לפני כמה שנים יצא לאור בעברית ספר הביכורים של הסופר הפקיסטני מוחסין חאמיד, "עשן עש". על פי השמועות, מדובר בספר טוב. אני לא הצלחתי להתקדם בו מעבר לכמה העמודים הראשונים, בלי שום סיבה נראית לעין. לכן נטלתי לידי קצת בחשש את ספרו החדש, "The Reluctant Fundamenalist", שאני מקווה מאוד שמישהו יתרגם אותו לעברית במהרה ("פונדמנטליסט בעל כורחו"? "פונדמנטליסט קטלני"? "הפונדמנטליסט מת מצחוק"?). החשש התבדה במהרה. הספר הזה רחוק מלהיות מושלם. הסימבוליזם שלו קצת בוטה מדי לפרקים, האלגוריה לעתים שקופה מדי, והוא מאבד תנופה בחצי השני. אבל ב-184 עמודים מרווחים מאוד, הספר הקטן והעדין הזה מצליח לומר יותר על יחסי מזרח-מערב, על כוח וניצול, ועל הפער שבין הוויה לתודעה מרוב המניפסטים הארוכים הרבה יותר שאני מכיר. אני אוהב כתיבה מורכבת, אבל לפעמים נעים להיזכר שאפשר לומר דברים חכמים מאוד גם במילים פשוטות, ובזאת חאמיד – למרות ההבדלים התמאטיים המובנים – הוא בעיניי ממשיך ראוי לגרייהם גרין.

אני מתרגם גרוע מאוד, ובכל זאת ניסיתי לתרגם פיסקה אחת מהספר כדי לאפשר הצצה מוקדמת ליצירה הנפלאה הזו. זו סצינה שבה הגיבור, פקיסטני צעיר ואמביציוזי שעזב את ארצות הברית למרות שעשה בה חיל, מספר לאמריקני היושב מולו בבית קפה בלאהור את האופן שבו חווה את מאורעות 11 בספטמבר 2001 בזמן שהיה בפיליפינים בשליחות החברה האמריקנית שבה עבד באותה תקופה:

"הערב הבא אמור היה להיות האחרון שלנו במנילה. הייתי בחדרי, אורז את חפציי. הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי מה שחשבתי בתחילה שהוא סרט. אבל כשהמשכתי לצפות, הבנתי שלא מדובר בבדיה אלא בחדשות. בהיתי בזמן שאחד – ואז האחר – ממגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי בניו יורק קרסו. ואז חייכתי. כן, מתועב ככל שזה עלול להישמע, התגובה הראשונית שלי הייתה שביעות רצון ניכרת".