האריה שלי, כמה מביך לומר, היה יותר קומי ממפחיד. לו רק יכולתי להבין זאת גם בשעה שנתקלתי בו, ולא כמה ימים אחרי ששאג בפעם האחרונה, ייתכן שהייתי מוצא מעט שעשוע במקום שבו מלכו האימה והחרדה.

הייתי אמור לצאת עם שחר, בזמן שזקני השבט והנשים עדיין ישנים, אבל זה לא כל כך הסתדר עם שעות השינה שלי, אז החלטתי שגם אחת בצהריים היא שעה סבירה בהחלט. בשבועות שקדמו ליום הגורלי נפגשתי כמה פעמים עם הלוחמים הצעירים האחרים, אבל לכולנו היה ברור שביום הדין נעמוד מול האריה לבדנו, כשרק חרבותינו לצדנו. ואכן, כשיצאתי את הכפר ראיתי שכולם כבר הרחיקו עמוק לתוך היער, מותירים אחריהם רק גומות קטנות בחול ונייר עטיפה של שוקולד, המון שוקולד. עם המזל שלי, ידעתי שיעבור הרבה זמן עד שאמצא אריה, ובאופן לא מפתיע הצרות התחילו עוד לפני שהספקתי לחצות את הנחל הראשון: בלי שום סיבה נראית לעין – לא הייתה סופה, ואפילו זרזיף של גשם לא ירד – העץ הגדול שניצב על הגדה קרס לתוך המים ומנע כל אפשרות של מעבר. למזלי הטלפון הסלולרי דווקא עבד, אז ניסיתי להתקשר לכל מי שהצלחתי לחשוב עליו – כל מיני גופים בעלי שמות מעוררי חשד כמו "א.א.א. אמינות" ו"מכבי אש" – אבל שום דבר לא עזר, ובסופו של דבר נאלצתי לחצות את הנחל בשחייה, עניין שהיה יכול להיות בעייתי הרבה פחות אלמלא העובדה המצערת שאני לא יודע לשחות. איכשהו, בכוחות שלא ידעתי שיש לי, הצלחתי להגיע לגדה הרחוקה, אבל בשלב הזה כבר הייתי כל כך מותש פיזית ומנטלית, שהאריה הממוצע היה אוכל אותי בלי מלח – בהיפוך אירוני של הכוונות שלי. את השעתיים הראשונות, אלה שאותן הייתי אמור לנצל כדי להתקדם במעבה היער ולהגיע קרוב למשכנו של האריה, ביליתי ברביצה חסרת תוחלת, זולת התוחלת המוגבלת למדי המצויה בבליסה בלתי פוסקת של שוקולד. השארתי את הנייר מאחורי, כדי לעודד את מי מבני השבט שמתעורר אפילו יותר מאוחר ממני, או לפחות כדי שאוכל למצוא את הדרך בחזרה.

אפילו שאני לא יודע לשחות, הצלחתי לשלוף מצלמה ולצלם את הפיל ששחה לידי

המפה שנתן לי קויאטי כדי לעזור לי ביום הראשון הייתה סבירה בהחלט, ואחרי שהתגברתי, פחות או יותר, על השיתוק הראשוני שאחז בי, הצלחתי לנווט את דרכי מבעד לעצי השיטה ולהררי הטרמיטים, עד שהגעתי למישור המדושא. לא ראיתי שום אריה, ולמעשה פרט ללהק יתושים טורדני ולג'וק שהחליט להתחבא מאחורי ספר של פוקו ולהעיר את טושטוש מרבצה לא נמצא שם שום בעל חיים ראוי לציון, אבל שמחתי על כך שהצלחתי לצמצם חלק מהפיגור שצברתי, והכנתי את עצמי ללילה ארוך בין השיחים.

עם הפונקציות המשוכללות של המצלמה, הצלחתי לצלם את עצמי ישן בין השיחים

בלילה לא ישנתי דקה, כמובן. מחשבות מציקות הציפו את מוחי ולא נתנו לי מנוחה: האם חבריי כבר מצאו אריה? האם הצליחו להכניע אותו, או שמא אוכלוסיית הכפר הצטמצמה בלי ידיעתי? והכי חשוב, האם זכרתי לכבות את הדוד? בשלב מסוים נרדמתי, כנראה, ואז התחלתי לחלום שאני לא מצליח להירדם. ליום השני הגעתי סחוט עוד יותר משהייתי בלילה שקדם לו.

עם הנץ החמה, בהנחה שזו מניצה בשתים עשרה וחצי, טבלתי את עצמי באמבט של דיאט קולה, פיזרתי על עצמי אבקת שוקולד, ויצאתי שוב למסע. המפה של קויאטי התגלתה כחסרת ערך לחלוטין: היכן שאמור היה להיות מרחב פתוח מצאתי סבך עבות; היכן שציפיתי למצוא שביל היה רק תהום. ואריות? הם לא הפגינו שום נכונות להיות ניצודים, כמה בלתי מתחשב מצדם. חמוש בחנית ובמילים ניסיתי לדבר על לבם (הלא נוכח), אבל הם התמידו בהעדרם. זכרתי את דבריו החכמים של קויאטי לפני שיצאתי למסע, לבל אניח לכישלון לרפות את ידיי. אם לא יבואו אריות ביום השני, הם ודאי יגיעו ביום השלישי, אמר. זכור: עד שיגיע אריה, עליך לשרוד ותו לא. עד השקיעה שירכתי את רגליי באיטיות בין העשבים הגבוהים, נזהר שלא ליפול לביצות הטובעניות והנסתרות שסומנו במפה של קויאטי במקומות אחרים לגמרי. בלילה, רצוץ וכמעט חסר הכרה, צנחתי על המצע שהכנתי לעצמי בעוד מועד וייחלתי ליום שלישי מוצלח יותר. ולשם שינוי, ישנתי.

קמתי והלכתי משם, כשאני נמנע אפילו מלגזום קווצת שיער מפרוותו. עקבתי אחרי שביל עטיפות השוקולד בדרך חזרה לכפר, כשאני מפזם לעצמי שירים רלוונטיים ותוהה מה יעשו לי בכפר. אבל אפילו כשדמיינתי את הנורא מכל, לא הצלחתי למצוא בלבי תשובה מניחה את הדעת לשאלה מי, לכל הרוחות, רוצה להרוג אריה. הרבה מחשבות ורגשות עברו לי בלב. חרטה לא הייתה אחת מהן.

בדרך חזרה היה משעמם נורא, האמת, וגם הייתי רעב אז לא היה לי כוח לצלם

הגעתי לכפר אחרי צעדה לילית ארוכה, רעב וחבול ומותש, בדיוק בזמן לארוחת הבוקר המסורתית של יום שבת. מסביב למדורה ישבו הזקנים ובירכו את חבריי, שחזרו כבר בערב הקודם, זנבות ורעמות בידיהם. הסתתרתי בשיחים מאחור והכנתי את עצמי לקראת המפגש. מלפניי, ראיתי את סמואל, זקן השבט, מלגלג בקול על חברי השבט השכן, ברברים המכינים אומצה מבשרו של האריה ומגישים אותה לילדים. פאראסאיפ, סגנו, סיכם את אירועי השבוע ואמר שעלינו לבחון גם את עצמנו מקרוב. אחרי כן החלו לאכול, ורק אז העזתי לצאת מן השיחים ולהראות את פניי. כששאלו אותי איפה האריה, החרשתי. כששאלו אם לא מצאתי אותו, לא הצלחתי להוציא מילה. כששאלו אותי מה עבר עלי בדרך, שלפתי מהכיס כמה ניירות עטיפה של שוקולד שאספתי במהלך המסע חזרה והנחתי אותם על הרצפה. ציפיתי לדברי זעם ותוכחה, ציפיתי ללעג ולקלס, אבל מה שראיתי היה בעיקר תימהון.

חברי השבט הביטו בי בתדהמה כשכיוונתי אליהם את המצלמה. לאף אחד אצלנו אין 8 מגה-פיקסל

ענייני הועבר לדיון בקרב מועצת הזקנים, ואמרו לי שאקבל תשובה בתוך שלושה עד חמישה שבועות. בסודי סודות, לחש לי פאראסאיפ שהיה כבר פעם אחד כמוני שחזר בלי לומר מילה. רציתי לשאול מה קרה לו, אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה, ופאראסאיפ לא יסף. אני מניח שבקרוב אדע, אבל אני כבר לא יכול לחכות.