היום אני רוצה לבחון בעיון את "סיכום האירועים" שמציעה התקשורת הישראלית מדי יום בזמן המלחמה. סיכומים מסוג זה מובאים ברוב אמצעי התקשורת, ומטעמי נוחות בלבד (ועל מנת לאפשר ירידה לפרטים) אני מתמקד בסיכום אחד כזה, של "ידיעות אחרונות" מהיום (28.7.2014). כרגיל, הטענות אינן מופנות כלפי כלי תקשורת מסוים.

את סיכום האירועים של "ידיעות" אפשר לחלק באופן גס לשלושה חלקים: (1) לוגו עליון, הכולל את הכותרת "מבצע צוק איתן: סיכום האירועים" ותמונה של חייל; (2) מפה של רצועת עזה והיישובים הסמוכים לה, ובתוכה תיאור של אירועי היום האחרון; (3) סיכום טקסטואלי של הנקודות המרכזיות שאותן חשוב לדעת, על פי העורכים. אני עובר על החלקים הללו על פי הסדר, מלמעלה למטה. הדגש הפעם הוא קצת פחות טקסטואלי מבפעם שעברה, ונוגע יותר בהיבטים גרפיים שונים שדרכם מועברת משמעות, אם כי אגע כמובן גם בטקסט.

החלק העליון הוא כאמור הלוגו. מבחינה טקסטואלית, הוא פשוט למדי וכולל כותרת, "מבצע צוק איתן", וכותרת משנה, "סיכום האירועים". הכותרת מאמצת כמובן את הטרמינולוגיה הרשמית הישראלית, ומכך שמדובר בסיכום ניתן להבין שאלה הדברים החשובים ביותר שיש לדעת על האירועים. אבל מה שמעניין פה יותר הוא השפה הגרפית: הטקסט הלבן, על רקע כהה, מבנה באחת את הבינאריות הבסיסית של המלחמה. הפונט של "מבצע צוק איתן" מלוכלך, מחוספס, כאילו דבק בו האבק של שדות הקרב. העיתון הופך פה לחלק פעיל במערכה: גם הוא, ממש כמו החיילים, חווה את תוצאות הלחימה המעשיות. הרקע של הלוגו, המתאר סיטואציה צבאית כלשהי, אינו בפוקוס; ניתן לזהות בו רק את צלליותיהם של הפרטים. זו הצגה גרפית המתרחקת מתיאור של מקרה ספציפי, על הפרטים הכלולים בתוכו, לעבר תיאור כללי ומופשט. אנו נקראים להבין את הדברים כייצוג כללי של המלחמה, לאו דווקא של פרטים ספציפיים בתוכה.

לצד הטקסט מופיעה תמונה של חייל. אנו יודעים להסיק שהוא חייל מתוך גוני הירוק וההקשר הכללי של התמונה, אפילו בהעדר סימנים מוחשיים מפורשים. גם כאן, הייצוג מופשט וכללי: החייל נאה ויפה בלורית, משקיף במבט רב-משמעות אל האופק. התמונה מצולמת בלילה ועל כן רמת ההפרדה הטונאלית שלה נמוכה: ניתן לזהות בה בעיקר גוונים כהים ובהירים, המעניקים לה נופך דרמטי ומשמעות מופשטת וכללית, שלא כמו בייצוג מפורט של אדם ספציפי המובא באופן ברור וממוקד. החייל הזה לא אמור לייצג מישהו מסוים, אלא את החיילוּת הישראלית באופן כללי. הבינאריות של הגוונים מייצרת גם אפקט רגשי חזק: זו תמונה דרמטית שנועדה להעביר (ולייצר) חוויה חושית חזקה.

החייל מצולם בקלוז-אפ, ובכך מעביר את קרבתו אלינו. גם זווית הצילום מהצד משדרת קרבה: זו זווית מקובלת מאוד בצילומי חיילים, שנועדה להעביר דמיון והזדהות. אנו נקראים, בעצם, לזהות את עצמנו עם המצולם ועם מחשבותיו – וזאת בניגוד למשל למקרה שבו היינו מקבלים את אותה זווית צילום ממרחק רב יותר. החייל עומד זקוף, והמבט שלו רציני וממוקד. הוא גם מצולם בגובה העיניים שלנו – איננו מסתכלים עליו "מלמעלה" או "מלמטה". זהו ללא ספק החייל "שלנו".

מתחת ללוגו מופיעה מפה של רצועת עזה והיישובים הסמוכים לה. על המפה מסומנים שמונה שמות יישובים פלסטיניים בתוך הרצועה ותשעה שמות יישובים ישראליים מחוץ לרצועה. צורת הסימון של כל היישובים זהה: עיגול שחור או אדום בגודל זהה. המספר הדומה של היישובים המסומנים והסימון הזהה של כולם מייצר סימטריה ביניהם, כאילו מדובר במקומות יישוב מקבילים בגודלם; כדאי לפיכך לשים לב לכך שמהצד הפלסטיני, האוכלוסייה הכוללת של היישובים המסומנים היא בת יותר ממיליון תושבים; מהצד הישראלי, אוכלוסייתם הכוללת של תשעת היישובים המסומנים היא בת קצת פחות מ-4,000 תושבים.

אך בעוד צורת הסימון של היישובים משני צדי הגבול זהה, הטריטוריה בכללותה מסומנת באופן שונה מאוד. הצד הישראלי מסומן בירוק, ויש בו מידה מסוימת של פירוט טופוגרפי. זהו כנראה תצלום אוויר שעבר עיבוד לרזולוציה נמוכה יחסית, אך כזה שעדיין ניתן לראות בו את שרידיה של התשתית הפיזית המעשית שהמפה נועדה לסמל; לעומת זאת, רצועת עזה מובלטת וצבועה כולה בגוון חום-כתמתם, שהבסיס הטופוגרפי שלו הועלם כמעט לחלוטין. אפילו בלי להיכנס לקונוטציות התרבותיות של הצבעים ירוק וחום, די בהבדלים במידת הסטורציה של הצבעים ובמנעד הגוונים שלהם כדי לצייר עבורנו שני עולמות שונים: העולם ה"אמיתי" של המציאות הישראלית, המשוקעת בטופוגרפיה פיזית ממשית ושיש בה מידה של מגוון וסובטיליות, והעולם ה"מלאכותי" של רצועת עזה, שהיא כולה ייצוג חד-ממדי נטול קשר למציאות פיזית כלשהי.

על המפה מסומנים גם ארבעה אירועים חשובים מהיממה האחרונה. העליון מתעד את מה שהתרחש בסג'עייה: "חודשו תקיפות צה"ל על השכונה הנחשבת למעוז הקשה של החמאס.  צה"ל תקף באש מקלעים וטנקים לעבר פעילי חמאס". בסג'עייה חולצו ביומיים האחרונים כמאה גופות של הרוגים פלסטינים, רובם הגדול אזרחים. לכך אין כל אזכור בסיכום האירועים (אין לכך אזכור גם בסיכום של אתמול, למי שסבור שמקור הבעיה בלוח הזמנים). אין גם כל אזכור של הנפגעים מאותן תקיפות של צה"ל – רק אזכור של התקיפות עצמן והבהרה שהשכונה "נחשבת" (על ידי מי?) ל"מעוז הקשה" (להבדיל מ"המעוז הקל"?) של החמאס; המשפט העילג האחרון ("צה"ל תקף... לעבר") הוא כנראה תוצר של שלל שכתובים ועריכות מחדש.

שלושת האירועים הנוספים המוזכרים על גבי המפה הם אלה: (1) "גבול הרצועה: רס"ל (מיל') ברק רפאל דגורקר נהרג מפגיעת פצמ"ר"; (2) "חאן-יונס: הג'יהאד האסלאמי דיווח כי צה"ל חיסל מפקד שטח של הארגון"; (3) "דרום הרצועה: כוח של גבעתי חשף זירת מטענים משמעותית הכוללת בתים ממולכדים. לאחר החשיפה הושמדה הזירה על ידי חיל האוויר".

האירועים מתייחסים להרוג ישראלי ולשתי פעולות של צה"ל הנחשבות להצלחות: "חיסול" מפקד שטח של הג'יהאד האסלאמי ו"חשיפה" ו"השמדה" של זירת מטענים. הארגון הגיאוגרפי-מרחבי של האירועים יוצר תחושה של סדר: יש חלוקה ברורה של האירועים ויד מכוונת היודעת מה קורה בכל מקום; העיתון שותף בעצמו לאשליית הסדר הזו, הבא לידי ביטוי בעצם הסיכום המובנה והמסודר שהוא מביא. גם האירועים המוזכרים מתארגנים היטב בתוך נרטיב מסודר וברור, נרטיב של קורבּנוּת ותגובה: יש צד אחד (חמאס) שהוא אלים ורצחני, וצד אחר (צה"ל) שמגיב לאלימות הזאת באופן מדוד ומוכוון-מטרה. התיאור הזה כמובן שונה מאוד מזה שאפשר למצוא במקורות מידע אחרים; כרגיל, הנקודה כאן איננה איזה תיאור "מדויק" יותר, אלא איך התקשורת מכוונת אותנו לקבל תיאור מובנה מסוים כעובדתי ומדויק.

מתחת למפה מופיע החלק השלישי של הסיכום, הכולל מספר קטגוריות מארגנות מרכזיות ונתונים לגביהן. מנעד הגוונים המצומצם של הלוגו נעלם כאן לחלוטין, וההצגה הופכת להיות בינארית לחלוטין: טקסט לבן על רקע שחור, כאשר הרקע של הכותרות צבוע באדום בוהק. החלוקה כאן היא לארבע קטגוריות: (1) "יום של לחימה"; (2) "הנפגעים"; (3) "המטרות"; (4) "תחת אש". אעבור עליהן אחת-אחת.

יום של לחימה: כאן מופיעים שני פריטי מידע: (1) "חיל האוויר תקף מתחם שיגור מוכר שממנו שוגרו רקטות לעבר ישראל, 3 מחבלים נהרגו"; (2) "3 חיילים נפצעו באורח קל".

כמו בתיאור למעלה, גם כאן מה שמתואר הוא תגובה ממוקדת ומוכוונת מטרה כלפי "מתחם שיגור מוכר שממנו שוגרו רקטות לעבר ישראל"; אין אזכור של כל פעולה התקפית אחרת של צה"ל. הטקסט הזה, אגב, מופיע בנוסח כמעט זהה ("כמו כן, תקף כלי טיס של חיל האוויר מתחם שיגור מוכר, ממנו שוגרו רקטות לעבר מדינת ישראל, ו-3 מחבלים נהרגו") גם בסיכום היומי של "ישראל היום", שם הוא מיוחס לדובר צה"ל. יש בכך כדי לרמוז לכמות העבודה המושקעת בניסוח מחדש של הודעות הדובר והתאמתן למדיום העיתונאי. כבדרך אגב נוצרת פה גם סימטריה יפה בין "3 מחבלים נהרגו" לבין "3 חיילים נפצעו".

הנפגעים: כאן מופיע פריט מידע אחד: "43 חיילים נהרגו מאז תחילת המהלך הקרקעי". זהו הנתון היחיד המופיע כאן. אין אזכור של יותר מאלף הפלסטינים שנהרגו מאז תחילת אותו "מהלך", רובם המוחלט אזרחים. הם מועלמים לחלוטין, ואף שהכותרת מכריזה על עצמה כמדווחת על "הנפגעים", הרי שהנפגעים הללו נעדרים ממנה לחלוטין. אין אזכור גם של שלושת האזרחים שנהרגו בצד הישראלי של הגבול, או של אלפי הפצועים מהצד הפלסטיני והמספר המצומצם יותר של פצועים בצד הישראלי. דומה שאין צורך להרחיב לגבי האופן שבו העיתון מסביר לנו מי הם נפגעים שאנו צריכים לדעת עליהם, ומי הם נפגעים שמצופה מאיתנו להכחיש לחלוטין את קיומם.

המטרות: כאן מופיעים שני פריטי מידע: (1) "מתחילת התמרון הקרקעי הותקפו 2,930 מטרות טרור"; (2) "32 מנהרות נוטרלו מתחילת המבצע הקרקעי. יותר מ-330 מחבלים חוסלו".

גם כאן, העיתון מבנה את פעולות צה"ל כמסודרות ומאורגנות היטב. יש "מטרות" ברורות, ויש מספרים מדויקים שאפשר לנקוב בהם של "מטרות" כאלה, בין אם הן מוחשיות ("מנהרות", "מחבלים") ובין אם הן נותרות עמומות (מהן בדיוק "מטרות טרור", מי מגדיר אותן ככאלה, ומה מגדיר מטרה מסוימת כ"מטרת טרור" להבדיל מ"מטרה צבאית", למשל?) אין כל מטרה אחרת למלחמה זולת אלה הנזכרות פה.

"תחת אש": כאן מופיעים שלושה פריטי מידע: (1) "אישה נפצעה כתוצאה מפגיעה ישירה של רקטה בבית במועצה האזורית שער הנגב"; (2) "כ-1,004 רקטות נורו לישראל מתחילת המבצע הקרקעי"; (3) "כ-195 רקטות יורטו על ידי כיפת ברזל".

כמו ב"הנפגעים", גם כאן מתברר שרק צד אחד נמצא "תחת אש": הצד הישראלי. ב-24 השעות שקדמו לסיכום זה נהרגו לפחות 15 פלסטינים, אבל להם אין כל אזכור, כמו גם למספר הלא ידוע של פצועים מהצד הפלסטיני. לעומת זאת יש דיווח מדויק מאוד על מספר הרקטות שנורו לישראל ומספר הרקטות שיורט. בכלל, כדאי לשים לב לשימוש המסיבי במספרים בטקסט הסיכום הזה: 3 מחבלים, 3 חיילים, 43 חיילים, 2,930 מטרות טרור, 32 מנהרות, 330 מחבלים, כ-1,004 רקטות (באמת, "כ-"?), כ-195 רקטות. המספרים מתאימים לפורמט הסיכומי, והם מסייעים להבניה של תמונת מציאות מסודרת, מדעית ואובייקטיבית לכאורה שבה מי שצריך – צה"ל והתקשורת – יודע בדיוק מה קורה ומסוגל לתאר זאת במספרים מדויקים. המספרים תורמים כמובן גם מידה של דרמטיות לאירועים.

נקודה אחרונה שכדאי אולי לשים לב אליה היא שעל אף העובדה שמדובר בכמות קטנה כל כך של טקסט, מופיעים בו שלושה כינויים שונים לפעולה הקרקעית של צה"ל (והנה, כרגע הוספתי כינוי רביעי): "המהלך הקרקעי", "התמרון הקרקעי" ו"המבצע הקרקעי" (פעמיים). עוד אעמוד על התופעה הזאת של ריבוי מילים לתיאור אותה תופעה בהזדמנות עתידית, אבל הפעם אסתפק בהפניית תשומת הלב לכך שריבוי כזה מעיד בדרך כלל על מאמץ יתר רטורי; ובמקרה הזה, על ניסיון לא מודע לייצר תחושה של אקטיביות ותכנון בהתייחס לפעולה שמטרותיה בפועל עמומות הרבה יותר.