אין בו כשלעצמו כדי להעיד על דבר זולת מחויבותה של התוכנית להצחיק (אילוסטרציה)

התמיהה הגדולה ביותר העולה מדבריו של גורי היא כמובן מה בדיוק קיצוני באדם המחזיק בכיסו עותק של "התפסן בשדה השיפון". אבל הנקודה המרכזית יותר היא זו: ליאור שליין, אורנה בנאי וגורי אלפי מגדירים את עצמם כסאטיריקנים. ככאלה, הם אמורים לאתגר את גבולות השיח שלנו, להציב מול עינינו מראת קרקס שתציג בפנינו את אמיתות היסוד שעליהן מושתתת החברה שלנו באופן שיכפה עלינו לראות אותן במערומיהן. במקום זאת, הם יושבים להם בחיק הקונסנזוס החמים וצוחקים על אלה שבקצוות, רק על שום היותם בקצוות וכמעט בלי קשר לאידיאולוגיות שלהם. את פייגלין, במקרה הזה, הם הכניסו למשבצת הקבועה מראש של הקיצוני הדתי הימני הסהרורי, זו שמעמדתם הזחוחה והבטוחה בעצמה עד בחילה אפשר להלעיג אותה בגלל עצם היותה. על מנת להבהיר את האופן שבו יש להתייחס לפייגלין, אמרה אורנה בנאי כי:

אתה יכול באמת להסביר לביבי בדרכי נועם שאתה יכול למלא מקום בממשלה גם בתור אלי ישי, בתור הדתי הימני החשוך, וגם בתור אביגדור ליברמן, בתור הפשיסט שמביך אותנו בעולם. חשבתי על זה, זה כמו שיש אפרשזיף, הוא יכול להיות פשידוס, זה מקסים.

מאוחר יותר בשיחה, ניסה שליין להסביר שוב לצופים מדוע עליהם להיזהר מפייגלין המסוכן. זה התחיל כך:

מר פייגלין, אתה בעצם ישבת בכלא על המרדה, קראת לחיילים לסרב פקודה, אתה טוען שאתה לא יודע איך בדיוק רבין נרצח, ויכול להיות שזה בגלל השב"כ, אתה אומר מילים חמות מאוד על ברוך גולדשטיין.

פייגלין אכן ישב בכלא כמה חודשים על "המרדה", סעיף מגוחך ואומלל בספר החוקים שמבטא את חוסר יכולתה של מדינת ישראל להתמודד עם ביטויים של מרי אזרחי לא אלים ושהיה אחד מתוצריה המובנים אך מצערים של ההיסטריה השלטונית, המשפטית והציבורית אחרי רצח רבין. את דבריו על ברוך גולדשטיין (שנאמרו לפני שנים רבות) אפשר בהחלט להזכיר ולגנות. ביחס לטענות בדבר קריאתו לסירוב פקודה, הסביר פייגלין בתגובה לשליין:

תראה, בעניין של סירוב פקודה, כמו שאתם חקרתם ודרשתם אתם בוודאי יודעים שאני תומך בדיוק באותה סרבנות מצפון עם תשלום מחיר בצדה משמאל ומימין כאחד. אני חושב שלכל בן אדם צריכים להיות קווים אדומים, והוא צריך להיות מוכן לעצור שם ולהיות מוכן לשלם את המחיר.

חוסר יכולתה של ישראל להתמודד עם ביטויים של מרי אזרחי לא אלים (אילוסטרציה)

תשובה זו היא כמובן תשובה דמוקרטית למופת, המעידה על הפנמה יסודית ועקרונית של חופש המצפון שראוי שכל אחד מאיתנו יכיר. היא מבטאת גם את עמדתו הבסיסית והנכונה עד מאוד של פייגלין, לפיה עצם קיומה של דמוקרטיה פורמלית אינה ערובה לקיומם של ערכים דמוקרטיים או מדיניות דמוקרטית. אפשר כמובן לעקוץ את פייגלין על כך שמחויבותו לערכים האלה נעלמת באופן כמעט מוחלט ברגע שמדובר בערבים, אלא שבכך אין בפייגלין שום ייחוד: מדינת ישראל ממחישה מדי יום שהדמוקרטיה שלה מיועדת בעיקר, אם לא רק, ליהודים. על כן, לא מפתיע שתגובתו של שליין לשיעור היסוד בדמוקרטיה שפייגלין העביר למשתתפי הפאנל הייתה:

זאת אומרת בנושא הזה אתה וענת קם אותו דבר.

נעזוב לרגע בצד את העובדה שהמשפט הזה אינו נכון אפילו עובדתית (קם לא רק שלא הצדיקה סירוב פקודה, אלא פרסמה מאמר מביך בגנות סרבני המצפון כשנה וחצי לפני שהפכה לשק החבטות המועדף של המיינסטרים הישראלי). מאחורי אמירתו של שליין לא עומדת הרי השקפת עולם, אלא רק קרטוגרפיה: אנחנו במרכז נורמליים, וכל ה"קיצונים" האלה, בשמאל או בימין, משוגעים כולם. ענת קם הדליפה מסמכים צבאיים שהעלו את החשד שהפיקוד הבכיר בצה"ל מבצע בשיטתיות הוצאות להורג בניגוד להנחיות בג"ץ; משה פייגלין ארגן פעולות מחאה לא אלימות שנועדו להפר את הסדר הציבורי על מנת להפנות את תשומת הלב ולעורר התנגדות כלפי פעולות שלטוניות שהיו בעיניו מסוכנות ובלתי מוסריות. שניהם, בדרכם השונה, ביטאו מחויבות לערכים הדמוקרטיים והמצפוניים המובהקים ביותר, ושניהם עשו זאת מתוך הכרה בכך שהם עוברים על החוק ונכונים לשלם על כך את המחיר, גם אם מחוסר רצון ומתוך תקווה שהדין לא ימוצה עימם. אבל מהי המחויבות הזאת לעומת המחויבות של הסאטיריקנים שלנו לשלטון החוק במובנו הצר והפשטני ביותר. שימו לב גם ללעגו של שליין בדברים האלה לפייגלין, ולתגובתו של פייגלין:

שליין: אתה הכרזת שאתה תהיה ראש ממשלה, שאתה רוצה להיות ראש ממשלה. עכשיו, אתה לא היית אלוף או קצין בכיר מאוד בצבא, אתה לא היית ראש של עירייה גדולה או עירייה קטנה, אתה לא מנהל בכיר במשק וגם לא היית שר בכיר. בעצם הדבר היחיד שמכשיר אותך להיות ראש ממשלה זה שישבת בכלא.

פייגלין: נכון. תראה, זאת החוכמה, לעשות את זה לפני, לא אחרי.

דמוקרטיה פורמלית אינה ערובה לקיום ערכים דמוקרטיים (אילוסטרציה)

שליין מבטא כאן לא רק תפיסה צרה להחריד בנוגע למי שראוי ויכול להיות ראש ממשלה במדינת ישראל (איש צבא בכיר, פוליטיקאי מקצועי או איש עסקים), אלא גם חוסר הבנה מוחלט – מבודח ככל שיהיה – של הסיבה שבגללה פייגלין ישב בכלא, זו שפייגלין מפנה מיד – בבדיחות הדעת גם הוא – את תשומת הלב אליה: לא בגלל שחיתות, כמו אלה שנכנסים לכלא בעקבות כהונתם, אלא בשל האידיאולוגיה שלו ומחויבותו אליה. באופן אישי, ויהיו דעותיו של פייגלין רחוקות משלי ככל שיהיו, קל לי הרבה יותר להעריך אותו על המחויבות הזו משאני יכול להעריך את הפזילה מלאת שביעות הרצון העצמית לקונסנזוס של שליין ודומיו, המתיימרים להגיש לנו "סאטירה".

איש צבא בכיר, פוליטיקאי מקצועי או איש עסקים? (אילוסטרציה)

במהלך התוכנית היו עוד כמה דוגמאות לניסיונות הפאנל להציג את "קיצוניותו" של פייגלין, מהשוואתו ליגאל עמיר ועד לבדיחות על כך שהוא יורה בעופרים ומצית מסגדים להנאתו, אבל נדמה לי שהדוגמאות שכבר הובאו מספיקות. הן ממחישות את הנטייה המקובלת להציג את עצם ה"קיצוניות" כבלתי לגיטימית, בלי קשר לתכניה או למידת ההיגיון ו/או המוסריות שבהם. ה"קיצוניות" הופכת למכשיר רטורי שדרכו מבוטלות דעות לא פופולריות בלי שיהיה צורך לנהל עימן משא ומתן משמעותי. כפי שמסביר אלברטו טוסקנו, ההאשמה ב"קיצוניות" מבטאת במקביל שתי טענות סותרות לכאורה: הראשונה מתייחסת להעדר הרציונליות של ה"קיצוני", שמוּנע לכאורה על ידי דחפים רגשיים ולא על ידי השכל; השנייה מתייחסת דווקא לעודף הרציונליות של ה"קיצוני", שמנסה ליישם ערכים באופן טוטאלי מדי ותוך התעלמות מהמציאות בשטח (לדוגמה, מי שיתבע לבטל את כל הגבולות המדיניים על מנת לאפשר שוויון מוחלט וחופש תנועה עבור כל אזרחי העולם; זהו הרי יישום "קיצוני" של ערכים שמהווים לכאורה את התשתית הרעיונית של הליברליזם השוויוני המערבי). מתוך הדיאלקטיקה הזאת, נבנית דמותו של ה"קיצוני" כמישהו שהוא גם לא רציונלי וגם רציונלי מדי, ולפיכך פסול ומסוכן.

מנסה ליישם ערכים באופן טוטאלי מדי, תוך התעלמות מהמציאות בשטח (אילוסטרציה)

ההבניה הזאת מתעלמת משני היבטים מרכזיים, הנוגעים הן לערכים העומדים (או אמורים לעמוד) בבסיס החשיבה הדמוקרטית והן לקונטינגנטיות ההיסטורית של ההגדרה כ"קיצוני". מההיבט השני, כדאי לזכור ש"קיצוניות" היא תמיד תלוית תקופה. רוב, אם לא כל, העמדות ה"מרכזיות" כיום היו פעם קיצוניות מאוד, ואלה שהחזיקו בהן וניסו לקדם אותן שילמו על כך מחיר כבד, בין אם הם נלחמו בעבדות ובין אם הם לחמו למען זכויות לנשים. הדעות האלה לא היו פחות נכונות אז משהן כיום, הן רק היו פחות פופולריות. חלק גדול מהדעות ה"קיצוניות" היום יהיו "מרכזיות" לגמרי בעוד כמה שנים. "קיצוניות" היא לא הגדרה ערכית או מוסרית, אלא רק יחסית.

"קיצוניות" היא תמיד תלוית תקופה (אילוסטרציה)

מההיבט הראשון, מקובל לטעון שאחד ממבחניה הגדולים של הדמוקרטיה הוא במתן חופש הביטוי גם לדעות "קיצוניות" ו"בלתי נסבלות". הטענה הזאת בעייתית בדיוק בגלל ההיבט הראשון: היא מניחה שידוע מראש מהן הדעות הנסבלות והנכונות. באופן דומה, גם טענה רווחת אחרת, לפיה יש לאפשר את חופש הדיבור לדעות "קיצוניות" כדי להבטיח שגם דעתנו תישמע, היא מיותרת. הטענה המהותית והיסודית יותר בזכות חופש הדיבור (גם אם מובן שלא מדובר בחופש מוחלט) היא זו המכירה בצורך לקיים משא ומתן אמיתי על מה ש"נכון", "נסבל" ו"מוסרי" בחברה נתונה. בקיומו של המשא ומתן הזה לא נתונה שום הבטחה שה"אמת" תנצח (כפי שטען ג'ון מילטון), וקרוב לוודאי שבמקרים רבים היא תפסיד; לכל היותר, אפשר לקוות שה"אמת" תשוב לסיבוב נוסף אחרי כל הפסד כזה. המשא ומתן הזה מאפשר לנו להתמודד עם דעות שונות ולהשתנות בעצמנו מתוך דיאלוג ולא מתוך אמת מוחלטת שכבר קיימת בתוכנו. זה לא אומר, כמובן, שצריך לקבל את הדעות האלה באופן מוחלט. להפך - אפשר ורצוי להתווכח איתן, להתעמת איתן, לנסות לשכנע שדעות אחרות הן הנכונות. אבל דווקא מהבחינה הזאת, גם הדעות ה"בלתי נסבלות" ביותר, בעינינו, יכולות לפתוח את עינינו למשהו שלא היינו חושבים עליו בעצמנו. הדוגמה הטובה ביותר לכך, באופן אירוני, היא משה פייגלין בעצמו: הוא לא החל את דרכו כמאמין גדול בערכים דמוקרטיים; גם היום הוא מאמין בהם בגירסאות ובהקשרים מצומצמים למדי. אבל ההיתקלות שלו בכוחו של השלטון במקרה של המחאה שלו אילצה אותו לחדד ולזקק את עמדותיו באופן שמכיר גם בלגיטימיות של המחאה מהצד השני של הקשת הפוליטית. באופן דומה, טראומת ההתנתקות והאיום המתמשך בפינוי יישובים בשטחים חידדה את המשא ומתן עם ערכים דמוקרטיים וליברליים בקרב רבים מהמתנחלים. קל לפטור את המחויבות הזאת לערכים דמוקרטיים מסוימים כצבועה, מאחר שהיא תקפה לכאורה רק ביחס לעצמם, ורק כשהם הנפגעים, ולא במקרים אחרים. אבל המציאות מורכבת יותר, ובהדהוד הדמוקרטי הזה יש הרבה יותר משימוש ציני ואינסטרומנטלי, גם אם השימוש לבטח לא אחיד ולא קוהרנטי לגמרי – כמו אצל כולנו.

קרוב לוודאי שבמקרים רבים היא תפסיד (אילוסטרציה)

צ'זארה לומברוזו נחשב לאחד מאבות הקרימינולוגיה המודרנית, והיחס אליו כיום הוא כאל דמות נלעגת ומושמצת למדי, בשל אמונתו בכך שפשיעה היא תכונה מולדת שניתן לזהות אותה על פי מאפיינים פיזיים שונים. אבל בין הרעיונות שעליהם כתב, שרובם התיישנו עד מאוד, הוא הפגין רגישות מפתיעה ולא אופיינית דווקא ביחס לאסירים פוליטיים. את אלה שהורשעו בעבירות אידיאולוגיות, טען לומברוזו, יש לשפוט מחדש מדי חמש שנים, כדי לבחון אם ערכיה של החברה השתנו במידה כזאת שהם תואמים כיום את ערכיהם של אותם גורמים חתרניים ומהפכניים לשעבר. הרגישות הזאת נעדרת כמעט לגמרי מן השיח המרוצה מעצמו ובטוח בצדקתו של רבים כיום. כשליאור שליין, אורנה בנאי, גורי אלפי ודומיהם, בתוכניות הבידור או בחדשות, מציגים בשמחה את "קיצוניותם" של הפייגלינים, מימין או משמאל, הם מבטאים מעט מאוד אידיאולוגיה ומעט מאוד חוכמה. הדבר העיקרי שהם מבטאים הוא את עריצותו של הרוב, בדיוק כמו ילדים שמתעללים בילד החלש בכיתה. זה מובן, זה מקובל חברתית, וזה אנושי; אבל סאטירה, ואפילו בידור, זה לא.