זו תקופה משונה. אני לא עושה כמעט שום דבר ממה שאני אמור לעשות, ולמרות זאת התסכול והתיעוב העצמי הצפויים נכרכים באיזו הכרה משונה בכך שהדברים שאני כן עושה חשובים לא פחות. גיל 16 שלי נחשב בעיניי תמיד לשנה אבודה (הבנה שהייתה לי אפילו, כמה מביך, בגיל 16), וכעת החלטתי כנראה באופן בלתי מודע להשלים את החסר. הביטוי המובהק ביותר לתהליך המוזר הזה הוא העיסוק המתמיד בשאלות מוסריות כבדות משקל, עם כל הלהט והווכחנות והפשטנות שחינניים כנראה בגיל 16 ומגוחכים למדי, לי ובעיקר לאלה שנאלצים לסבול אותי, כיום. כמעט בלי משים נאגרים על השידה ליד המיטה כל הספרים שהייתי צריך להניח בצד כבר מזמן; ליד מכשיר הדי-וי-די בסלון מיתמרת ערימה אקלקטית לכאורה, שבמבט קפדני יותר מתגלה כערכת היכרות לעיסוק בסוגייה המקורית "טבע האדם – טוב או רע"; ובאופן ביזארי ביותר אפילו בקורס שאני מתרגל אני נאלץ להתעמק פתאום בהגותם של הובס ולוק, בלי שום קשר לתחום הלימוד שלי, וכאילו התממשו פתאום הסיוטים הליליים הקבועים שלי ואני באמת חייב לחזור שוב על הבגרות במדע המדינה. אין מה לומר, סיוט, שאפילו היתרונות הבודדים של גיל 16 נעדרים ממנו. (ובהזדמנות זו ראוי לומר: איילת, השמיעי קול!)

תום בגיל 16. אילוסטרציה

אך בקושי ניצלו קוראי הבלוג הזה – או לפחות אלה מביניהם שעדיין זוכרים שהוא קיים – מסדרת פוסטים טרחנית המתעדת את ההתחבטויות המוסריות המשמימות שלי ברמת פירוט מרתיעה (דומני שאני שומע את הקולות הרוטנים: "אבל זה מה שאתה עושה כל הזמן"; ולאלה אוכל רק לומר: אין לכם מושג עד כמה זה יכול להיות יותר גרוע). אבל המסכנים באמת הם אותם אנשים בודדים המנהלים איתי תכתובת אי-מייל שגרתית, ונאלצו בזמן האחרון להדוף בעוז את המתקפות הפראיות שלי על אישיותם הנלוזה, כשכל חטאם היה בכך שסירבו להכיר בטקסטים האקראיים ששלחתי אותם לקרוא, ושהוכתרו על ידיי בתואר "יצירות מופת" מאחר שהצליחו לקלוע ברגע נתון למצב הנפשי התמוה שבו אני שרוי, כנכסים התרבותיים הגדולים ביותר בתולדות המין האנושי.

לשיא השפל הגעתי ללא ספק כשגמאתי ביום אחד – רובו הגדול עוד בחנות – את "אני לא מאמין באתאיסטים", מסתו מלאת התשוקה של כריס הדג'ס, המבקרת את הגישות הרדיקליות השוללות מכל וכל את הדת והאמונה, וכאילו זה לא מספיק, עוד הרהבתי עוז למלא את הספר בלא פחות מ-24 (!) פתקיות צהובות כדי לסמן לעצמי מקומות שראוי לי לקרוא שוב. דומני שאפילו הדג'ס עצמו לא היה רואה בכך חילול קודש אם הייתי מסכם את שרשרת האירועים המבעיתה הזאת במילים "אלוהים ישמור".

           יצירת המופת שתום קרא

"אך מוטב, ילדים, שלא נדבר על אלוהים, אלא נדבר על חיות שעשועים, שהן קטנות יותר ומשמחות יותר" (מחווה קטנה וגם שקרית; למגינת לבם של כולם, אין בדעתי לעבור לדבר על טושטוש).

למעשה, אין בדעתי לעבור לדבר על שום דבר. כאילו כדי להמחיש את חוסר השקט המתמשך שלי, הבנתי פתאום שאין לי עניין מיוחד לכתוב כרגע את הפוסט שהתכוונתי לכתוב. נותרה שארית ממנו בכותרת, שמשום מה נראית מתאימה עוד יותר עכשיו, אבל תוכנו ימתין לפעם אחרת. אני מתנצל על הטיזינג, אבל אתם יודעים, גיל 16. לכתוב? בינתיים הרבה יותר דחוף לי לחזור לקרוא. ונדמה לי ש"התפסן בשדה השיפון" עדיין לא עבר לשידה ליד המיטה.