השבוע הזה, שחלקו העיקרי יסתיים מחר, היה מהמוזרים והמדהימים ביותר שהיו בשנים האחרונות, מטוטלת בלתי פוסקת שנעה בין אימה, חרדה, דיכאון, ביטול עצמי, תחושת חוסר שייכות מוחלט ורצון אדיר לקום ולברוח, לבין גילוי, גאווה, אמונה, התעלות, תחושה שמעולם לא הייתי שייך יותר ותקווה עמומה להישאר לנצח. אלה תנאי השדה, וזה הריחוק מכל מקום מיושב, וזה חוסר האפשרות להימלט, וזה הכורח להתבונן פנימה והחוצה ולהתייצב מול כל השדים ולומר: אני כאן. ופתאום, דווקא בערב האחרון, השד המפחיד מכל, זה שכבר הספקתי לשכוח – או אולי מעולם לא ידעתי – איך הוא נראה ולאן הוא חותר ומה הוא רוצה, התייצב במרחק סנטימטרים בודדים, נעמד וחיכה. ואני הישרתי אליו מבט, נזכר בכל אותן פעמים שבהן נשבעתי לעצמי שלא אסיט עיניים עד שאוכל לו, וספרתי שניות, ואז הפסדתי. ומאז העקצוץ הנורא הזה, הידיעה שהכל נמצא בהישג יד, ורק היד אינה יודעת להושיט עצמה קדימה ולומר: זה שלי.

אולי מחר תהיה הזדמנות נוספת, אחרונה בהחלט. קרוב לוודאי שלא, אבל אולי. אולי. אולי.