זה לא ממש מכתב, ולכן גם המספור שלו בהתאם. זו התחלה של הבטחה שהבטחתי, להתייחס לחלק מן ההערות והשאלות שעלו בתגובות ושעליהן אינני יכול להגיב בימים אלה באופן מסודר. יהיו עוד כמה חצאי ורבעי מכתבים כאלה, אבל בחרתי להתחיל בהערה חשובה של סימף על הפוסט הזה, שעסק בילדים בקמבודיה. סימף כתבה, בהתייחס לתמונות שהעליתי בפוסט: "צורם לי לראות את התמונות האלה, כיוון שהילדים, אני מניחה, לא נתנו את הסכמתם להופיע בבלוג שלך". ההערה הזאת נוגעת לכמה עניינים שחשיבותם בעיניי גדולה מאוד גם ביחס לשאר הפוסטים על קמבודיה, ולא רק לתמונות שבהם, ולכן אני מקדיש לה "חצי מכתב" שלם.

העמדה שאני מציג כאן היא לא נטולת התלבטויות ודילמות. זו עמדה שהתגבשה במשך שנים ומתוך דיאלוג מתמשך הן עם עצמי, הן עם אחרים (עמדתה של ס', לדוגמה, די שונה משלי, וניהלנו בעניין דיונים לא מעטים). היא מעוררת בעיניי שאלות לא פשוטות שלא לכולן יש לי תשובות, וקרוב לוודאי שיחולו בעמדתי שינויים כאלה ואחרים במשך הזמן. יותר משאני מעלה אותה על הכתב כאן כ"תשובה" להערה של סימף, אני כותב אותה כסוג של המשך לדיאלוג עם עצמי ועם אחרים, ומתוך תקווה שהנקודות המרכזיות בה יכולות לסייע להמשך של דיון.

נקודת המוצא שלי, אני חושב, דומה מאוד לזו העומדת בבסיס ההערה של סימף: צילום הוא ללא צל של ספק פרקטיקה של הפעלת כוח, והכוח הזה אינו נייטרלי או חסר כיוון. צילום הוא בראש ובראשונה פעולה שבה צד אחד, המצלם, מפעיל כוח על צד אחר, המצולם. לא לחינם הצלם "חמוש" במצלמה, ולא במקרה הפועל האנגלי לתיאור פעולת הצילום הוא shoot. הכוח הזה איננו חד-צדדי לחלוטין: גם למצולם יש כוח מסוים, והוא יכול להפעיל אותו במגוון רחב של טכניקות, מהתחמקות מהצילום ועד ביטוי של הבעות פנים מסוימות, אבל עמדת המוצא שלו היא עמדה מגיבה, והכוח המצוי בידיו קטן מזה המצוי בידיו של המצלם. כל צלם צריך לקחת בחשבון שהכוח הזה מצוי בידיו ולהיות מודע להשלכותיו האפשריות.

השאלה המרכזית כמובן איננה חוקית או נורמטיבית. בכל מוזיאון ממוצע תמצאו מאות תצלומים שבהם אנשים מצולמים בלי ידיעתם ובלי שנתנו את הסכמתם להצטלם, ועל שערי רוב מדריכי הטיולים תמצאו תצלומים של אנשים שוודאי מופתעים מאוד למצוא את עצמם מונצחים כך בידיהם של אלפי תיירים המבקרים במקום. השאלה המרכזית היא בראש ובראשונה מוסרית: האם לגיטימי מבחינה מוסרית לצלם אנשים בלי ידיעתם, או להבדיל, במקרה הספציפי שעלה כאן, האם לגיטימי להעלות תמונות לבלוג כשהאנשים לא נתנו את הסכמתם לכך? שאלת הפרסום בבלוג היא מעניינת במיוחד, כי קשה לדמיין סיטואציה שבה שאלת ה"הסכמה" בעייתית יותר מאשר המקרה שבו ילד קמבודי כפרי ששמח להצטלם נשאל אם הוא מסכים שתמונתו תעלה לבלוג בעברית המפורסם במדינת ישראל. מעבר לבעיית התקשורת הבסיסית, עולם המונחים הרלוונטי עבור מתן "הסכמה" שונה באופן מוחלט מעולם המונחים של הילד הזה. הדבר דומה לכך שהיינו באים לאדם במאה ה-19 ושואלים אותו אם הוא מסכים שתמונתו תשודר בטלוויזיה. בין אם הוא משיב "כן" ובין אם הוא משיב "לא", לא ברור מה המשמעות של התשובה הזאת ואיך צריך להתייחס אליה. בהתחשב בהתלהבות של הילדים הקמבודים להצטלם, אני יכול לשער שרובם ככולם היו משיבים באופן חיובי לשאלה אם הם מוכנים שתמונתם תתפרסם בכל מקום שהוא; אינני חושב שתשובה כזאת כשלעצמה היא שהייתה מקנה לגיטימציה מוסרית לפרסום התמונות.

פתרון אפשרי, ולגיטימי לחלוטין, הוא לא לפרסם כלל תצלומים שיש בהם אנשים ניתנים לזיהוי. הפתרון הזה עוקף את הבעייתיות של שאלת ה"הסכמה". במקביל הוא כמובן פותח פתח לכמה בעיות חדשות: האם לתאר אדם במילים בלי שנתן הסכמתו לכך זה לגיטימי? האם לצטט אותו או לספר עליו זה לגיטימי? כל אלה הרי גם הן הפעלות של כוח. אעזוב את השאלות האלה בצד בינתיים, כי נדמה לי שהן מעוררות צורך בדיון מעמיק בשאלה של האמונה המאגית/דתית שלנו בכוח של התמונה, להבדיל ממילים, להפקיע את "עצמיותו" של אדם. לצורך העניין, אפשר להניח שאי-פרסום תמונות של אדם הוא פתרון לגיטימי ואפשרי לבעיה העומדת על הפרק. ועם זאת, באופן ברור, לא בחרתי בפתרון הזה.

אני רוצה לחזור אל שאלת הכוח. כאמור, צילום הוא בפירוש הפעלה לא סימטרית של כוח, כמו פעולות רבות אחרות. אנחנו מרבים לצטט את פוקו בעניין הזה, אבל אנחנו מצטטים את פוקו באופן שעושה לו עוול; פוקו לא כתב בשום מקום שכוח הוא, א-פריורית, גורם שלילי. לכוח יש, כמובן, פוטנציאל שלילי, אבל הוא אינו חייב להיות כזה. ההתמקדות של פוקו במנגנוני תפעול הכוח על ידי אלה ששולטים על ייצור השיח הדומיננטי מעוררת בנו רתיעה אוטומטית ומובנת, ולעתים קרובות גם מוצדקת, מכוח, אבל פוקו בעניין הזה ברור לגמרי: גם בשביל להתנגד למוקדי הכוח דרוש כוח, ולמעשה כל פעולה של התנגדות וחתרנות מחייבת את הפעלתו של כוח. השאלה המרכזית איננה, לפיכך, עצם קיומו של הכוח, אלא שאלת הדרכים שבהן הכוח הזה בא לידי ביטוי וממומש בפועל.

וכאן אנחנו חוזרים לשאלת פרסום התמונות בבלוג, ולשאלת הכתיבה על קמבודיה בכלל. מרגע שבחרנו לנסוע לקמבודיה, הרי שאנחנו נוקטים בפעולה שיש בה כוח. גם תיירות, כדאי להזכיר, היא פרקטיקה של כוח, וכזו שאכן מנוצלת לעתים קרובות לצרכים מזעזעים במיוחד, כפי שתיארתי כאן בכמה מקרים. השאלה איננה, לפיכך, עצם קיומו של הכוח בידינו – זה איננו מוטל בספק – אלא מה אנחנו בוחרים לעשות איתו. וכאן התשובה שלי, או לכל הפחות הכוונה שלי, חד-משמעית: אני רוצה להשתמש בכוח כדי להפנות את תשומת הלב ליחסי הכוח הקיימים בפועל; אני רוצה להשתמש בכוח כדי להעלות את המודעות אליהם, להכריח אותנו להישיר מבט לעברם. אני נלחם – גם, לפעמים, נגד הנטיות הטבעיות שלי – בנטייה להתמקד רק באישי, או רק באסתטי, או רק באקזוטי, ומתעקש לדבר על החברתי והכלכלי והפוליטי והמוסרי. אני מאמין שפרסום תמונות, גם של בני אדם, וגם של בני אדם שאולי לא נתנו את "הסכמתם" לכך ולא יכולים לתת את "הסכמתם" לכך בשום דרך שיש לה משמעות אמיתית, היא חלק מהמאמץ הזה. דווקא בשל הנטייה שלנו לייחס כוח גדול כל כך לתמונות, יש משהו בתמונותיהם של בני אדם שמכריח אותנו להישיר מבט אל המציאות באופן שהמילים לבדן לא מספיקות לו . (חשבו, לדוגמה, על האפקט הציבורי של תמונות עדן אברג'יל, לעומת עשרות התיעודים המילוליים של אותן תופעות ממש.) העם הקמבודי נמצא זה מאות שנים במצב של אובדן אוטונומיה כמעט מוחלט; הכתיבה עליו כאן היא סוג של ניסיון לדבר על האוטונומיה הזאת ועל העדרה, ואפילו, במידה מסוימת, "להחזיר" אותה – כמובן, באמצעים המוגבלים מאוד שיש ברשותי. אני לא מפרסם כאן תמונות שיש בהן כדי להגחיך או להשפיל את המצולמים בהן או אפילו סתם לתעד את ה"אקזוטיות" שלהם, אלא להפך: תמונות שמנכיחות את האנושיות שלהם, תמונות שמאלצות אותנו להיות מודעים לתנאי חיים לא מוכרים ובלתי נתפסים שנוצרו במידה רבה על ידינו, ושלטעמי זו חובתנו להיות מודעים אליהם ולפעול למען שיפורם. נסים אלוני, שנשלח פעם לתעד לילה בבית חולים, ראה שם קשיש שוכב על מיטתו: חסר ישע, מושפל, פיו פעור. ליד המיטה היה מונח כובע הברט שלו, ובכובע הזה מצא אלוני את הדיגניטי של החולה, שעליו בחר לכתוב. זהו הכובע שאני מחפש בכל אחד מן התצלומים שלי, כדי להזכיר לעצמי כמה קל לנו לשכוח את הדיגניטי של אחרים כשהם רחוקים, בלתי מוכרים, מנוצלים – וזה קורה, כמובן, גם אצלנו בבית.

ועם זאת, אי אפשר כמובן להיתמם. בחלק מהתמונות יש גם ממד "אקזוטי" הנובע בדיוק מאותם תנאי חיים אחרים, כמו גם מההתמקדות במה שמושך את העין במיוחד. בתמונות של ילדים חצי-עירומים בשדות אורז, חקלאים מדשדשים בבוץ או נזירים עטויי גלימות כתומות יהיה תמיד ממד של אקזוטיזציה בלתי נמנעת. התשובה הפשוטה לכך היא שזו מציאות החיים בקמבודיה, ואי אפשר להתעלם ממנה. התשובה החשובה יותר היא שתצלומים אינם מתקיימים בחלל ריק. כל תצלום המתפרסם בבלוג הזה (או בכל מקום אחר) מתכתב גם עם ההיסטוריה של כל התצלומים האחרים הדומים לו והשונים ממנו, וגם עם הטקסט והתצלומים האחרים שלצדם הוא מתפרסם. המשמעות של התמונות הללו מתקבלת (גם) מתוך הדיאלוג האינטרטקסטואלי הזה. אותן תמונות ממש של עדן אברג'יל מקבלות משמעות אחרת לגמרי כאשר הן מתפרסמות בעמוד שלה בפייסבוק, לצד הדיאלוג השובבי שהיא מנהלת עם חברותיה; כאשר הן מתפרסמות בבלוג הסחים, לצד הפרשנות הניתנת להן שם; וכאשר הן מתפרסמות בעמודים הראשיים של העיתונים היומיים, לצד הכותרות והכתבות המלוות אותן. את אותן תמונות ממש שאני מפרסם כאן אפשר היה לפרש אחרת אילו הן היו מתפרסמות בקונטקסט אחר. כאשר הן ניצבות לצד טקסטים הממסגרים את המשמעות שלהן באופן מאוד מסוים, אני חושב שיש בכך כדי להשפיע על האופן שבו כדאי לפרש אותן.

הבחירות והקביעות האלה הן כמובן רצופות מוקשים ומהמורות, ממש כמו המציאות הקמבודית עצמה. בסופו של דבר, מי שם אותי לקבוע מהי הפרשנות ה"נכונה", מתי אני "מחזיר" אוטונומיה ומתי אני "גוזל" אותה, והאם בעצם מתן הזכות לעצמי לקבוע שאני "מעניק" אוטונומיה אני לא מעמיד את עצמי באותה עמדה פטרנליסטית קולוניאליסטית שאותה אני מתיימר לכאורה לבקר? אין לי תשובה טובה לבעייתיות הזאת, ואני יכול רק להציע את עצם המודעות שלי אליה ואת ההתעסקות האובססיבית שלי בה כמנגנון שנועד לנסות להתמודד איתה, גם אם בהצלחה חלקית בלבד. כמו בכל מקרה שבו אנחנו נדרשים לקבוע אם הפעלת כוח מסוימת היא "חיובית" או "שלילית", אני יכול לעשות את ההחלטות רק על בסיס המצפן המוסרי האישי שלי, הנשען על מערכת הערכים, האמונות והתפיסות שלי כפי שנבנתה לאורך השנים. אבל נכון יהיה גם לומר שרוב מי שמפעיל כוח משוכנע שהוא פועל באופן חיובי, ולא די באמונה הזאת כדי להפוך את הפעולה לחיובית. במקרה הזה, כמובן, התפיסה שלי מושפעת גם מהאינטראקציות עם האנשים שאני משוחח איתם ו/או מצלם אותם, וההתרשמות שלי לגביהם: בקמבודיה, מדינה שבה מושג הפרטיות אינו קיים בכלל תודעתית בדרך שמזכירה את משמעותו של המושג הזה במערב, קשה לדמיין שדווקא פרסום תמונות יגרום למישהו אי נוחות. אבל גם זו תפיסתי האישית בלבד. לצערי, אין לי כלי אחר להכריע באמצעותו, וברור לי לחלוטין שהכוח שאני מפעיל הוא, לפחות במידה מסוימת, גם חיובי וגם שלילי, ושייתכן שאני טועה בהערכת המידה היחסית של שני הצדדים. וכפי שכתבתי בפתיחה, זהו בפירוש אחד מאותם המקרים שבהם המצפן שלי לא מאוד יציב, והוא רגיש מאוד לתנודות מגנטיות זעירות, שגם חוללו בו שינויים לא מעטים לאורך השנים.

וכדאי גם לזכור: אנחנו מצולמים בלי ידיעתנו כל הזמן. המעקב הוויזואלי והאלקטרוני על מעשינו הפך לעניין קבוע ושגרתי לחלוטין, עד כדי כך שרוב הזמן אנחנו לא חושבים עליו בכלל. מצלמים אותנו בבנק ומצלמים אותנו בחנויות, מצלמים אותנו בשדה התעופה ומצלמים אותנו ברחוב. ומתברר, כפי שגיליתי ממש עכשיו כשעמדתי להעלות את הפוסט וראיתי מהו הנושא החם של ישראבלוג, שעומדים לצלם אותנו גם בבתי הספר. הנתון המצוטט לעתים קרובות כאילו האזרח הבריטי הממוצע נתפס 300 פעם ביום במצלמות מעקב שונות הוא אמנם, כנראה, לא מדויק, אבל אי אפשר להתעלם מהכוח העצום המופעל עלינו באמצעות מצלמות כל הזמן, בלי שנישאל על כך ובלי שניתן את הסכמתנו לכך. גם לכוח הזה יש פונקציות חיוביות ושליליות, ואפשר כמובן להתווכח על המידה שבה כל אחת מאלה דומיננטית יותר. המעקב המצולם נועד, לפחות בגירסה הרשמית, למנוע טרור, לסייע במלחמה בפשע, להרתיע עבריינים. בפועל, ובאופן שבו הוא משתלט על חיינו, הוא משמש (גם) לשליטה, להפחדה, לפיקוח חברתי, לפגיעה בחופש ובפרטיות. כמו בכל מקום אחר, הבעיה איננה עצם קיומו של הכוח, אלא הידיים שבהן הוא נמצא והשימוש שהידיים האלה עושות בו. זה, לטעמי, העניין המרכזי שיש להתמקד בו.

הפוסט הזה כמובן מהווה נקודת פתיחה (או ליתר דיוק, המשך) לדיאלוג, ועל כן יש משהו מכעיס (גם אותי) בכך שלא אוכל להגיב באופן מסודר לתגובות. אני מתנצל על כך כרגיל ויכול רק להבטיח, שוב, שאני קורא את כל התגובות בקפידה. אני מקווה שתרגישו חופשיים גם לנהל ביניכם דיונים בתגובות בהעדרי, אם תרצו, כפי שקרה לשמחתי בכמה מן הפוסטים הקודמים. בימים הקרובים אשוב, אני מקווה, למתכונת המכתבים השגרתית.