חזרתי הביתה באחת וחצי. כמעט הספקתי להחליף בגדים, כשאני כבר מפנטז על המצעים שיצאו מהכביסה והספר שנראה מבטיח, אבל אז נשמעה ירייה. ועוד אחת. ועוד אחת. ועודאחתועודאחתועודאחתועודאחתועודאחת ובאיזשהו שלב איבדתי ספירה. בטלוויזיה, כמה שעות אחר כך, אמרו שש. בערוץ השני אמרו שתים עשרה. בעיתון אחד אמרו "רבות", בעיתון השני לא התייחסו לכמותף ובעיתון השלישי לא הזכירו בכלל את האירוע, כי קרו מאז דברים יותר חשובים. רגיעה עם החמאס, פיגוע בבגדד, אובאמה מוביל על מקיין.

מהחלון, באחת ארבעים וחמש, זה היה נראה די חשוב. מכונית המשטרה הראשונה הגיעה תוך שניות. השוטרים, מתברר, היו ממש שם, מחוץ למועדון, שעמד להיסגר בשתיים. כמה פעמים בעבר כבר היו תקריות, אז השוטרים תמיד שם בשעה הזאת. להרגיע, להרתיע. את האיש שיצא משם וירה – שש, או שתים עשרה, או אלוהים יודע כמה פעמים – הם לא כל כך הרתיעו, כנראה. גם לתפוס אותו הם לא הצליחו. הוא ברח בריצה, דרך מגרש החנייה של הבניין שלי, יצא ברחוב המקביל – ונעלם.

ההרוג – בן 25 על פי הטלוויזיה, 24 על פי עיתון אחד, 34 על פי העיתון השני, לא קיים בעיתון השלישי – החזיק מעמד כמה דקות, אבל מת בדרך לבית החולים. עשרות האנשים שיצאו מהמועדון כששמעו את היריות התגודדו ברחוב, והשוטרים – אלה שכבר היו שם ואלה ורבים נוספים שהגיעו אחר כך – תחקרו אותם במשך כמה שעות. הייתה מהומה גדולה, והסרטים הצהובים ששמו כדי לתחום את האזור הקיפו כמעט חצי בלוק, פלוס מגרש חנייה, וכולם דיברו וצעקו וצרחו, עד שלאט לאט כולם התפזרו.

תיעוד באיכות איומה של הדקות הראשונות אחרי האירוע

צוות הטלוויזיה הראשון הגיע לפנות בוקר, כשכבר התחיל להאיר. הם צילמו את הבניין שלי במשך כמה דקות, שאלו את השוטרים שנשארו כמה שאלות, ועזבו. שעה מאוחר יותר הגיע רכב כיבוי, והכבאים יצאו והמטירו מים רבים על הכביש. כשסיימו, השוטרים שנשארו צעדו במהירות והסירו את הסרטים הצהובים. בשבע וחצי הכביש היה נקי, המכוניות חזרו לנסוע, והתושבים חזרו ללכת. תוך דקות לא נותר זכר לכל מה שקרה.

צוות הטלוויזיה מסיים את מלאכתו

בשבת עבר זוג חדש לגור בדירה לידי. זו דירה מוזרה. כשעברתי לכאן בעצמי, לפני כמעט שלוש שנים, גרה בה זמרת אופרה, שהייתה מנעימה את זמני בתרגילי סולמות מהבוקר עד הלילה. אחר כך היא עזבה, ותוך שבועיים נכנסה זמרת אופרה חדשה, מעצבנת לא פחות, אבל עם כישורים ווקאליים מרשימים יותר, יש להודות. אחר כך גם היא נעלמה, ובמשך כמה חודשים הדירה עמדה ריקה, כשרק מדי פעם היה מגיע מישהו לא מוכר ומתאכסן בה ללילה או שניים. אחר כך הגיע אד, בחור קטנטן ומוזר שנראה זקן בעשרים שנה מגילו, חבש תמיד כובע קסקט משונה והפגין כישורים חברתיים נמוכים עוד יותר משלי. הוא היה שם כמה חודשים, אבל מדי פעם נעלם גם הוא, ואז תפס את מקומו בחור חסון, קשוח למראה, מכוסה כולו כתובות קעקע. כמה פעמים בכלל יצאה מהדירה אישה צעירה ומלוכסנת עיניים, ופעם אחת, זמן קצר אחרי שהיא נכנסה לדירה, עלו מתוכה קולות משגל לוהט, שהיה ברור לחלוטין שהם קשורים לבחור החסון והמקועקע. כלומר, היה ברור לחלוטין, עד שכמה שעות מאוחר יותר יצא מהדירה דווקא אד, האיש שנראה היה שזנח את מיניותו אי שם בשנות השישים המוקדמות. אחר כך נעלמו אד והגבר המקועקע, נעלמה גם האישה המלוכסנת, ובמשך חודשים שוב לא היה שם איש. כלומר, חוץ ממדי פעם, כשמישהו שוב הגיע ללילה או שניים. אחר כך היו שיפוצים שנמשכו כמה שבועות, ואז נכנס גבר קירח שנראה נחמד, והיה לו גם מנוי לעיתון שהושאר עבורו מדי בוקר, אבל אחרי שבועיים הוא הפסיק לקחת אותו, כי פתאום גם הוא לא היה, ואז שוב היו שיפוצים, והאיש הקירח לא נראה עוד.

הבחור החסון שהיה מגיע לדירה ליד תום (אילוסטרציה)

ואז הדירה עמדה ריקה כמה חודשים – אם כי, כרגיל, פעם בכמה שבועות היה מגיע מישהו בלילה – ואז, בשבת, התחילו להעביר פנימה חפצים, ובחורה צעירה סידרה וניקתה, ושני בחורים – בן הזוג שלה וחבר נוסף – הכניסו שולחנות וכיסאות וכלים למטבח, ופתאום היו דיבורים וצחוקים ושגרה. ובדרך החוצה, כשראיתי שהדלת פתוחה, שאלתי אותה אם הם עוברים, והיא אמרה שכן: הם שכרו לפני שלושה חודשים אבל נכנסים רק עכשיו, כי החוזה בדירה שלהם (בסך הכל חמש קומות למעלה, אם כי מעולם לא ראיתי אותם) פג בקיץ. היא נראתה נחמדה, ואמרה שהיא תשמח להאכיל את טושטוש כשאני לא נמצא, ואמרה שאני צריך לפגוש גם את החבר שלה. נפרדנו בחיוכים ובברכות, ואני שמחתי שסוף סוף יהיו שם אנשים נורמליים.

ומאז גם היא נעלמה.

הבחורה הצעירה שעברה לגור ליד תום מסדרת רהיטים (אילוסטרציה)

לפני שבוע חזרתי הביתה מהאוניברסיטה, ותחנת האוטובוס שמעבר לכביש הייתה מרוסקת. היא נטתה על צדה באלכסון, הפלסטיק בשני הצדדים היה שבור, ובצד אחד קשרו את העמודים לעץ בניסיון (שלא נראה מבטיח במיוחד) למנוע ממנה ליפול. מהאנשים שעמדו ליד הבנתי שנהג שנסע בכביש איבד את ההכרה בזמן הנהיגה, עלה על המדרכה, פגע בתחנת האוטובוס ודרס איש זקן שעמד בה. לפני שפינו אותו באמבולנס, הוא עוד הספיק לבקש מאישה שעמדה שם להתקשר לאחותו ולהגיד לה שנשברה לו הרגל.

כשנכנסתי לבניין שלי, אחת הדיירות, שעמדה בכניסה, סיפרה בהתרגשות שזה הזקן מהקומה השמינית, אני בטח מכיר אותו. שאלתי איך הוא נראה, והיא מנתה בזריזות את שלושת הזקנים שיש לנו בבניין: אחד, המיתולוגי שביניהם, הוא זה שנמצא בכל מקום בכל שעה. אין פינה של העיר שאליה אני מגיע בלי שאתקל בו בשלב כלשהו בדרך, לעתים יותר מפעם אחת. זה לא הוא, היא אמרה, ואבן אחת נגולה מעל לבי. לזקן השני, גבר גדל מידות הנוהג לשבת בחזית הבניין ולשוחח עם כל דייר שעובר, יש קול בכייני ומעצבן, והוא מתלונן על הכל ללא הפסקה. זה גם לא הוא, היא אמרה, כך שלפחות על דבר אחד הוא לא יוכל להתלונן. את הזקן השלישי, זה שנדרס, אני בכלל לא מכיר, או אולי אני מכיר ושכחתי. הוא גר בקומה השמינית, היא אמרה, חמש קומות בדיוק מעלי. אולי הדיירים בדירה לידו בכלל לא יודעים לאן הוא נעלם.