סוף סוף, אחרי קרוב לאלף ביצועי שופטים של "את מקנאה" ופה ושם איזה אודישן מזדמן, עברנו למנה העיקרית: ביצוע שופטים חדש של "את מקנאה" על הבמה הגדולה, מלווה בהפוגות קצרות כדי לאפשר ביצוע שירים מקוצצים על ידי המתמודדים. ועדיין, סיום שלב האודישנים המפרך הוא מבורך, ואפשר רק לקוות שמכאן ואילך הדברים ישתפרו. למרבה הצער, רוב המתמודדים השנה נראים מהוקצעים למדי, חדורי חדווה ומלאי ביטחון עצמי, וזה לא כל כך מפתיע בהתחשב בזה ש"כוכב נולד" זנחה כבר מזמן – או ליתר דיוק, אחרי העונה השלישית – את הניסיון לאתר נובודיז אמיתיים ומעדיפה כיום זמרים מקצועיים עם ניסיון בהופעות על במות כאלה ואחרות שפשוט לא הצליחו להפיל את תקרת הזכוכית של גלגל"צ עד היום. התוצאה העגומה מבחינתנו היא שלא סביר שנראה מופעי התעלפויות וקריסה מזדמנים בסגנון שלומי סבן, עמיר חדד וג'קו, אם כי תמיד אפשר להמשיך לקוות.

עד שנפטרנו כבר מפארסת 250 ההצבעות בכל מדיום שליוותה את "כוכב" עד רועי חיים זינר, וקיבלנו אשליה שמי שמתקדם הוא באמת מי שיש לו יותר תומכים ולא מי שהצליח לשריין יותר קרובי משפחה עם סלולריים ואצבע אוטומטית, החליטו ב"כוכב" שהפסד המזומנים אינו מצדיק זוטות כגון תחרות הוגנת. לפיכך אפשר להצביע מעכשיו עד עשר פעמים, שזה בדיוק פי חמישה שקלים לקופות הרלוונטיות (הצבעות באינטרנט לא עולות כסף, לפחות בינתיים). בוויקטור צ'נדלר כבר בודקים בדיוק מה זה אומר.

עם המעבר לפורמט הרגיל גם אנחנו חוזרים למתכונת המוכרת משנה שעברה, הכוללת סיכומים משותפים אבל גם ביקורות נפרדות על השירים של כל אחד מאיתנו, כי התסביכים הפדופיליים של ש. והתסביכים השמאלניים של תום לא מובילים בדיוק לאותו מקום, ואנחנו לא רוצים שתלכו לאיבוד.

סיון גוריאלשוילי, "השיר הזה" (שרונה ודניאלה פיק)

אחרי שבשנה שעברה כל המועמדים היו צריכים לקחת אותנו ל"מקום המיוחד" שלהם, השנה חשבו על רעיון חדשני ומקורי: כל המועמדים צריכים לקחת אותנו ל"מקום אישי שהם אוהבים במיוחד" (יש לנו הרגשה שבשבוע הבא נגיע לביקורי משפחות). סיון גוריאלשוילי לקחה אותנו למצודה באשדוד, "אחד מפלאי הטבע המדהימים שקיבלנו מאלוקים" – בהנחה ש"אלוקים" זו מילת קוד שמשמעותה "חבורה של ערבים שישבו על החוף במאה השביעית ובנו מצודה".

סיון לקחה את הקטע של "מקום אישי" באופן קצת מילולי מדי וחשפה שהמצודה היא המקום שבו "אני מרשה לעצמי לעשות הכל, בלי מסכות. אומרים שכשזמר מצליח לרגש את עצמו, רק אז הוא יכול לגעת באנשים אחרים, ושם אני מרגישה שאני הכי נוגעת בעצמי". את התמונות של סיון מרגשת את עצמה חסכו לנו, ובמקום זה קיבלנו אותה שרה. לא בטוח מה עדיף.

ש. כהן: אני מאוד מחבבת את האחיות פיק וסבורה שיום יבוא ויעריכו את האלבום היחידי שהן הוציאו, אבל לכבוד התוכנית הראשונה, סיון הייתה צריכה לבחור שיר שיותר מתאים לה, כלומר שיר שבו היא יכולה להפגין את  היכולות הווקאליות שלה. ההופעה שלה הייתה לא מרשימה, מאומצת ומפוספסת.

מבחינת המראה, למרות שעדיין הייתה בסיון המגושמות הדובית שמזכירה את זו של זהבית פסי (ושחיבבנו כל כך אצל אחיה) וכנראה אופיינית לבני העדה הגיאורגית, היא נראתה נהדר: מאופרת, נשית ויפהפייה.

תום: בסיון יש משהו מעורר אמפתיה, ולמשהו הזה קוראים מישל. באודישנים סיון הפגינה יכולות מוסיקליות לא רעות, שלא באו לידי ביטוי הפעם. היא פתחה בזיוף מחריד והמשיכה לחפש את עצמה לאורך כל השיר, בניסיון לא מוצלח להבנות את עצמה כרוקרית. חוץ מזה משהו בבאלאנס לא עבד וגרם לביצוע להישמע כמו משהו שלקוח מערב קריוקי. לסיון מתאים יותר לשיר בלדות כוח מאשר רוק, וקרוב לוודאי שהיא תשתפר עם הזמן, בהנחה שלא יעיפו אותה קודם. בדיוק בשביל זה מישל שם.

גם השופטים לא התלהבו מסיון, אבל היה קצת קשה לשמוע מה הם אומרים כי הם היו הרבה יותר עסוקים בבדיחת "ערב טוב" המאוסה שעתידה הייתה לחזור על עצמה בתדירות של פעם בשתי שניות לאורך שני הערבים.

מימין: סיון גוריאלשוילי נוגעת בעצמה עם אלוקים.משמאל: סיון צווחת את עצמה למוות

עדי אולמנסקי, "איזו מין ילדה" (יהודית רביץ)

עדי לקחה אותנו לסיור באבו גוש, שזה מקום מאוד אישי ומיוחד כי מגישים בו חומוס. בין מנה למנה פגשנו את החבר החדש שלה ועוד 27 בחורים שאיתם היא מיודדת. עדי ניסתה לשנות את התדמית שבנו לה באודישנים וסיפרה שבעצם יש לה חבר שהיא מאוד אוהבת וגם מלא חברים בנים, או בקיצור: ניסתה לא לצאת כלבה ויצאה שרמוטה.

תום: עדי מזכירה לי נורא את י"ר, בחור חרשן שלמד איתי בשיעורי ספרות בתיכון. י"ר נהג להעלות טענות ואז לבסס אותן באמצעות משפטים זהים לחלוטין לטענות שאותן טען. אם השאלה הייתה "תאר את דמותו של ברונזה ב'כינורו של רוטשילד'", הוא היה משיב: "ברונזה היה אדם עיקש וקשה עורף, ויש לי ציטוט שממחיש זאת: 'ברונזה היה אדם עיקש וקשה עורף'".

השיטה של עדי זהה לחלוטין. היא חושבת על חוויות אישיות מהחיים – נניח, שבבית הספר היא הייתה ילדה לא כמו כולם, רחוקה מכל היתר, ואז היא מוצאת שיר שמבטא באופן מרומז וסובטילי את התחושות האלה, נניח: "איזו מין ילדה, את היית בבית הספר; לא כמו כולם, רחוקה מכל היתר". לזה כנראה צדי מתכוון כשהוא אומר שהוא רוצה שהזמרים יספרו סיפור.

התחכום הטקסטואלי הזה היה יותר נסלח אם עדי הייתה זמרת מעניינת יותר, אבל לפחות במקרה הזה עדי שרה באופן "רציני, בוגר, מקצועי" (הקרדיט לצביקה פיק), ובעברית: משעמם. צביקה גם הצליח איכשהו לקבוע שעדי מתקדמת משבוע לשבוע. חבל שזה היה השבוע הראשון של התוכנית.

ש. כהן: עדי עלתה לשיר את "איזו מין ילדה" בשיער אדום בוהק ושליכטה של מייק אפ שהסוותה בהצלחה יחסית את עור הפנים הבעייתי שלה. היא נראתה קורנת וחתיכית. למרות שההופעה של עדי הייתה ממש לא רעה, לדעתי יש בה משהו פרווה כזה, מאופק וקר. לא נרשם בירווז.

השופטים, פרט לאוחובסקי, היו במצב רוח מפרגן מהרגיל. מרגול אפילו אמרה שעדי מחוזית, שזה נשמע לנו כמו הרבה דרגות מתחת ל"עולמית", אבל נתפס משום מה – כלומר, משום שזו מרגול – כמחמאה. אוחובסקי טען שהביצוע היה סתמי, ובתגובה מרגול דחפה לו שוקר לצלעות, כי אסור לא להסכים איתה.

מימין: עדי אולמנסקי עם 40 מחבריה הטובים ביותר. משמאל: עדי בוכה על כך שנשארה לבד

ארלין גולד, "אמור שלום" (שוקולד מנטה מסטיק)

רוב בוגרי "כוכב" הופכים ליוצרים מוערכים בתחום הלחנת הרינגטונים, וארלין הצליחה להשתחל לענף עוד לפני התחרות. בזמנה החופשי היא עושה סקרצ'טונים לטרוטונים, או מה שזה לא יהיה שהצעירים בימינו אוהבים לשמוע כשהם עסוקים בלפספס סרטים עם ג'יין פונדה בצעירותה. זה כמובן מעלה את ארלין רמה בסולם המעצבנות באופן אוטומטי, אם זה אפשרי בכלל.

ש. כהן: ארלין, כנראה בגלל שהיא חצי כושית, שובצה מיד בנישת הרגאיי, והבגדים שנתנו לה – שמלה איומה ונוראה עם שוז פליליות (ולא במובן המרגולי) – לא הותירו כמעט כלום משאריות הסימפטיה שעוד נותרו כלפיה, ולא נותרו. כשהיא פתחה את הפה והחלה לטנף את "אמור שלום" כבר בכלל ויתרתי. הביצוע שלה לא היה קשור לכלום, ואפילו אח שלי שלח לי אס-אם-אס עם התמיהה:  "מה היא רוצה זאתי?".

תום: ארלין בחרה את השיר הזה כי "יש בו במקור המון קולות, שזה מאוד הקטע שלי". פעם המון קולות היה גם הקטע שלי, עד שהפסיכיאטר שלי נתן לי תרופות נגד זה. הביצוע של ארלין היה בעיקר משונה, והכי משונה היה הרגע בסוף שבו היא סיימה לשיר, חיכתה שהקהל ימחא כפיים, ואז התחילה פתאום לשיר עוד פעם. כנראה זה היה אחד מהקולות האחרים שהיא שומעת.

לשם שינוי, הביצוע הזה היה כל כך גרוע שאפילו השופטים לא הצליחו למצוא בו משהו חיובי. צביקה פיק הבטיח שהתגובה שלו תהיה "מורכבת", והמורכבות שלה באה לידי במשפט: "זה לא עשה לי את זה למרות ששרת מאוד יפה" (עדן אמזלג עד עכשיו מנסה להבין אם זה טוב או רע). מרגול ניסתה להאשים את המקצב וטענה שהפעם לא "חמדנו" את ארלין ושהיא "לא הביאה את הבייגלה הקטן", או כרגיל – הרבה מאוד מילים בשביל להגיד שהיה מסריח. בקצב הזה (וגם במקצב הזה), כולנו נוכל לומר לארלין שלום בקרוב מאוד.

ארלין גולד מתחילה עם האודישנים לערוץ הילדים. היא לא תצטרך לחכות הרבה

דורון רוקח, "הלב יודע" (דוד ד'אור ושלומי שבת)

דורון לקח אותנו ל"אולפן הקטן שיש לו בחדר", שזה יופמיזם בת-ימי למחשב משנות השמונים, אוזניות ואורגנית. אחרי זה הוא השמיע קלטת מגיל שלוש, כי "זה החזיר אותי מאוד לימים של הילדות". לפחות הוא לא סיפר עוד פעם שבלי אמא שלו הוא לא היה כאן בכלל, אבל זה לא מנע מאיתנו לראות אותה נוזלת שוב, בניסיון נואש להמשיך לדרוך לנו על בלוטות הרגש, ובמקרה שלו דריכה זו דריכה. לא ברור כמה זמן הבדיחה הזאת עוד תחזיק, אבל העיקר שאת צביקה הדר זה "מאוד מרגש".

תום: משום מה, ההקלטה שלי התחילה לרוץ במהירות כפולה באמצע השיר של דורון, מה שמוכיח שלפעמים גם לווידאוטייפים יש אינטליגנציה. דורון נראה כמו בחור די נחמד, אבל השירה שלו חסרת עניין לחלוטין, חוץ מהמקרים שבהם הוא מנסה להכניס בה קצת עניין עם איזה זיוף חינני, מה שקורה בכל משפט שני. יש לדורון המון רצון טוב, אבל רצון טוב היה גם לאינסטלטור שלי שהיה שר בזמן שהוא פותח סתימות בביוב, וזה היה מוסיקלי בדיוק באותה מידה. קישטה.

ש. כהן:  גם לדעתי הביצוע של דורון היה סתמי למדי, וגם החתך בגבה אה-לה הנערים החדשים בשיכון לא מצא חן בעיניי. אז מה אם הוא שמן, לא יכלו להסתפק באיזה דגמ"ח נחמד?

דורון לא זמר משהו, אבל אני מקווה שייתנו לו להישאר בתוכנית עוד כמה שבועות, כדי שלפחות הוא יוכל לזיין מעריצה. עכשיו הוא רק צריך למצוא אחת כזו.

השופטים כרגיל נשפכו מדורון, ומרגול אפילו טענה שאם שלומי שבת רואה את התוכנית, הוא מחבק את הטלוויזיה. זה לא נקרא "לחבק", מרגול, זה נקרא "לחנוק", וזה לא את הטלוויזיה, זה אותך.

מימין: "אולפן ההקלטות" של דורון רוקח. משמאל: מבטיח שזה יהיה האולפן היחיד שיראה בחייו

חן אהרוני, "עושה לי את זה" (אייל שחר)

חן ממשיך להזכיר את ההורים הנכים בכל משפט, והפעם הוא גם ביקש מהם להתגרש כדי להעלות את מפלס הקיטש עוד יותר, כאילו שבכלל הייתה אופציה כזו. לא נורא, העיקר שהנפש בריאה וגו'.

ש. כהן: חן הודיע שמאחר שזו הפעם הראשונה שלו על הבמה המרכזית, הוא רצה לבחור שיר ש"יהיה כזה וואו". זה כמובן מסביר למה הוא בחר את הנאמבר העלום של אייל שחר. גם ככה חן ממוצב בנישת הבויז בנד, אבל לבחור שיר של פליט היי פייב שאף אחד לא מכיר זה כבר מעט מוגזם. המקצב היה גנוב לגמרי מג'אמירוקוואי, והבגדים, השיער, התנועות והשירה היו, אם להשתמש במילותיו של צדי על לימור עמר, על גבול הפארודי.

תום: על בחירת השיר כהן כבר אמרה הכל. מי שיש לו אפשרות לבחור כל שיר מההיסטוריה של המוסיקה העברית ובוחר ב"עושה לי את זה" של אייל שחר צריך להיות מועף מהתוכנית על סעיף נפשי, אפילו אם הוא לא שומע קולות כמו ארלין גולד. וכאילו שהשיר הזה לא מספיק גרוע בזכות עצמו, הבינלאומיות נתנו לו עיבוד מעליות טראשי כל כך שאפילו ב"ספינת האהבה" היו מתביישים להשמיע אותו. ובאשר לחליפה של חן – נו, יש רגעים שאדם חכם לא צריך להוסיף דברים.

כרגיל, המתאם בין הביצוע לבין ביקורת השופטים היה שלילי ומוחלט. מרגול לא רצתה להחמיא לחן יותר מדי כדי שהשתן לא יעלה לו לראש, אז היא כמובן החמיאה לו יותר מדי. אוחובסקי הכריז בפעם הראשונה מתוך אלף "'כוכב נולד '5 התחילה עכשיו!", ואילו צדי הודיע שהוא לא דמיין את חן שר שיר כזה. מה הוא חשב שהוא ישיר, פוליקר? צביקה פיק אמר שחן הזכיר לו את ג'ורג' מייקל, אבל זה כנראה רק כי לפני ההופעה הוא מצא אותו מצליח לרגש את עצמו בשירותים.