את הטקסט של כהן עם כל מיני שטויות על ערבים. בכל מקרה, החל משבוע הבא נתחיל לפבלש בימים הגיוניים יותר,כלומר פחות משלושה חודשים אחרי התוכנית.
החצי הראשון, המסכם את התוכנית של יום שישי, נמצא הפעם כאן. בשביל החצי השני תצטרכו לעבור לש. כהן, אבל תיזהרו, כי יש ציגנים גנבים בדרך שינסו לכייס לכם את הארנק, בים בם בום. תיהנו, ולהתראות בשבוע הבא.
החוקים. עם התמשכות עונת האודישנים המייגעת, דומה שאפשר כבר לנסח כמה חוקים בסיסיים שאולי יקלו על השופטים ועל הקהל בבית את המלאכה ויחסכו מהם את הצורך לצפות בתוכנית (למעשה, בקצב הזה ייתכן מאוד שעד שבוע הבא גם אנחנו נחדול מכך ונכתוב את הביקורות שלנו על סמך אינטואיציה בלבד). חוק מס' 1 של "כוכב נולד" קובע כי מתמודד שמכריז על הערצתו לצביקה פיק תמיד ישיר חרא. חוק מס' 2 נשמע דומה, אבל הסיבתיות בו הפוכה: מתמודד ששר חרא יכריז שהוא נשמע כמו רפאל מירילא. חוק מס' 3 מצביע על מתאם וקשר סיבתי גם יחד: מתמודד שאינו יודע לשיר יגיע לאודישנים עם שיר עצמאי שחיבר על "כוכב נולד 5", המספר על כמה שהתוכנית נפלאה כבר עכשיו ותהיה נפלאה עוד יותר אם השופטים יתעלמו מזה שהוא נשמע כמו מטחנת בשר מקולקלת ויעבירו אותו לשלב הבא. השיר יכלול תמיד חריזה מתוחכמת שבה ישולבו השורות "אין כמו כוכב נולד חמש", "אסור להתייאש", "אני כל כך מתרגש", "אני אוהב את מירילא ולא מתבייש", ולסיום: "אם לא תעבירו אותי הלאה אני אעלה את כולכם באש".
הטאלנט גיא דיאמנט על מקורות ההשראה המוסיקליים שלו. אין מילים, פרק ב'
אנשים מבריקים מעט יותר מאלה שמאיישים את המשרות הבכירות ב"כוכב נולד" היו, אולי, מוסיפים אחד לאחד ומגיעים למסקנה כי: (1) אם כל המתמודדים שאוהבים את צביקה פיק לא יודעים לשיר, אולי זה אומר משהו על אחד מחברי צוות השופטים; (2) אם כל המתמודדים שלא יודעים לשיר מאמינים שהם שרים כמו רפאל מירילא, אולי זה אומר משהו על רפאל מירילא; (3) אם כל האנשים שמעריצים את "כוכב נולד" עד כדי כך שהם יטרחו לכתוב עליה שיר לא יודעים לשיר, אולי זה אומר משהו על אנשים שמעריצים את "כוכב נולד". אנחנו תוהים מה המסקנה השלישית הזאת אומרת עלינו.
מחרוזת שירי "כוכב נולד". עכשיו הזמן להתייאש
טאלנטים. תוכניות האודישנים מתחילות לקבל תבנית קבועה. פותחים עם מספר אודישנים קצרים וגרועים, שאת חלקם כבר ראינו, ואז, על מנת לאזן, ממשיכים עם אודישן ארוך וגרוע, שחלקים ממנו ישמשו לאחר מכן כלייטמוטיף של כל התוכנית. הקורבן התורן הפעם היה גיא דיאמנט, שזחל מתחתית חבית הסחי של סוכנות אימג', וכבר מהראיון איתו היה ברור שהוא חושב אקו"ם ושר אקי"ם. הוא לא אכזב. גולת הכותרת של האודישן הייתה השאלה "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שזכתה למענה "טאלנט". השופטים ובראשם מרגול כמובן התחילו לצחוק על התרבות הישראלית המידרדרת שבה כל הזמן נפתחים בתי ספר לטאלנטים בלי קשר לשאלה אם למישהו יש כישרון או לא. הם כמובן לא חשבו אפילו לשנייה על הקשר בין "כוכב נולד" לתופעה הזו. העיקר שאחרי זה הם האשימו את דיאמנט בחוסר מודעות עצמית.
טאלנט בפוטנציה (מימין) וטאלנט שכבר פרשה כנפיים (משמאל)
גיא סיפר גם שפעם הוא שיחק בפרק של "השיר שלנו 4". מיד הראו לנו כמובן את הקטע המדובר (עם דיאמנט בתפקיד עציץ ג'), כדי שלא יגידו שהתחקירנים לא עובדים קשה. כהן, כמעריצה אדוקה של "השיר שלנו", מוכרחה לציין שכבר אז היא סימנה אותו כהבטחה.
מישהו בהפקה כנראה עובר טוב טוב על הסיכומים שלנו, וככה יצא ששחזרו במדויק את השילוב שבין אמירה מגוחכת של מרגול ("אני אומרת [ביקורת] בנועם רב" לבין מקבץ מההשפלות שלה באודישנים קודמים ("פה אתה עקום לגמרי", קובץ של גניחות ודקירות"). אבל חייבים להודות שכשאנחנו עשינו את זה, לא הייתה לנו מוסיקת טכנו מקפיצה ברקע, אז זה יצא פחות טוב.
צביקה הדר סיכם במנטרה הקבועה, "לא נורא גיא הטאלנט, מה שחשוב זה שתיכנס למודעות עצמית".
פעם תום נכנס למודעות עצמית. עדיין יש לו פלאשבקים.
צביקה ממשיך לפנות למתמודדים. הפעם מדובר רק בנכים מוסיקלית
שכונה. "סלבריטי שמגיע להיבחן ב'כוכב נולד'? את זה עוד לא היה לנו", היגג צביקה הדר בהתרגשות. כעבור רגע התגלה שההגדרה ל"סלבריטי" היא רחבה בערך כמו ההגדרה ל"טאלנט". אפשר להמר בביטחון מלא שמספר האנשים שהכירו את אבי אבגי, השוער המחליף של בית"ר ירושלים, לפני שהראו אותו ב"כוכב נולד" זהה למספר האנשים שראו אותו משחק העונה כדורגל, שזה לא הרבה. אבגי ראה העונה בדיוק 180 דקות משחק, מתוך 2,970 אפשריות (6.06%, למי שסופר), ולאור ההצלחה שלו בדקות האלה, אפשר להבין למה הוא לא שיחק יותר. אחוזי ההצלחה של בית"ר העונה כשאבגי עודד מהספסל היו 68%; כשהוא עלה למגרש, הם הפכו למספר עגול יותר. עגול מאוד אפילו: 0%. למעשה, לעיקר פרסומו העונה זכה אבגי לא בזכות ביצועיו הספורטיביים, אלא בשל כישוריו הפליליים. הסלבריטי האלמוני ביותר בתולדות המזרח התיכון נחקר על ידי המשטרה בינואר בחשד שאיים על חייו של המאמן שייע פייגנבוים. אבגי, מתברר, נהג להתקשר לפייגנבוים בכל שעות היום והלילה במשך חודשים ולהשמיע לו איומים בסגנון "אל תדאג, אני אגיע אליך יא בן זונה, הורס משפחות" (אם אתם ממש משועממים, תוכלו להאזין לחלקים מהקלטת כאן). אבגי הגדיר את ההטרדה כ"מעשה קונדס", וזו גם הדרך הטובה ביותר להגדיר את השירה שלו, אם כי חייבים להודות שלאור היכולות שלו בכדורגל כפי שבאו לידי ביטוי בתוכנית, נראה שאבגי זמר לא פחות משהוא שוער.
אבי אבגי עובר, ושייע פייגנבוים עובר לכוננות ספיגה. ממש כמו אבגי כל שבת, כשחושבים על זה
פסיכופת לא צעיר. עוד אודישן שאותו ניסו למצב כהזוי היה זה של טוני כהן אליהו, שנקרא על שם טוני קרטיס. לחוקי "כוכב נולד" שכבר ניסחנו אפשר להוסיף עוד אחד: אם אתה שייך לדור של טוני קרטיס, חבל על הזמן של כולנו. כהן אליהו התגלה כברנש בעל נטיות פסיכופתיות, שהכריח את השופטים להאזין לשיר שלם (ההפקה ערכה מונטאז' היתולי של השופטים נרדמים במהלך השיר; היה דלוח ביותר), ואז החל לשגר לעברם מבטים מפחידים ולאיים עליהם כשהבין שהם לא הולכים להעביר אותו. בין הפנינים: "אני אכעס מאוד, לא כדאי. אחרי זה גם נדבר" (לצביקה הדר), "אני אגיד לך למה את הולכת למות. את הולכת למות כי את רואה אותי פה את השלוש, חמש דקות" (למרגול), "אני מוכן לבוא לשכונת התקווה, איפה שאת גרה, או ברמת אביב, אני לא יודע איפה" (שוב למרגול), "אתה לא מכיר אותי, אני שור" (לחלל האוויר, מלווה בנשיפת אף עצבנית). טוב ששייע פייגנבוים לא היה בין השופטים, לא בטוח שהלב שלו היה עומד בעוד אחד כזה.
טוני סופרנו במיטבו. גמר "כוכב נולד" השנה ייערך בכלא סינג סינג. להקה אורחת: טראוויס
פרד פלינסטון, מאחוריך. נדב קדמון בחור חכם. בשנה שעברה הוא שר דואט עם זהבית פסי ולא עלה לתוכנית אחרי שהשופטים טענו שאין לו מספיק כריזמה ונוכחות – שזה בערך כמו ללכת להיבחן לצד אלי לוזון ולהיפסל על רקע חיוורון יתר. השנה נדב החליט להחביא את האישיות הלא קיימת שלו מאחורי פסנתר, וכך הצליח לברווז את מרגול, אם כי לא ממש ברור למה. מדובר בשיבוט של עודד קטש שמנסה לחקות את מירילא בזא'נר העלק רגיש, וזה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע. ובפינת החדשות החיוביות: בניגוד לעונה השלישית, כשריקי גל התוודעה לראשונה ל"צל כבד" הנטחן עד אימה של "כשניקו תתחיל לדבר" בביצוע של מריאור שחר (ואם להמשיך עם האנלוגיות, זה כמו להתוודע לראשונה ל"Smells Like Teen Spirit" בביצוע של מיכאל קירקילן), הפעם השופטים לפחות הכירו את השיר, או כך לפחות אפשר להסיק מזה שהם העבירו את נדב שלב ברגע שהוא הודיע שהוא הולך לשיר אותו רק כדי שלא יצטרכו להקשיב לו שוב.
כהן מבקשת להוסיף שהיא נגד מכוערים בתחרות שירה, במיוחד כאלה שעושים קוקו בלוף א-לה סנג'אייה. תום מבקש לציין שאם המפיקים חושבים שהגיע הזמן להגביר את הייצוג של הקהילה הניאנדרתלית בתוכנית, מומלץ לתת לנציגיה שמות סובטיליים יותר.
נדב קדמון (מימין) ועודד קטש (משמאל). או להפך
פסים על הגרביים. פעם, בראשית ימי הליברליזם, חשבו שהדרך להיראות נאור היא להתעלם מהמוצא של אנשים ולהתנהג כאילו כולם אותו דבר ומי בכלל שם לב לזה שיש בינינו אנשים שנראים אחרת. השיא המקומי של התופעה הזו הגיע בשידורי הספורט של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, כשהטלוויזיה עדיין הייתה בשחור-לבן. מדי פעם, בימי חמישי בדרך כלל, היו משדרים קרב אגרוף בין מתאגרף שחור למתאגרף לבן, אבל השדרנים היו כל כך להוטים להראות שהם לא שמים לב לצבע העור של הספורטאים, כי כולנו הרי בני אדם, שהם היו פולטים משפטים מבריקים כמו "תוכלו להבדיל ביניהם לפי הפסים על הגרביים של ג'ונסון".
מתברר שימי הליברליזם הצבוע לא פסו מן הארץ, והיום הם קמים לתחייה בימי שישי של ערוץ 2. מרים טוקאן בת ה-24 היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה. היא גם, מה לעשות, ערבייה, שמגיעה מאיזה מקום של ערבים בארץ, ובכלל ניחנה בכמה מהמאפיינים המובהקים של בני הדודים היקרים שלנו. שפם, נניח. אבל את זה לא הייתם יכולים לדעת, כי ב"כוכב נולד" לא אמרו לכם שמרים ערבייה. הם הרי לא שמו לב בכלל, כי מרים היא בן אדם, כמו כולנו. לכן גם התייחסו אליה כמו לכל אחד אחר. זה לא שמרגול וצביקה פיק קמו לכבוד מרים ומחאו לה כפיים רק כי זה גרם להם להרגיש כל כך נאורים וליברליים ושוויוניים. זה גם לא שצביקה הדר הסתובב עם מבט של אחרי-מציצה רק כי מרים ערבייה, הוא היה עושה את זה לכל אחד אחר.
מרגול וצביקה פיק מוכיחים שהם אוהבים ערבים. השב"כ בדרך
צביקה הדר גומר. מתחת לשולחן: האמא הערבייה של שמעון פרס
כהן לא חושבת שמרים מתאימה לנבחרת. לא כי היא ערבייה, אלא כי יש לה מבטא ערבי, מה שלמרבה הצער הולך הרבה פעמים ביחד. הקול של מרים מאוד יפה, אבל המבטא שלה צורם מדי. וחוץ מזה מה זה כאן, תוכנית של צוענים בים בם בום?
תום רצה כל הזמן ערבייה, אז עכשיו הוא קיבל אחת וייאלץ לשאת בתוצאות. ומאחר שזה יגרום גם לו להרגיש נאור וליברלי ושוויוני, הוא ייאלץ לעודד את מרים אפילו אם היא תזייף כמו שעשתה במשך חצי שיר ביום שישי. זה כמובן מסמן את תחילתו של מאבק עקוב מדם בין תום לכהן. תום מנצח בקרב מוחות, אבל כהן לוקחת אותו במכות. תוכלו להבדיל ביניהם לפי הפסים על הגרביים של כהן.
מרים טוקאן. גנבה לנינט גם את הפוני
העיקר שלא מורן. חן אהרוני הוא בחור חינני, אם כי מגמגם. חן הבין שהדרך לעבור את האודישנים המוקדמים היא עם איזה סיפור נכות מרגש. מאחר שהוא בריא כמו שור (ממש כמו טוני כהן אליהו), הוא החליט להביא תגבורת: אמא שהייתה "אלופת ישראל בטניס של כיסאות גלגלים במשך 15 שנה", אבא נכה שהוא "מאמן, דברים כאלה", וגם סבתא ספק נכה שאין לנו מושג מה היא עושה, אבל זה בטח קשור לאיזשהו ספורט ביזארי. ממש כמו ההורים, גם השירה של חן קצת נכה, אבל הוא יודע לפלוט משפטים מרגשים כמו "הנפש בריאה וזה מה שחשוב", וזה הספיק כדי לעבור שלב. בשלב הבא מומלץ להעמיד אותו לראש בראש אמוציונלי מול אלינור מרז'ן. תוכלו להבדיל ביניהם לפי זה שלמרז'ן יש רק עין אחת.
חן אהרוני מבריק. גם כוח של אנשים זה דבר כל כך חזק
ובפינתנו "מרגול קן דוּ איט":
ובשביל ההמשך, תצטרכו לעבור לש. כהן, שם. כדאי לכם, יש רואה חשבון בסוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
