"במפות אחרות יש איים וצורות,

אך שלנו בזכות הקברניט,

היא טובה מכולן" (כך הצוות טען)

"חלקה ונקייה בתכלית".

(לואיס קרול, "ציד הסנרק"; תרגום: ניצה בן-ארי. ותודה לתמר)

"ספר זה אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו". כך פותח ז'ורז' פרק את "חלל וכו': מבחר מרחבים" (תרגום: דן דאור ואוולין עמר). בשביל להבין את מה שסביבו ובתוכו, אין ברירה אלא להישיר מבט אל הריק. זהו בראש ובראשונה אתגר קונספטואלי. אנחנו רגילים לראות את העולם דרך המסגרת שעינינו תוחמות לנו. התמונה המתקבלת היא אשליה שאנחנו מתמכרים אליה, לעתים מרצון ולעתים מחוסר מחשבה. יש פעמים שבהן די בהסטה קלה של המסגרת כדי לפרק את האשליה, כמו באולם קולנוע שבו המקרין מייצב את התמונה שלא במדויק, ופתאום התרגום נעלם ותחתיו אנו מקבלים את המיקרופונים הנסתרים שמעל לפריים. במקרה כזה, מישהו בקהל יצעק על המקרין. הכעס אינו על האובדן אלא על החשיפה. מפת האוקיינוס הריקה של הקברניט מדויקת כל כך משום שהיא מצליחה במקביל לא לחשוף כלום ולחשוף את הכל. הנה עוד כמה חללים ריקים חושפניים שכאלה.

-          אז למה עשיתי את זה באמת? כי באמת באמת היה... אני חושבת שהיה לי איזשהו חסך שאנשים לא יכולים להבין אותו... אני מרגישה עם עצמי מדהים עכשיו.

-          כן?

-          כן, כן. את יודעת, לעמוד... לעמוד על הבמה ביום הזיכרון בכיכר רבין זה... ערך מוסף בעיניי לכל... לכל זמר.

-          ואת חושבת שצריך להתגייס... כי... יש כאלה שלא עשו את זה ועדיין עמדו שם באותה... באותה סיטואציה. כשאתה עושה צבא אתה פשוט מה, מבין את זה יותר?

-          תשמעי, את במדינת צבא. זה לא יעזור.

-          את מקבלת את זה טוב?

-          בגיל 18 את פחות מבינה את זה. בגיל 30 את הרבה יותר מבינה את זה. לא... אני... אני... אתה יודע, זה כל אחד אינדיבידואלי. לי היה איזשהו חור שהייתי צריכה למלא.

(מאיה בוסקילה מסבירה מדוע התגייסה לצה"ל)

האלימות, מסביר סלבוי ז'יז'ק, מוגדרת על ידינו כאלימות רק כשהיא נראית: מפגינים זורקים אבנים, חיילים יורים על אזרחים, פעולות טרור. זוהי אלימות שיש מישהו שאחראי לה באופן ברור וגלוי לעין. היא נחווית כאלימות על רקע של מצב מדומיין של אפס אלימות. זוהי אשליה. בשביל להבין מהי אלימות, אומר ז'יז'ק, צריך לצאת מהמסגרת ולבחון גם את הריק, את המצב שבו "אין אלימות", ובעצם יש. זוהי האלימות שהיא אינהרנטית למערכת, האלימות הבלתי נראית שרק על הרקע שלה אפשר להבין את האלימות הנראית. מדי פעם אנחנו רואים אותה גם בביטוייה המערכתיים הגלויים: מלחמות, מעצרים שרירותיים, חיילים במחסום. אבל היא שם גם כשאנחנו לא רואים אותה, כי עצם האיום שבה, עצם הקיום הפוטנציאלי שלה, הוא המייצב את המערכת ומבטיח את המשך קיומה. מדינה היא הגוף שיש לו מונופול על הפעלת אלימות בחברה, הגדיר ובר. אבל האלימות הזאת צריכה להישאר סמויה מן העין, לפחות רוב הזמן. ויש, כמובן, כאלה שנאלצים להיות מודעים לקיומה גם כשהאחרים יכולים להרשות לעצמם להשאיר את המשקפיים בבית.

"זה הזין שלי בקופסה", שרו ג'סטין טימברלייק ואנדי סמברג באחד הקטעים היותר מוצלחים שיצאו מ"סאטרדיי נייט לייב" בשנים האחרונות. "לא אקנה לך טבעת יהלום, למתנה כזאת אין משמעות", הם הסבירו. "לא אקנה לך מכונית מפוארת... בחורה כמוך צריכה משהו אמיתי, אני רוצה לקנות לך משהו מהלב, משהו מיוחד: זה הזין שלי בקופסה, הזין שלי בקופסה, ילדה". התגובה הפמיניסטית לא איחרה לבוא. "My Box in a Box", של לאה קאופמן, בן רלז וכוכבת הקליפ, מליסה לאמב, היא הברקה גדולה כל כך בעיקר בגלל הריק הגדול במרכזה: "תסתכל למטה, פתח את הדלת, שמתי את הקופסה שלי בקופסה בשבילך", שרה קאופמן. מאמצת במופגן, ועל ידי כך מגחיכה, את הגדרת המיניות הנשית על בסיס ההיעדרות ולא הנוכחות. טימברלייק וסמברג יכולים לשים את הזין שלהם בקופסה; לקאופמן מותר להציע רק את הקופסה עצמה, ריקה ואניגמטית כמו נייר עטיפה למתנות שהסרתו תחשוף רק שכבה נוספת של נייר עטיפה.

ולפעמים הריק הוא כל העולם, אומר וויליאם קנטרידג'. יש חללים שחושפים בפנינו את העולם האבסורדי שבו אנחנו חיים, ויש חללים שחושפים את עצמנו בפני העולם האבסורדי וקוראים עליו תיגר. "יש מרחבים בכל הגדלים ומכל המינים, לכל שימוש ולכל מטרה", אומר פרק. "לחיות, פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש".