זה אמור היה להיות סיפור קוהרנטי ומרנין לב על נער דחוי ומפוחד והלהקה שבזכותה הוא החזיק מעמד, אבל זה לא יהיה. למציאות יש נטייה להתאים את עצמה לנרטיבים המסודרים שאנחנו בונים לעצמנו, אבל במקרה הזה אפילו המציאות האלסטית ביותר לא תצליח לפסל את רצף האירועים האקראי לתוך מסגרת מאורגנת כלשהי. ניחא, נקרא לזה פוסט מודרניזם. ולוואי וזה יהיה העיוות היחיד שעוד יסופר בו כאן.

אדם פוסט מודרני (אילוסטרציה)

ואם אין סדר, האם מותר להתחיל דווקא מהסוף? או שמא יש בכך בעצם כפייה של סדר אלטרנטיבי שהוא לא פחות מאורגן מזה שמקובל יותר? אבל חייבים להתחיל איפשהו, והסוף הוא נקודה טובה כמו כל אחת אחרת, כנראה. אז נתחיל כאן: ניו יורק, 8 באוגוסט, 2007. הראשים שבתחתית התמונה הם אלה שניסו להסתיר לי, אבל גם אלה שחלקו איתי את הרגע, ובזמנים שונים לאורך הערב הזה בחרתי להדגיש את אחת מזוויות ההסתכלות האלה על פני האחרת בהתאם למה שהייתי רוצה לכנות אותו "שורה ארוכה של משתנים", אבל בהסתכלות מפוכחת יותר ניתן כנראה לסכמו ב"מידה שבה הם הסתירו לי". רוב הזמן, אני שמח לומר, הם לא הצליחו לקלקל.

אנשים מנסים להסתיר לתום (לשם שינוי, לא אילוסטרציה)

הייתי בן 11 כשנסענו לארצות הברית בפעם השנייה. לא רציתי לנסוע. למעשה, כשנודע לי שאנו נוסעים, נקטתי שורה של פעולות מחאה לא אלימות שעשויות היו להילקח ממשנתו של מהטמה גנדי, אילו היה לי מושג כלשהו מי זה גנדי ומה הוא אמר. תחילה הכרזתי שאני לא נוסע (שלב ההכחשה, אני חושב שקוראים לזה). אחר כך לא דיברתי עם ההורים שלי במשך יותר מחודש, וגם סירבתי (בכאב לב) לקבל את כל ניסיונות השוחד שלהם (עד היום אני תוהה מה עלה בגורלו של הכדורגל; זעם או לא זעם, זה בכל זאת היה כדורגל). אחרי זה עברתי, כמה צפוי, לשלב המשא ומתן, שבו הצבתי תנאים סבירים לחלוטין, לשיטתי: אסכים לנסוע, אמרתי להם, אם הם ירשו לי להתקשר כל יום לחברים שלי בארץ כדי – תקשיבו  טוב – לקבל מהם את שיעורי הבית לאותו יום, על מנת שאוכל להשלים אותם ולא אשתרך מאחור כשנחזור לארץ (למותר לציין, עד אותו יום לא הכנתי שיעורים ולו פעם אחת במשך השנתיים שקדמו לכך). תבעתי גם מנוי ל"ידיעות אחרונות", כדי שלא אחמיץ חלילה שום ציון שניתן למוטי איוניר ביום ראשון. ההורים שלי מלמלו משהו על שיחה שבועית ועיתון בסוף השבוע, ואני עברתי בצער לשלב הדיכאון. יש הטוענים שלא יצאתי ממנו עד היום, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

מוטי איוניר (אילוסטרציה)

שנתיים אחר כך חגגתי בר מצווה. בעיר שכוחת האל שבה שהינו, אי שם בין שדה תירס אחד לשדה תירס זהה לחלוטין, הייתה קהילה יהודית של כמה מאות תושבים, ורובם הגיעו לחגוג, קרוב לוודאי מהסיבה הפשוטה שלא היה שום דבר אחר לעשות שם. לרב שלי זה היה האירוע האחרון שאותו הוא ניהל לפני עזיבת התפקיד לרגל מינויו לרב הראשי של מזרח גרמניה – תפקיד שהיה נשמע מרשים הרבה יותר עד שגיליתי שבכל מזרח גרמניה היו באותו שלב פחות יהודים משהגיעו לבר מצווה שלי. מעטים היו היהודים שחזרו למזרח גרמניה אחרי המלחמה, מתברר. אני תוהה למה.

קיבלתי לא מעט מתנות, אם כי איש לא חשב לפצות אותי על הכדורגל שעליו ויתרתי ברוב טיפשותי. את רובן אני לא זוכר, אבל אחת נחרתה בזיכרון במיוחד. וזה דווקא לא סיפור אחר לגמרי, אלא בדיוק הסיפור הזה. אבל נאמן לאי-סדר הטמפורלי שעליו הכרזתי מראש, הסיפור הזה יגיע מעט מאוחר יותר.

       הרב שלי בבר מצווה (אילוסטרציה)

בשנת 1996 הלכתי לקולנוע לב לראות את סרט הביכורים של במאי חדש ומבטיח, טוד סולונדז (אני מתעלם, כמו סולונדז עצמו, מסרט אחד קודם שלו שעליו לא הייתה לו שליטה מלאה). "ברוכים הבאים לבית הבובות" קראו לו, והוא רכש לו לא מעט מעריצים. אם לצטט את מבקר הקולנוע רוג'ר איברט, מדובר בסרט ש"משחזר בדיוק ברוטלי ובלתי מתפשר את הגיהנום של חטיבת הביניים". עבורי היה מדובר בסרט דוקומנטרי. ישבתי באולם בהלם מוחלט והרגשתי כאילו מישהו גנב את החיים שלי ועשה מהם סרט. אם נתעלם לרגע מהבדלים מיניים ומגדריים מסוימים, סיפורה של דון ווינר (הגיבורה) היה הסיפור של שתי השנים שלי בארצות הברית. הגעתי כילד פופולרי, חברותי ובטוח בעצמו; יצאתי כשבר כלי מרוסק. הסיבות להתעללות היומיומית שהייתה מנת חלקי היו פשוטות להדהים: הייתי זר; לא נהגתי להסתרק בבוקר, וגם לא לשלוף מסרק ומראה מהלוֹקר בכל הפסקה כדי לוודא שקווצת שיער סוררת לא יצאה לטייל באופן עצמוני; ולא נהגתי לעטות את מיטב מחלצותיי לבית ספר, כי בוואקום האופנתי שממנו הגעתי לאיש לא היה אכפת אם אני לבוש באותו טרנינג כל יום. לכך יש להוסיף גם את העובדה שהייתה לי עוינות בסיסית כלפי המקום, ולכן לא הייתי מוכן לשנות שום דבר כדי להתאים יותר לסביבה.

אין טעם לנסות להיזכר בדוגמאות שימחישו את עוצמת הסיוט. חלק מהדברים הדחקתי, אבל גם אלה שלא פשוט אינם מיתרגמים לשפה שיכולה להעביר את החוויה (אני לא סולונדז, לצערי). אני יכול לומר רק שהיה מעניין. מאוד.

תום בארצות הברית (אילוסטרציה)

לפני כשבע שנים יצא לאור ספר המתעד את סיבוב ההופעות הראשון של ניל פין אחרי שפירק את Crowded House. "Once Removed", קראו לספר. באחד העמודים הפנימיים יש תמונה של ניל ברויאל אלברט הול בלונדון. אם בוחנים את התמונה מקרוב מאוד, אפשר לראות אותי עומד ומריע. לא רבים ניסו להסתיר לי באותו יום, כי לא רבים היו קרובים לבמה יותר ממני. כרטיסים להופעה אמנם לא הצלחתי להשיג במכירה הרשמית (שמעתי עליה רק אחרי שכל הכרטיסים נמכרו, וכשגיליתי שבאופן מקרי לחלוטין עצירת הביניים שלי בלונדון היא בדיוק בתאריך הנכון), אבל הודעה אחת לרשימת התפוצה של מעריצי הלהקה, שבה הסברתי שאני מעריץ גדול כבר יותר מעשר שנים וסביר שלא יהיו לי הזדמנויות נוספות לראות את ניל בהופעה, פתרה את הבעיה. כשהגעתי ללונדון, הייתי צריך רק לבחור בין זוג כרטיסים בשורה העשירית, כרטיס אחד בשורה השנייה, או כניסה חופשית כחלק מצוות הבמה, בכפוף לכך שאתבקש להזיז מיקרופון או לדחוף רמקול מדי פעם. האפשרות האחרונה קצת הלחיצה אותי, ולכן הסתפקתי בכרטיס בשורה השנייה. גם את החוויה הזאת אני לא יכול להעביר למילים, אבל אני יכול לומר שהיה מדהים.

תום מזיז מיקרופון (אילוסטרציה)

בארצות הברית, אני חושב שהייתי הילד הכי דחוי בשכבה, ובכל מקרה, כך הרגשתי. ובכל זאת, היו לי שלושה חברים בבית הספר: אחד, טריסטן, היה בעצמו דחוי מעט (אם כי הרבה פחות ממני), כי גם הוא לא יוּצר על פי התבנית שלתוכה יצקו את כל השאר. לפני כמה שנים הוא ביקר אותי בארץ, וזה לבטח היה אחד הרי-יוניונז היותר בלתי צפויים שהיו לי מאז ומעולם. אחר, רנדי, היה אמריקני בכל רמ"ח אבריו, והוא שילם מחיר חברתי לא קטן על החברות איתי. ושלישי, וילאת, ברח עם משפחתו מלאוס ופשוט לא התעניין יותר מדי בחוקים החברתיים המקומיים.

הזיכרון השני הכי חזק שלי מווילאת הוא מתחרות האתלטיקה שבה השתתפתי בשנה השנייה שלי שם. הייתי רשאי להירשם לשלושה ענפים, ומאחר שהיה לי ברור שאין לי סיכוי לנצח אף אחד מהפנתרים המקומיים, נקטתי טקטיקה מתוחכמת של רישום למקצועות שבהם חשבתי שאתחרה מול המספר הקטן ביותר של משתתפים. כך מצאתי את עצמי בבור הקפיצה למרחק (סיימתי חמישי), ובהברקה גדולה עוד יותר, בקפיצה המשולשת, שם סיימתי עם מדליית כסף, כי אף אחד לא טרח ללמוד איך צריך לקפוץ משולשת וכמעט כולם נפסלו על סעיף טכני. ברם, תוכנית הפעולה הגאונית שלי נחלה כישלון חרוץ בענף השלישי שאליו נרשמתי. לתומי סברתי שמאחר שכולם יתמקדו במרחקים קצרים מאוד או בינוניים-ארוכים, ריצת ה-400 יארד תיוותר מיותמת. כשהגעתי למסלול ומצאתי את עצמי כאדם הלבן היחיד – יחד עם וילאת – בשלושת מקצי המוקדמות, הבנתי שלא אגיע רחוק. כשפתחתי את העיניים בפעם הראשונה אחרי כמאה יארד וראיתי את וילאת מתקרב לקו הסיום כשהוא במקום טוב באמצע, לפתתי בעוצמה את מדליית הכסף שלי בתקווה שאיש לא ייקח אותה ממני על בסיס חוסר היגיון.

אבל הזיכרון החזק ביותר שלי מוילאת הוא שהוא הביא לי את הקסטה הראשונה של Crowded House, כמתנת בר מצווה.

וילאת מתקרב לקו הסיום. מאחור: תום (אילוסטרציה)

ניל פין הקים את Crowded House ב-1984, אחרי התפרקותה של הלהקה הקודמת שלו, Split Enz, שבה הוא היה חבר יחד עם אחיו טים. השנים שחלפו עד לסינגל המצליח הראשון, "Don’t Dream It’s Over", הצילו את הלהקה מהגורל האכזר מכל שהיה צפוי לכל אחיותיה באמצע שנות השמונים: עברוּת מגוחך של שמה. קראודד האוס לא נודעה מעולם, למיטב ידיעתי, כ"בית צפוף", ועל כן היא שרדה יותר מחברתה חסרת המזל "דיבור חדיש", שלא לדבר על להקת "נוכרי". הייתה לה עדנה קצרה בארצות הברית, שחלפה אחרי האלבום הראשון, ותקופה ארוכה מעט יותר של הצלחה באירופה, במיוחד לאחר האלבום השלישי, "Woodface", והרביעי, "Together Alone" – כל זאת לצד הצלחה אדירה בניו זילנד ובאוסטרליה, משם הגיעה. בארץ היא הייתה מסוג הלהקות שכולם מכירים שניים-שלושה שירים שלה, לרוב בלי לדעת מי מבצע אותם. השירים האלה גם היו, בדרך כלל, מהפחות מוצלחים של הלהקה. לי זה כמובן היה נוח מאוד.

להקת דיבור חדיש (לא אילוסטרציה)

וילאת לא ידע מה זה "בר מצווה". הוא גם לא ידע מה זה בית כנסת, וכשהודעתי לו על מסיבת הבר מצווה, הוא לקח ממני את הכתובת והבטיח להגיע. הוא גם שאל אותי מה אני רוצה כמתנה, ומשום מה, אפילו שאני תמיד נמנע מלענות על השאלה הזאת (או לחלופין משיב בפולנית ש"אני לא רוצה כלום"), אמרתי לו שאני רוצה את הקסטה של קראודד האוס, שאת הסינגל הראשון שלהם שמעתי באם-טי-וי. וילאת היה נער מנומס וטוב לב, ולכן הוא דיווש על אופניו לחנות התקליטים הסמוכה ורכש את הקסטה במיטב כספו. אחרי כן הוא המשיך לדווש עד לבית הכנסת, על פי ההוראות שנתתי לו, אבל לא הצליח למצוא אותו. לדבריו, הוא רכב מצד לצד של הרחוב כמה פעמים עד שהתייאש. "לא מצאתי את הבר ויצקה", הסביר בצער. את הקסטה הוא הביא לי לבית הספר יומיים לאחר מכן. הכנסתי אותה לתיק בדיוק בזמן שהמורה למוסיקה השמיעה לנו בפעם האלף את הפסקול של "פנטום האופרה".

בית הכנסת של תום (אילוסטרציה)

קראודד האוס התפרקה ב-1996. להופעת הפרידה שלה בסידני הגיעו קרוב ל-200,000 איש, אבל אני רק קראתי עליה בפוסטים המשתפכים של חברי רשימת התפוצה שבה הייתי חבר – הניסיון הראשון שלי עם האינטרנט, וגם הסב הרוחני של הבלוג הזה. באותו שלב היה לי ברור שלא אזכה לראות את הלהקה לעולם. כשראיתי את ניל פין (שהמשיך בקריירת סולו) ב-1998, זה היה הטוב ביותר שיכולתי לצפות לו, מה גם שהוא ביצע לא מעט משירי הלהקה.

פול הסטר, המתופף המקורי של קראודד האוס, שם קץ לחייו במרץ 2005; קצת יותר משנה אחרי אליוט סמית, קצת פחות משנה לפני מותו של גרנט מקלנן מה-Go-Betweens. פול היה הרוח החיה בהופעות של קראודד האוס. זמן קצר אחרי שהלהקה התפרקה, היא אפשרה למועדון המעריצים להעביר לדיסקים מבחר עצום מתוך ההופעות החיות שלה לאורך השנים. יש לי כמה עשרות מההקלטות האלה, ובכולן פול נשמע עולץ ומאושר. הוא לא היה, כמובן, כי הוא סבל מדיכאון קליני. אני מניח שגם על הפער הזה אפשר היה לומר משהו, אבל גם זה שייך לסיפור אחר לגמרי.

פול הסטר ז"ל

הייתי רוצה לומר שחזרתי הביתה משיעור המוסיקה, שמתי את הקסטה של קראודד האוס בטייפ והחיים שלי השתנו. זה לא קרה, כמובן. שמעתי את הקסטה פעם או פעמיים, לא התחברתי אליה במיוחד, והנחתי אותה בצד. חזרתי אליה שנה אחר כך, בארץ. החיים שלי נראו אחרת והיא נשמעה אחרת. בתקופה שבה התחלתי לשמוע מוסיקה באופן רציני, זו הייתה הקסטה ששהתה בטייפ את מספר השעות הגדול ביותר.

לאורך השנים ניסיתי להמיר כמה אנשים להערצת קראודד האוס, בדרך כלל בחוסר הצלחה. כולם מחבבים את הלהקה ומשתמשים בכל מיני מילים שצורמות לי נורא באוזן: היא "חמודה", היא "נעימה", יש לה "שירים יפים". לא הצלחתי עד היום למצוא את האיש שיחדור מבעד למעטה המטעה ויזהה את האפלה שבפנים. אולי היא בכלל איננה שם, ואולי אני רואה אותה רק כי היא מתחברת לכל כך הרבה אפלות אחרות. עבורי, "Together Alone" מ-1993 הוא עדיין האלבום השלם ביותר שאני מכיר, לצד אחד או שניים נוספים. זה האלבום שגרם לי לרצות להגיע לניו זילנד, וגם האלבום שבזכותו לא אהיה חייב לעולם להגיע לניו זילנד, כי אני מרגיש כאילו כבר הייתי שם.

קראודד האוס התאחדה בינואר השנה, הוציאה אלבום חדש ויצאה לסיבוב הופעות. באלבום הזה, "Time on Earth", אין הרבה חדש: קראודד האוס נשמעת בדיוק כמו פעם. באופן אישי, לא רציתי שום דבר אחר.

מימין: "Time on Earth", "Together Alone", "Crowded House"

טריסטן מנהל היום בית ספר לאנגלית ביפן. אנחנו עדיין מתכתבים מדי פעם. לרנדי יש שם נפוץ מכדי שאפשר יהיה לגגל אותו. וילאת השתתף בשנת 2006 בחצי המרתון של שיקגו וסיים במקום ה-261 מתוך 639 מתחרים בקבוצת הגיל 30-34. מקום טוב באמצע, אפילו שהפעם אני לא הייתי שם כדי לנשוף בעורפו.

ואני? אני לא מנהל בית ספר, לא מסוגל לרוץ יותר מ-200 מטר, ובאופן כללי אין לי מושג מה אני עושה ולאן אני הולך. אבל לפני חודש ושלושה ימים ראיתי בפעם הראשונה את קראודד האוס בהופעה, ואחרי זה גם בפעם השנייה והשלישית, בדיוק עשרים שנה אחרי האלבום הראשון.

ולסיפור הזה, בניגוד לכמה אחרים, אין פואנטה, אין מסר, ואני מניח שגם אין בו הרבה היגיון, זולת זה: הייתי מאושר.