מימין: סרט אמריקני. משמאל: סרט אירופי (אילוסטרציה)
ידעתי שאהיה במאי, נותר לי רק לעשות סרט. וזו הייתה משימה לא פשוטה. כשאני מדמיין את האוטוביוגרפיה שאכתוב בעתיד ומבין שככל שההתחלה דלה יותר כך ההצלחה נראית מרשימה יותר, גנבתי מחנות ספרים את "Screenplay" של סיד פילד, האורים והתומים של תסריטאי הוליווד, כך שמעתי. היה שם המון מידע שימושי על נרטיבים ומספרי עמודים ואיך לשמור על זכויות היוצרים של התסריט הגמור, ואני לא הצלחתי לאתר שום דמיון לסרטים שראיתי כל יום בסינמטק. פילד דיבר על מבנה של שלושה חלקים, על אקספוזיציה ומאבק וקליימקס, ואני ספרתי דקות והלכתי לאיבוד. בסופו של דבר החלטתי לכתוב לבד, כי הייתה לי הרגשה שבכל מקרה לא אגיע לסרט של שעתיים כל כך מהר, אז כנראה פחות חשוב שהתפנית תתרחש בדקה ה-27 בדיוק.
סיד פילד מסביר לתלמידים שלתום אין מושג מהחיים שלו
לא הייתה לי מסרטה, והשכרת מצלמת וידאו הייתה כרוכה בעלות של 69 שקלים ליום. עד היום אני זוכר את המספר הזה כמו את 8,848 המטרים המדומיינים של האוורסט, ושתי המטרות נראו לי בנות השגה באותה מידה. בסופו של דבר מצאתי בלוח המודעות של "העיר" מסרטת סופר-8 מ"מ ישנה, בלי קול, שאותה מכר זוג קשישים מאבן גבירול ב-50 ש"ח – הוצאה חד-פעמית שהייתה אפשרית עבורי. מקרנה לא הייתה לי וגם לא פילם, אבל בחנות צילום באלנבי מצאתי פילם סופר-8 ב-50 ש"ח לשלוש דקות וחצי, והנחתי שגם ברגמן התחיל ככה. הצלחתי לחסוך מספיק כדי לקנות סרט אחד, ושניים נוספים ביקשתי וקיבלתי כמתנת יום הולדת. וכך, חמוש באחת עשרה דקות פוטנציאליות של סרט, ישבתי לכתוב את התסריט הראשון שלי.
מימין: מסרטת סופר-8. משמאל: זוג הקשישים שמכר אותה לתום (אילוסטרציה)
זה היה תסריט מוזר, שלצערי אבד לי העותק היחיד שהיה לי ממנו. לא היה לי שמץ של מושג מה אני רוצה לומר, אבל ידעתי שיש משהו בסרטים שאני רואה שאותו אני שואף לחקות; איזה שילוב מופלא של קסם והוד ומסתורין, איזו עמימות נרטיבית ורעיונית המיתרגמת לאמת עמוקה ומפעימה. היו בתסריט שלי המון שעונים, והיה נער שקם בבוקר (אני, כמובן; לא הייתה לי שום סיבה להניח שכישורי המשחק המדהימים שלי יהיו פחותים מכישורי הבימוי הבלתי מוכחים) ומותקף על ידי שעונים מכל עבר. היו שלושה שעונים על הקירות, ושלושה שעונים על היד, ושעון בעציץ, ושעון תלוי מתקרת המסדרון, ובאחד מרגעי השיא צלצל הטלפון (המדומיין, כמובן; במסרטה לא היה קול), והוא הרים אותו וגילה שהמתקשר הוא השעון הדובר. הייתה סצנה מופלאה אחת, פאר מחלקת הספשל אפקטס (שכללה את א', שהחזיק מנורה אדומה), שבה שעון שהיה תלוי על התקרה בתחילת הסצנה נעלם עד סופה, אפילו שלא היה קאט באמצע; הייתה עוד סצינה מרטיטה שצולמה דרך מראה, וסצינה שבה אני מכין קורנפלקס ומגלה שעון בתוך החלב, וסצינה קורעת לב שבה אני משתגע לנוכח ריבוי השעונים הבלתי ברור הזה ומזנק על המיטה תוך זעקת ייאוש תהומית. בצילומים, הסצינה הזו שברה לי לא רק את הלב, אלא גם את הראש, אחרי שהתנגשתי במשקוף הדלת בניסיון לשוות לזינוק על המיטה את הנופך התיאטרלי ביותר שהייתי מסוגל לו. אבל לא נתתי לזוטות שכגון אלה להפריע לי, ורק דמיינתי איך אספר באוטוביוגרפיה שמהרגע הראשון לא רק כתבתי וביימתי וכיכבתי, אלא אפילו ביצעתי את הפעלולים בעצמי.
במחשב הקומודור 64 המהולל שלי הכנתי סיקוונס קרדיטים מרהיב. הוא כלל רקע חללי, מלבנים ומעוינים בצבעים שונים הנעים עליו, פסקול מהפנט של להקת טנג'רין דרים, ומבחר קרדיטים מגלומני שלא היה מבייש את סדאם חוסיין בימי הזוהר ("בימוי: תום; משחק: תום; תסריט: תום; רעיון לתסריט: תום; הפקה: תום; עריכה: תום; צילום: משה; מוסיקה: טנג'רין דרים"). הוספתי שם לא קשור, ציטוט מרגש אך לגמרי לא רלוונטי משיר של ייטס, והסרט היה גמור. העתיד מעולם לא נראה ורוד יותר.
מימין: השעונים בסרט של תום (אילוסטרציה). משמאל: תום שובר את הראש (אילוסטרציה)
לא הייתה לי מקרנה, כאמור, אז הייתי צריך להמיר את הסרט לווידאו על מנת שאוכל לצפות בו. התוכנית המקורית הייתה לערוך ולהוסיף את הפסקול בשלב הזה, תוך ניצול אפשרות ההקלטה של הווידאו שלי וניצול הווידאו של מישהו אחר לצורכי עריכה (המישהו האחר, אגב, לא שמע על התוכניות האלה). את סרט הסופר-8 היה צריך לשלוח לגרמניה לפיתוח (זה היה כלול במחיר הסרט, למרבה המזל, אבל לקח איזה חודשיים, והכוכב הראשי נעשה די עצבני בזמן הזה). ההמרה לווידאו בוצעה בחנות באלנבי, אבל מאחר שלא היה לי די כסף להמיר את כל הסרט, הסתפקתי בשלב הראשון רק בשבע הדקות הראשונות. את רמת ההתרגשות האדירה שהייתה מנת חלקי דקה לפני שהכנסתי את הקלטת לווידאו לראשונה אפשר להשוות רק לרמת מפח הנפש שהייתה מנת חלקי שבע דקות מאוחר יותר. יצירת המופת הסינמטית שלי הייתה מטושטשת, בלתי מובנת לחלוטין, משעממת להפליא, והרגעים היחידים שהפיחו בה חיים היו אלה שבהם המנורה האדומה נכנסה לפריים מימין, וגם זה רק בהנחה שב"חיים" הכוונה היא לפרצי צחוק בלתי נשלטים של א', תאורן ומחלקת ספשל אפקטס, ושל בני המשפחה שלי שעברו בסביבה. את שלוש הדקות הנותרות לא המרתי מעולם. הן כנראה קבורות אי שם באיזה בוידעם, ואילו הייתי הופך באמת לבמאי דגול, היו אולי מתגלות יום אחד ושוות המון כסף.
המנורה האדומה נכנסת לפריים בסרט של תום (אילוסטרציה)
הקריירה הקולנועית שלי נכנסה להקפאה עמוקה. לא היה לי כסף להשקיע בסרט נוסף, וזה היה הדמיון היחיד ביני לבין מייקל צ'ימינו. ממשאת נפש, מקריירה עתידית ודאית, הקולנוע הפך לסמל לחוסר היכולת שלי להגשים את הרצונות שלי, לעדות לפער הבלתי נתפס בין השאיפות שלי לבין (העדר) הכישרון שלי. המשכתי ללוות אותו כצופה בלבד, אבל מאותו רגע הנוכחות של במאים כמו ברגמן ואנטוניוני בחיי הייתה אחרת. צפיתי בהם לא כדי ללמוד, אלא כדי לכאוב; כדי לקלוט איך מה שטבעי ומובן מאליו עבורם אינו אפשרי עבורי. לפלא ולהוד ולמסתורין שליווה את הצפייה בסרטים שלהם נלווה מעתה גם טעם ההחמצה, והמרירות המתקתקה הזו רק הפכה אותם לגדולים יותר.
מימין: "ל'אוונטורה" (מיכלאנג'לו אנטוניוני). משמאל: "תותי בר" (אינגמר ברגמן)
אני רוכש סרטים אובבסיבי, ואין לי מקום להחזיק בסלון את כל הסרטים שיש לי. ארונית אחת, בילי שגרתית מאיקאה שעלתה בערך כמו שני סרטים מתוך ה-300 שעליה, מחזיקה את העידית שבחבורה. אנטוניוני לא הִרבּה ליצור, וסרטיו ממלאים בסך הכל את קצהו האחד של המדף התחתון. ברגמן ממלא חצי מהמדף השני מלמעלה, עם כל הסרטים שיצאו בהוצאת Tartan, ועוד כרבע מהמדף השלישי, עם הוצאות Criterion ועוד כמה יוצאים מן הכלל.
גדלתי קצת מאוחר מדי בשביל ברגמן ואנטוניוני, ועבורי היוצרים הגדולים ביותר הם דווקא אלה שלמדו מהם: אנגלופולוס (לבטח תלמידו המובהק ביותר של אנטוניוני), בלה טאר (זה שהביא את הסגנון שלו למיצוי הטהור ביותר שלו), קישלובסקי (אחד מאלה שנפטרו כל כך צעירים). ועדיין, את מספר הרגעים שחקוקים בזיכרוני מסרטיהם אני לא יכול לספור, ואני זוכר במדויק כמעט כל פעם שבה צפיתי בסרט שלהם: מהצפייה הראשונה ב"תותי בר", בווידאו שרוט להפליא שביקשתי מחבר להוציא מהאוזן השלישית ואז לקחתי לדודה שלי יחד עם הווידאו שלי, כדי שאוכל להקליט אותו, דרך הגילוי הראשון של "ל'אוונטורה" בסינמטק או החוויה הופכת הקרביים של "תמונות מחיי נישואין", ועד הפתעות מרנינות כמו "אחרי החזרה" המאוחר והנפלא בטלוויזיה החינוכית או "הגברת בלי הקמליות" ו"הזעקה" פעמיים בשבוע ב"הצגה שנייה".
ספריית הווידאו של תום (אילוסטרציה)
לפני כשלושה חודשים קמה הקריירה הקולנועית שלי לתחייה. זו הייתה קימה ארעית, מקרית, חד-פעמית. נקרתה בדרכי ההזדמנות לקחת קורס אחד בקולנוע מעשי, וכדרכי בקודש התעלמתי מהעובדה שזה אמור היה להיות קורס בקולנוע דוקומנטרי כדי לנצל את ההזדמנות לתיקון. הפעם הציוד ניתן לי בהשאלה, ובהעדר בעיות תקציב יכולתי לעשות כל העולה על רוחי, כמעט. קברתי את עצמי לכמה חודשים במעבדה, יוצא ממנה רק כדי לצלם, לחשוב ולנשום אוויר. כתבתי על כך כאן בזמנו, בקיצור ובמידה מסוימת של עמימות, כי לא היה לי נוח עם החשיפה הזאת. הסרט בן 17 הדקות שלי היה יצירה אקספרימנטלית משונה, שכללה ארבעה סרטים קצרים ובלתי קשורים לכאורה, שהמכנה המשותף המאחד אותם היה סיפור מסגרת העוסק בבמאי שמנסה לעשות סרט ונכשל פעם אחר פעם. גם הסרט הזה היה כישלון, כמובן, גם אם מביך פחות מפעם, אבל בתוך הרבה רגעים של בינוניות וחובבנות היה גם רגע אחד קצרצר שבו הרגשתי שהצלחתי לגעת באותה מהות מזוקקת של קולנוע אמיתי שאחריה תרתי תמיד. היה רגע אחד שבו הרגשתי שאני צופה בסרט של מישהו אחר, ולא שלי. זה היה רגע מדהים עבורי, אפילו אם ידעתי שהוא לא יחזור לעולם.
בתוך הסרט שלי, היה רצף אחד שבו כללתי קטעים קצרים מכמה מהסרטים האהובים עלי ביותר. בקאט הראשוני, גם ברגמן וגם אנטוניוני היו שם. אנטוניוני נפל מוקדם יחסית בשלב העריכה; ברגמן שרד כמעט עד לרגע האחרון, ורק אז הוחלף – כמה אירוני – במשהו עדכני יותר שמצאתי בשירות חיפוש הסרטים של גוגל. במקומם של השניים היה שם דור הממשיכים: אנגלופולוס, טאר, קישלובסקי, ווינטרבוטום, וונג קאר-וואי (שהיה שותף לסרטו האחרון של אנטוניוני). שני נפילים מהדור הישן שרדו גם הם: מיזוגוצ'י ופרג'אנוב. אני נוטה להאמין שברגמן ואנטוניוני נפטרו בשל סיבות משכנעות יותר מעלבון.
שניים ששרדו. מימין: "חייה הכפולים של ורוניק". משמאל: "וונדרלנד"
אחת הסצינות האהובות עלי ביותר אצל אנטוניוני, וזו שנשמטה בחדר העריכה המכונה "פיינל קאט פרו", היא זו המובאת כאן למטה, מ"Blow Up" ("יצרים", בתרגום המוזר. למי שלא ראה את הסרט, מומלץ לא לצפות, שלא אואשם בספוילרים משום סוג). אנטוניוני, האיש שנתן ל-20 מטוסים לעבור, מראה כאן שעבור משחק טניס נדרשים הרבה דברים, אבל כדור הוא לא אחד מהם. הרגע שבו הצלם (דייוויד המינגס) מכיר בכך שהמשחק נמשך גם בהיעדרו של כדור – תמצית מזוקקת להפליא של הרעיון העומד בבסיס הסרט, אם לא של המודרניזם בכלל – הוא אחד המרגשים בתולדות הקולנוע. עבורי, הוא מהווה תמצית מזוקקת לא פחות של החיים הקולנועיים שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
