על חוויותיי המפוקפקות בין כותלי הממסד הרפואי כבר כתבתי כמה פעמים, בין השאר כאן וכאן. כעת הגיע הזמן לעדכון עכשווי, אך לפני כן אזהרה: הפוסט הנוכחי אינו מיועד לבעלי לב חלש, לגילאי 16 ומטה או לרוכבים על אופניים. הוא יכלול, בשם הנאמנות למציאות, ביטויים בלתי ידידותיים לסביבה כגון "דם בשתן", כרוניקות מרתקות שגרמו ללחץ הדם שלי לנסוק לגבהים לא סבירים, ואפילו – לא עלינו – תיאורים גרפיים של מעשי אונן (אבל קורח ועדתו לא יוזכרו, אם זה מנחם מישהו). הקריאה, אפוא, על אחריותכם בלבד.

בוטיצ'לי, "עונש קורח". אז מה אם הוא לא מוזכר?

ועכשיו, אחרי שהגדלתי את הרייטינג בדרכים נכלוליות ושקריות, אפשר לעבור לסיפור עצמו.

לפני כמה חודשים, בהתקף של טירוף הדעת, הלכתי לרופא המשפחה שלי וביקשתי לעבור צ'ק אפ כללי. על מנת שיובן עד כמה הדבר מוזר, יש לציין כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה הלכתי מיוזמתי לרופא מאז גיל חמש בערך, לא כולל גיחות לא צפויות מהסוג שכבר כתבתי עליו, בגין תופעות חד-פעמיות שלא היה בהן כדי להעיד על מצב הבריאות הכללי שלי (ראש שבור, למשל). למעשה, הייתי יכול לומר כי לפני כן לא ראיתי את רופא המשפחה הזה מעולם, אלא שנתון זה אינו מרשים במיוחד לאור העובדה שהוא הפך לרופא שלי רק לפני שנתיים וחצי, ורק לאחר שנאלצתי להחליף את הרופא הקודם בשל צירוף מקרים נסיבתי: נסיעה לחו"ל, במקרה שלי; מוות, במקרה המעט יותר מצער שלו.

באופן כללי, אפוא, ניתן לומר שמצב הבריאות שלי היה מאז ומעולם תקין לגמרי. זולת הצטננות חורפית חד-שנתית, לא סבלתי מעולם משום תופעות רפואיות שנדרשתי לתת עליהן את הדעת באופן קבוע. ההחלטה ללכת לרופא הפעם נבעה משילוב של שתי סיבות: הראשונה, בקשה מפורשת של אמא שלי; והשנייה, התחושה שבשנה האחרונה אני פשוט מרגיש פחות טוב, בלי שאוכל לשים את האצבע על סימפטום מוחשי כלשהו שיבאר את ההרגשה הזאת. אבל, חשבתי לעצמי, ללכת לרופא אף פעם לא מזיק (הו, הנאיביות), ועל כן שמתי פעמיי למרפאה הסמוכה והכרזתי על רצוני להיבדק.

תום במרפאה (אילוסטרציה)

הבדיקה התחילה עם שורה אינסופית של שאלות שנועדו לברר אם צריך להסגיר אותי למשטרה. נאמן להשכלה שצברתי ב"האוס"¹ – Everybody lies! – הקפדתי לפזר סביבי מסכת מעורפלת של שקרים וחצאי אמיתות. אלכוהול? רק בראש השנה ובליל הסדר; סמים? מעולם לא; מין בלתי מוגן? הלוואי, בשלב הזה הייתי לוקח כל מה שבא. התשובות השביעו את רצונה של האישה שגילתה בי הכי הרבה עניין בעשר השנים האחרונות – כולל בת הזוג שלי – ולכן היא העבירה אותי לשלב הבא: מדידת לחץ דם, ומיד אחריה בדיקת שתן.

מן הידועות היא (לא לי, כמובן) שבכל פעם שבה אדם מכניס רכב תקין לחלוטין למוסך, יתגלה באופן מפתיע כי הקרבורטור מקולקל, הגלגלים לא מאוזנים והמנוע הלך לאיבוד (זהו, בזאת כיליתי את כל הטרמינולוגיה האבטומובילית שלי, ואני בכלל לא בטוח אם "קרבורטור" זו מילה רלוונטית ואם הגלגלים אמורים להיות מאוזנים). באופן מפתיע רק מעט פחות, זה בדיוק מה שקרה גם עם הבדיקות שלי. בעוד שנכנסתי לרופא כאדם בריא לחלוטין, יצאתי משם כגריאטר חיוור על סף המעבר לעולם שכולו (או לפחות רובו; בכל זאת, גם צ'רלטון הסטון שם) טוב. לחץ הדם שלי, כך מתברר, הגיע למספרים גבוהים כל כך עד שהאחות נאלצה להזעיק לחדר שלושה רופאים, אח סיעודי וקברן. אחרי זה היא ניסתה לברר אם קיימות, אולי, נסיבות מקלות שיסבירו את הנתונים המדאיגים. "אתה לחוץ?", שאלה. "עכשיו כן, מאוד", השבתי במבוכה. אחרי זה אחד הרופאים שאל אם לחץ הדם שלי תמיד גבוה. נאלצתי להשיב לו במבוכה גדולה באותה מידה שמעולם לא מדדו לי לחץ דם.

מודדים לתום לחץ דם (אילוסטרציה)

מדאיגה לא פחות הייתה העובדה שבשתן שלי נמצאו, כמאמר הרופא, "כמויות מיקרוסקופיות של דם". "כמויות מיקרוסקופיות זה בסדר, לא?", שאלתי בתקווה. נעניתי שלא, ממש לא. כלומר, בדרך כלל זה בסדר, אבל אצלך זה בטח קשור ללחץ דם. או למשהו אחר. גידול, נניח. בשלב הזה הקברן החל לחכך את ידיו בהנאה ולמלמל קטעים נבחרים מתוך "כינורו של רוטשילד".

עתידו של תום (אילוסטרציה)

הערת אגב (1). בעוד שללחץ הדם הגבוה באמת קשה היה למצוא הסבר מניח את הדעת, תוצאות בדיקת השתן היו מפתיעות פחות. לצערי, אני מסוג האנשים שהידיעה שהם צריכים לתת בדיקת שתן מלחיצה אותם במידה כזאת,² שאין לי ספק שהגוף שלי היה מוכן לנדב כל נוזל שהוא, ולו רק שלא יידרש להשתין בפקודה. זה כולל דם, כמובן. וכאילו הלחץ השגרתי לא מספיק, ההוראות לבדיקות שתן נעשו מסובכות כל כך, שהן דורשות את כישורי האקרובטיקה של נדיה קומנצ'י על מנת שהמשימה תוכתר בהצלחה. באמת מזל שאני לא משתתף במשחקים האולימפיים, כי היו פוסלים אותי על שימוש בסמים רק בגין הסירוב להיבדק.

הוראות לבדיקת שתן (אילוסטרציה)

אבל נחזור ללחץ הדם. על מנת לאמת את התוצאות, החליטו שני הרופאים שנכחו באותו זמן בחדר למדוד אותו שוב. כל אחד מהם עשה זאת שלוש פעמים, ומתוך סך כולל של שבע מדידות, לא היו אפילו שתי תוצאות שהיו קרובות זו לזו באיזושהי מידה. אני חייב לומר שזה לא הפתיע אותי יותר מדי. מדידת לחץ דם, לטובת הקוראים הצעירים (או החכמים) שלא טרחו לעבור כזו אף פעם, כרוכה בתהליך הבא: הרופא מלביש על הזרוע מין שרוול ומהדק אותו, ואז לוחץ על משאבת אופניים. באותו זמן, הוא מסתכל על שעון שצמוד למכשיר ועליו סדרת מספרים. בסופו של התהליך הוא מכריז באופן רנדומלי על שני מספרים. מאחר שעקבתי במדויק אחר השעון, אני יכול לומר שאכן, המספרים שבהם כל אחד מהרופאים נקב היו עליו, אבל הבחירה דווקא במספרים אלה ולא באחרים שהיו על אותו שעון הייתה מקרית לגמרי. למעשה, הסיבה היחידה שבגללה ממשיכים להשתמש במכשיר הפרימיטיבי הזה למדידת לחץ דם היא שהמכשיר המשוכלל יותר (ר' תמונה) – שהוא יעיל באותה מידה ופולט מספרים על פי אותו עיקרון בדיוק – יקר הרבה יותר, ויש רק אישה אחת בעולם שיודעת לתפעל אותו: אמא של שני שאולי.

מימין: עירית ענבי. משמאל: מכונה למדידת לחץ דם. מתברר שעוד אנשים יודעים לתפעל אותה

בשלב הזה שלחו אותי לעשות עוד כמה מאות בדיקות, שעליהן אין לי יותר מדי מה לספר, זולת העובדה שאחרי מספר הפעמים שהאחות הלא קומפטנטית ניסתה להחדיר לי את המחט בשביל בדיקת הדם הראשונה, אף אחות אחרת (באחת מ-80 בדיקות הדם הנוספות שעברתי בשבועות האלה; העברת מידע בין מחלקות איננה משהו שחביב על מחלקות בבתי חולים, כנראה, שלא לדבר על זה שאיבדו 80 אחוז מהבדיקות) כבר לא האמינה לי שאני לא משתמש בסמים.

הבדיקות לא ממש העלו ממצאים משמעותיים כלשהם, פרט לציון העובדה המעליבה למדי שהכבד שלי "לא מרשים" בדף התוצאות של האולטרסאונד (ככל הנראה רצו לשלול את האפשרות שאני בהריון). אבל בכל פעם שבה הייתי מגיע למרפאה, המקום התעורר לחיים, ושלושה עד ארבעה רופאים היו מגיעים לחדר כדי לדסקס בקול את המקרה המסעיר העומד לפניהם (נדמה לי שהיה זה סיינפלד שאמר שאם יש משהו שאתה לא רוצה שיקרה בבית חולים, זה שהמון רופאים יבואו לראות אותך כי יש בך משהו ייחודי). בסופו של דבר, כאשר כל הרופאים הכלליים לא הצליחו להגיע לדיאגנוזה חד-משמעית, הם החליטו להתחיל לשגר אותי להמון רופאים מומחים בתחומים שונים, שאולי יצליחו לפתור את התעלומה.

הכבד הלא מרשים (אילוסטרציה)

הערת אגב (2). אם תהיתם מה בדיוק התעלומה הגדולה במישהו עם לחץ דם קצת גבוה וכמויות מיקרוסקופיות של דם בשתן, אתם לא היחידים. גם אני לא ממש הבנתי. נדמה לי שהעניין העצום במקרה שלי נבע משילוב בין שני גורמים: האחד, והחשוב יותר, הוא שהרופאים במרפאה הזאת – שרוב המגיעים אליה הם סטודנטים – רגילים לטפל רק בהצטננויות ובהריונות לא מתוכננים. כל מקרה שאינו עונה על הקריטריונים הנ"ל מהווה עבורם מאורע הראוי לפרק ב"האוס" (כן, שוב הוא; ראיתם כבר את הקליפ?). השני, הקשור לכך (גם לגורם הראשון וגם להאוס, למעשה), הוא העובדה שהרופאים סירבו בתוקף לקבל את האפשרות שמדובר בשני סימפטומים שיש להם הסברים שונים. הצורך שלהם למצוא את הדיאגנוזה האחת שתסביר הכל במקביל הוביל אותם לשלוח אותי למיליון בדיקות, שכל אחת מהן נועדה להפריך דיאגנוזה אפשרית אחת. בסיכומו של דבר, לאף אחד אמנם אין מושג מה יש לי, אבל למדתי להכיר המון מחלות ותופעות רפואיות נדירות שבטוח אין לי.

האוס. כי אי אפשר להזכיר אותו כל כך הרבה פעמים בלי תמונה

ובחזרה להשתלשלות העניינים הרגילה: הרופא הראשון שאליו שלחו אותי היה מומחה לכליות וללחץ דם.³ לצורך העניין, נקרא לו ד"ר ללוני, בעיקר כי ככה קראו לו.

ד"ר ללוני היה מתמחה, שהצליח לפתח בכמה שנים של לימודים ושנה אחת של התמחות רמת חוסר עניין בתחום התמחותו (ובפרקטיקה הרפואית בכלל) שמרבית הרופאים מגיעים אליה רק בגיל הפנסיה. למן הרגע הראשון שנכנסתי אליו, היה ברור שהוא רוצה להיפטר ממני כמה שיותר מהר ושהוא בכלל לא מבין למה הגעתי אליו. למען האמת, היה בזה משהו מרענן, אחרי היחס ההיסטרי שאליו הורגלתי. ללוני שאל אותי כמה שאלות כלליות, וכשהודיתי בפניו שאני נוהג מדי פעם לתבל את המאכלים שאני אוכל במלח (לא רציתי להגיד "לא" על הכל, וזה היה נשמע פחות מסוכן מ"האם באת במגע עם חלזונות בחודשים האחרונים?"), נפתרה מבחינתו תעלומת לחץ הדם באחת.⁴ כשניסיתי לתהות לגבי שאר הדיאגנוזות האפשריות שהרופאים האחרים מנו בפניי, הוא ביטל את כולן בתוקף. אחרי זה הוא גם לקח ממני אוסף הפניות לבדיקות נוספות ששלחו אותי אליהן וזרק את כולן לפח. כששאלתי למה, הוא השיב: "כי ככה אני עושה רפואה".

תום זורה מלח (אילוסטרציה)

ממש לפני שד"ר ללוני שילח אותי לדרכי, עם ההוראה לאכול פחות מלח, העליתי בפניו גם את שאלת הדם בשתן. ניכר היה שמאחר שהדבר אינו בתחום התמחותו, אין לו מושג מה יכול להסביר את התופעה. בצר לו, הוא ניסה לכוון את השיחה לנושאים שבהם הוא מבין יותר. "דם בשתן יכול להיגרם כתוצאה מהרבה דברים", פתח. "אתה רוכב על אופניים?". "לא", השבתי. "לפעמים זה יכול להיגרם גם כתוצאה מסקס אגרסיבי", המשיך. הסברתי לו שאשתי בחו"ל.⁵ בשלב הזה הוא חייך חיוך גדול ואמר: "אתה יודע, זה יכול להיות גם, ככה, בעצמך". את המשפט הזה הוא ליווה בתנועות נמרצות, עולות ויורדות, של ידו הימנית מעל מה שניתן לכנותו במידה מסוימת של זהירות כאזור החלציים שלו, ובמידה פחותה של זהירות כזין שלו. עצרתי אותו רגע לפני שהוא עבר להדגים באופן מוחשי עוד יותר.

בסיום השיחה המרתקת הוא שלח אותי שוב לביתי, חזר על הדרישה שאפסיק לאכול מלח וקבע איתי תור חודשיים מאוחר יותר, כדי לתת ללחץ הדם שלי מספיק זמן להירגע מהתמונות הקשות שבהן חזיתי כרגע. שבועיים אחר כך קיבלתי ממנו גם מכתב, שבו הוא מסכם את המפגש בינינו ומצווה עלי "להימנע מרכיבה מאומצת על אופניים" לפני הפגישה הבאה. צירפתי את המשפט הזה מיידית לרשימת היופמיזמים המסטורבטוריים הביזאריים שאני אוסף זה שנים אחדות, לצד "להתעלל בחשוד המיידי", "לחלוב את הקוף" ו"לכוון את האנטנה".⁶

תום רוכב על אופניים (אילוסטרציה)

לפגישה השנייה עם ד"ר ללוני הגעתי אחרי חודשיים של מאכלים תפלים ורצון עז למות. על מנת להימנע מכל אפשרות שתוצאות מדידת לחץ הדם לא יהיו לשביעות רצונו, קרא הרופא לעובד ניקיון שהיה עסוק באותם רגעים ממש בשטיפת השירותים שבהם מצווים על אנשים להשתין לכוס ואמר לו לבצע את הבדיקה. האיש המסכן הלביש לי את השרוול, פמפם בזרועו כמה פעמים⁷ ולבסוף נקב בשני מספרים שרירותיים שנשמעו לי זהים לכאלה שכבר שמעתי בעבר, אבל לד"ר ללוני לא הייתה איתם שום בעיה. לפיכך הוא הכריז עלי כבריא. כאשר שאלתי אותו שוב לגבי הדם בשתן, הוא שאל אותי שוב אם אני רוכב על אופניים. כשהשבתי שלא, הוא הודיע שהוא לא מבין בזה שום דבר ושלח אותי להיבדק אצל אורולוג. נפרדנו כידידים.

מד לחץ דם. למספרים המופיעים על השעון אין קשר ללחץ הדם של תום

הפוסט הזה נעשה ארוך כל כך, שלא אכחד כי האפשרות שמישהו מבין הקוראים שהגיע עד כאן (מי שהגיע, שיכתוב את היופמיזם החביב עליו בתגובות; כך אדע מי רק מרפרף ואמחק לו את הבלוג) יחשוב שאני מדווח על הדברים בריל טיים עלתה בדעתי. על מנת להביא אותו בכל זאת לסיומו המהיר, ולאור העובדה שהשיעור שאני אמור ללמד, שהיה רחוק מאוד כשהתחלתי לכתוב, נעשה בינתיים קרוב באופן מדאיג וטרם קראתי את החומר הרלוונטי, אני אוסיף רק שהשבוע הייתי אצל רופא חדש, ששלח אותי לסדרה חדשה של כעשרים בדיקות חדשות, ועוד כעשרים בדיקות שכבר עשיתי שלאיש אין מושג איפה התוצאות שלהן. רוב הבדיקות האלה מטרידות רק בשל הזמן שהן גוזלות ממני, זמן שאותו הייתי מעדיף להשקיע בדברים חשובים הרבה יותר.⁸ אבל אחת מהן מתבצעת בהרדמה מלאה, כנראה כדי שאף אחד לא יצטרך להסביר לי למה לכל הרוחות צריך לעשות אותה. לאור המיומנות הרפואית שהפגינו עד עכשיו שאר אנשי הממסד שבאתי איתם במגע, קיים סיכוי סביר כי זו תהיה שינה ארוכה ועמוקה במיוחד, וכזו שבה אזכה סוף סוף להתאחד עם אהוביי אליוט סמית, גרנט מקלנן ופול הסטר. לפיכך, ולמרות העובדה שנשארו עוד כמה שבועות עד הפרוצדורה המעיקה, אני מוצא לנכון לומר שלום כבר עכשיו. בקשות, שאלות ווידויים שיגיעו למערכת עד ל-1 במאי יכובדו, כמובן, במידת האפשר. בינתיים, תלמדו את הלקח מסיפורי העגום: אל תאכלו מלח, אל תרכבו על אופניים, וחשוב מכל – אל תלכו לרופאים.