אני חושב שכל מי שקורא כאן באופן קבוע כבר יודע כמה אני אוהב את דויד גרוסמן,* ולכן מובן היה שהוא חייב להיכלל בפרויקט "כך אהפוך לאושיית תרבות" (לינקים לשאר פרקי הפרויקט נמצאים ברשימות משמאל ובתחתית הפוסט הזה; רצוי לקרוא לפחות את פוסט ההקדמה אם מדובר במפגש הראשון שלכם עם הפרויקט). למעשה, גרוסמן היה הסופר הראשון שחשבתי לפנות אליו.
המכתב שקיבלתי כעבור חודשים אחדים היה קצר ולבבי. הוא כלל התנצלות על התשובה המאוחרת והתנצלות גדולה עוד יותר על כך שהוא מצרף רק סקיצה, כהגדרתו, קטע קצר ולא מעובד שנראה לו מתאים לרוח הדברים שהעליתי על הכתב בפנייתי. אם ימתין עד לרגע שבו יעלה בידו להמשיך לעבד את הסקיצה הזאת, כתב, קרוב לוודאי שלא יענה לעולם, או שרק יגרע מהנקודה הראשונית שבה הוא נמצא.
ברגע הראשון, אני חייב להודות, הקטע שצורף למכתב הפתיע אותי מאוד. מזוויות מסוימות הוא היה נראה לי גרוסמני מאוד, ומזוויות אחרות לא גרוסמני בכלל. רק בשלב מאוחר יותר נזכרתי שזו גם החוויה שהייתה לי בעת קריאת חלק גדול מספריו של גרוסמן במציאות.
הפרויקט הוזנח מאוד בחודשים האחרונים, בעיקר בשל קוצר זמן. הוא יוצא מהקפאה בלי שאוכל להתחייב לגבי תדירות המשך הופעתו, לצערי, אבל אין בכוונתי לקבור אותו. את הקטע הקצר הזה, מכל מקום,היה לי חשוב להביא, ומשום מה היה לי חשוב במיוחד להביא אותו דווקא היום.
כך אהפוך לאושיית תרבות (6): דויד גרוסמן
תשוקה
מכל הסיפורים אני זוכר אחד: כשהיית בת חמש, סיפרת, רצית נורא להגיד משהו לאמא שלך, ולא היה לה זמן כי היו אורחים. ואת בכית והתחננת וצעקת, והיא כעסה ואמרה לך ללכת לחדר ולהניח לה לנפשה. ומאוחר יותר, כשהאורחים כבר הלכו, היא באה ושאלה מה רצית להגיד, ואת כבר לא זכרת, ופתאום חשת בושה גדולה וצורבת אז אמרת שרצית בלון.
– והיא נתנה לך בלון? שאלתי. – מאיפה שיהיה לה בלון באמצע הלילה, אמרת.
ורק מפני שזכרתי, ורק בגלל הרגע הזה, שבו רציתי כל כך לחבק אותך ולתת לך כל מה שאי פעם רצית, עצרתי את עצמי היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, ולא אמרתי: אני רוצה.
(*) דויד גרוסמן. סופר ישראלי, מהמרגשים, החשובים והבולטים שבספרות העברית. נולד בירושלים בשנת 1954 ליצחק ולמיכאלה, למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית במקביל לעבודה בקול ישראל. ספריו מגוונים מאוד הן בנושאיהם, הן בסגנונם, והן בהשתייכות הז'אנרית שלהם, והם מאופיינים בשילוב בין רגישות פסיכולוגית יוצאת דופן לרגישות תרבותית, חברתית ופוליטית הנוגעת באבני הפינה של הזהות הישראלית האישית והקולקטיבית. גרוסמן זכה בין השאר בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (על "דו קרב"), בפרס ראש הממשלה ליצירה (1984), בפרס ספיר (על "מישהו לרוץ איתו"), בפרס נלי זק"ש על מכלול יצירתו (1991) ובפרסים רבים נוספים בארץ ובחו"ל. הוא נשוי למיכל ואב לשלושה: יונתן, רותי ואורי, שנהרג במלחמה המיותרת השנייה בלבנון.
מספריו: "דו קרב" (1982); "רץ" (1983); "חיוך הגדי" (1983); "עיין ערך: 'אהבה'" (1986); "הזמן הצהוב" (1987); "גן ריקי" (1988); "ספר הדקדוק הפנימי" (1991); "נוכחים נפקדים" (1992); "יש ילדים זיגזג" (1994); "שתהיי לי הסכין" (1998); "מישהו לרוץ איתו" (2000); "בגוף אני מבינה: צמד נובלות" (2002); "המוות כדרך החיים: מאמרים 1993-2003" (2003); "דבש אריות: סיפור שמשון" (2005).
ספרי ילדים: "איתמר מטייל על קירות" (1986); "אח חדש לגמרי" (1986); "איתמר מכתב" (1988); "איתמר פוגש ארנב" (1988); "איתמר צייד החלומות" (1990); "השפה המיוחדת של אורי" (1989); "איתמר וכובע הקסמים השחור" (1992); "ספר השיאים של פוז" (1994); "היה הייתם שני קופים" (1996); "ג'ירפה ולישון" (1999); "אל תדאגי רותי" (1999); "רותי תישן ותישן" (2004).
דויד גרוסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה
כך אהפוך לאושיית תרבות
הקדמה
פרק ראשון: מאיר שלו
פרק שני: תום יורק
פרק שלישי: האחים כהן
פרק רביעי: עמוס עוז
פרק חמישי: דייב בארי
פרק שביעי: ג'יי קיי רולינג
פרק שמיני: אלכסנדר קוסולפוב
פרק תשיעי: דן אקרויד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
