Venus הביא לידיעתי כי רועי ארד כבר פרסם ב-Ynet דברים דומים לאלה שכתבתי בפוסט הזה. לא הייתי מודע לכך, כמובן, כשכתבתי את הדברים, ואני מניח שאילו הייתי רואה אותם הייתי מוותר על הפוסט. למרות זאת, אני משאיר אותו כאן כי נדמה לי שיש כאן כמה דגשים שבכל זאת קצת שונים, אבל אם לא קראתם את דבריו הנבונים של ארד, מומלץ מאוד לעשות זאת לפני שאתם קוראים את הפוסט הזה, או במקומו.
הדמות הנלעגת והמבוזה ביותר בישראל בשבועות האחרונים היא זו של ורד אלי. למי שהצליח להחמיץ, אלי היא ארוסתו של סרן ארז אפרתי, קצין היחידה לאבטחת אישים הנאשם בניסיון אינוס בנסיבות מחמירות ובשורה של עבירות מין חמורות אחרות כנגד צעירה שאחריה עקב סמוך לנמל תל אביב, זמן קצר לאחר סיומה של מסיבת הרווקים שלו וימים ספורים לפני חתונתו. מאז פרסומם של החשדות החמורים בנוגע לארוסה, ניצבת אלי לצדו בנחישות ובהתמדה שהיו עשויות לעורר הערכה, אלמלא היה נדמה לרוב הציבור כי הן נובעות משילוב ייחודי של טיפשות וחוסר מוכנות מוחלט להכיר במציאות. אלי הקפידה להתייצב בבית המשפט לכל דיוני הארכת המעצר, הביעה את תמיכתה המלאה באפרתי באופן גלוי ובמפורש, התראיינה פעמים אחדות לאמצעי התקשורתו והפגינה ביטחון מוחלט כי ארוסה חף מפשע. למעשה, דומה כי ככל שהעדויות נגד אפרתי הלכו והתחזקו, התחזקה גם עקשנותה של אלי כי ארוסה הוא קורבן תמים שנקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כשדווח לה שאפרתי נמשה ממימי הירקון, היא קיבלה את גירסתו כאילו בסך הכל הלך להשתין ונפל למים מאחר שהיה שיכור; כשנאמר לה כי כל הנוכחים במקום זיהו את אפרתי באופן חד-משמעי, נאחזה בכך שדווקא המתלוננת לא הצליחה לזהות אותו במסדר זיהוי; וכשנודע לה כי כתמי הזרע שנמצאו על גופה של המתלוננת תואמים את הדי-אן-איי של אפרתי, התחילה להפריח האשמות כאילו חבריו במסיבת הרווקים סיממו אותו ועל כן לא היה מודע למעשיו.
חבריו סיממו אותו ועל כן לא היה מודע למעשיו (אילוסטרציה)
כלי התקשורת, ובעקבותיהם גם הטוקבקיסטים, עושים מטעמים מכל הצהרה חדשה של אלי וממהרים לתייג אותה באופן סטריאוטיפי ושוביניסטי כבחורה מטומטמת שמסרבת להכיר במציאות. אלי רוצה כל כך להתחתן, כך התיאוריה הרווחת, שהיא מתעלמת לחלוטין מכך שארוסה הוא אנס נתעב שניסה לתקוף צעירה תמימה זמן קצר לפני חתונתו. תמיכתה של אלי באפרתי, כמו גם להיטותה להתראיין, מידות גופה והבגדים שאיתם היא מגיעה לבית המשפט הופכים מדי יום ביומו למושג של לעג באמצעי התקשורת השונים. "הזריקו לה את השכל ביחד עם הסיליקון לחזה. מה לעשות... יש גם בחורות טיפשות להחריד בעולם לצערנו", כתבה מגיבה אחת באתר החדשות של ערוץ 2, ומגיב אחר טען כי "הוכח סופית שהחברה [של אפרתי] מטומטמת. בניסיון להגן על עצמה מהאמת היא מעדיפה לטפול אשמה בחבריו של האנס". ובמסגרת הניסיונות הפסיכולוגיסטיים לפענח את אישיותה של אלי, הבריק אחד המגיבים בבלוג התקשורת של דבורית שרגל וקבע כי "משום מה נראה לי שהיא קצת חוגגת. אני לא מומחה בלבוש נשי או בשפת גוף של בנות אבל ההופעה שלה בבית המשפט, כפי שנראה בטלוויזיה, עם מחשוף חושפני לא קטן שמבליט ומדגיש את עופריה הבולטים (אמיתי? פוש אפ? ניתוח?), במקום שבו רבים פונים לכיפות ולצעיפים, חייב להעיד על משהו. אבל על מה?".
יש גם בחורות טיפשות להחריד בעולם לצערנו (אילוסטרציה)
ואני רוצה לשאול שאלה אחרת: מה יש בורד אלי שמוציא מכל כך הרבה אנשים את כל השדים האלה? כי הרי גם העובדה שדווקא היא, מכל האנשים בעולם, זוכה לקיתונות כאלה של לעג "חייבת להעיד על משהו", הלא כן? אבל על מה?
העובדה שדווקא היא זוכה לקיתונות כאלה של לעג חייבת להעיד על משהו (אילוסטרציה)
האם ייתכן שכולנו רואים בורד אלי את בבואתנו, ומתוך האימה והחלחלה על הזיהוי אנו בוחרים לתקוף אותה בבוטות כזו? הרי כבר יותר מארבעים שנה אנחנו מקבלים כמעט מדי יום מידע חדש על מה שאהבתנו הגדולה, היא מדינת ישראל, עושה לאחרים. יותר מארבעים שנה אנחנו שומעים על הפשעים שמבצעת אהובתנו על גדות הנהר, ועדיין אנחנו ממשיכים להכריז על אמונתנו המוחלטת בה ולשמור על נאמנותנו הבלתי מסויגת. וממש כמו ורד אלי, ככל שמתרבה המידע על מה שאהובתנו עושה, ככל שאנו מקבלים יותר עדויות חד-משמעיות לחלוטין על פשעיה ועל עוולותיה, כך אנו מתבצרים עמוק יותר בנחישותנו כי היא חפה מפשע, כי היא בסך הכל נקלעה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, כי אחרים הם שמסממים אותה ומאלצים אותה להתנהג כפי שהיא מתנהגת.
היא בסך הכל נקלעה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון (אילוסטרציה)
כשהמידע מגיע מפלסטינים, הרי שהוא שקרי, מניפולטיבי, מעוות. כשהוא מגיע מגורמים בינלאומיים, הרי שהוא מוּנע מאנטישמיות, משנאת ישראל, מחוסר הבנה של מורכבות הסיטואציה. וכשהוא מגיע מיהודים בנכר או אפילו, וזה קורה כל כך הרבה לאחרונה, מיהודים שחיים פה ומחיילים שמדווחים על בסיס ניסיונם האישי, הרי שמדובר באוטו-אנטישמיות, בשנאה עצמית, בסינדרום סטוקהולם. גולדסטון? יהודי שונא עמו. "בצלם"? חבורת עוכרי ישראל. "שוברים שתיקה"? שקרנים עם תסביך שנאה עצמית. ממש כמו אותה ארוסה שמוצאת תמיד את מי ואת מה להאשים, גם אנחנו יודעים תמיד מי סימם את אהובתנו, מי מעליל עליה עלילות, מי מכפיש את שמה במכוון או בשוגג.
מוּנע מאנטישמיות, משנאת ישראל, מחוסר הבנה של מורכבות הסיטואציה (אילוסטרציה)
וגם אצלנו, כמו אצל אלי, ככל שהמידע חשוף וגלוי יותר, ככל שהעולם כולו נחשף אליו ותוהה איך בדיוק אנחנו מצליחים להישאר עיוורים כל כך, אטומים כל כך, טיפשים כל כך, כך אנו מכחישים את המציאות ביתר שאת וזועקים את דבר צדקתנו בקול גדול יותר: זה הם התחילו! אבל הזהרנו אותם מראש! צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם! "אני לא מאמינה למה שאנשים מספרים", אמרה ורד אלי אחרי שסופר לה במה נאשם ארוסה. "אני והמשפחה שלי מכירים אותו... אני ובן זוגי לא עשינו שום דבר רע. אני יושבת פה בראש מורם". ובאומרה את הדברים הללו, כאילו דיברה מגרונם של כולנו.
אני ובן זוגי לא עשינו שום דבר רע (אילוסטרציה)
ולכן לא פלא שכולנו לועגים לה כל כך, כי רק הזיהוי העצמי הבלתי מודע – והרתיעה שהוא מעורר – יכולים להוליד רמות כאלה של זלזול ודחייה. על ידי הלעגתה של אלי, אנחנו מצליחים להימנע מלראות כמה נלעגים אנו בעצמנו; על ידי זיהוי תסביכי הכחשת המציאות שלה, אנחנו מצליחים להימנע מלראות את פסיכוזת ההכחשה הלאומית שהיא נחלתם של כולנו; ועל ידי קיתונות הבוז וההשפלה שאנו מרעיפים עליה, אנחנו מצליחים – גם אם בקושי רב – להימנע מלראות שהיא בעצם אנחנו.