את החלונות בדירה הישנה בגבעתיים אי אפשר היה להגיף, ובחורף הרוח הייתה חודרת פנימה, מקפיאה ומשגרת אותנו אל מתחת לשמיכה, שם קל לנו יותר לשתוק. אחרי כן הייתי מתהלך חסר שקט מפינה לפינה, אוסף את המילים וממציא לעצמי עתיד שגם אז ידעתי שלעולם לא יבוא, וטושטוש הייתה עוקבת אחרי ובוחנת אם יש בכוחי להפיס את הרוח, ולא היה.

בלילה, אחרי שנרדמת, הייתי הולך למטבח לשטוף כלים, כי כך קשה לשמוע, וטושטוש, אחרי שנואשה מלצפות לחזרתי, הייתה מדדה באיטיות וצונחת למרגלותיי, ורק אז נוכחת לדעת כמה קרה הרצפה וכמה רועשת הרוח. ופעם אחת, כשהקור היה קשה מנשוא, ראיתי אותה מרימה את ראשה ומביטה סביב, ואז ניגשת לכיסא הפלסטיק המתפרק, קופצת עליו ומפילה ממנו את מגבת המטבח אל הרצפה. קפיצה קטנה נוספת והיא כבר פרושה על המחצלת המאולתרת, מרימה את ראשה בגאווה ונזהרת לבל תרטיב אותה טיפה חסרת אחריות. ואני זוכר שחשבתי שאילו הייתי יודע כיצד למצוא בעצמי ולו רק קמצוץ מהמחשבה, מהנחישות ומהחוכמה שהיו במעשה הזה, הייתי, אולי, יותר מאושר.