ביום שלישי השבוע הגיעו פקחי עיריית תל אביב למאהלים ברחבי העיר וחילקו לפעילים פרחים. המחווה הרומנטית הנאה לוותה במחווה נאה מעט פחות: מנשרים מנוסחים בלבביות שבהם מצהירה העירייה על כוונתה לפנות את יושבי המאהלים. כחלק ממדיניות העמימות וההסתרה השגרתית של העירייה, נעשה ניסיון להציג את הפינוי כיוזמה של המוחים. "השבוע פורסם כי מובילי המחאה מקפלים את המאהלים לטובת המשך המחאה במסגרות ובדרכים אחרות, ואכן פונו מאהלים רבים וכן האוהלים המרכזיים בשדרות רוטשילד", נכתב שם. לפיכך, "נערכת העירייה לניקוי השדרות והמרחב הציבורי ולשיקומם". איפה "פורסם"? מי הסמיכו "לפרסם"? בכך אין העירייה מתעניינת. אבל לבל נעלה על הדעת כי בכוונתה לזנוח את המוחים או כי היא אינה אמפתית כלפיהם, חילקו להם פרחים, המסמלים כמובן חיבה גדולה: "עיריית תל אביב תומכת במחאה החברתית ואף סייעה לקיומה במהלך החודשיים האחרונים", הובהר במנשרים, "תוך הקצאת מקומות נרחבים בשדרות ובגנים ברחבי העיר". את תמיכתה וסיועה הביעה העירייה בדרך אופיינית יותר כמה שעות מאוחר יותר, כאשר פקחיה פשטו באישון ליל על המאהלים, בליווי עובדי קבלן ושוטרים, פירקו בנחישות אוהלים והעמיסו אותם, כולל הציוד האישי שבהם, על משאיות ולקחו אותם מהמקום.
מדיניות העמימות וההסתרה השגרתית של העירייה (אילוסטרציה)
אלה לא היו הפרחים היחידים שחולקו השבוע. ממש באותו יום שלישי, במחווה רומנטית נאה לא פחות, העניק צעיר מפתח תקוה פרחים לבת זוגו. את המחווה הרומנטית הנאה, יש לציין, ביצע הצעיר לאחר שקודם לכן רצח אותה ועטף אותה בשקית ניילון, שהפרחים הונחו עליה. גם במקרה הזה, מלאכת הפינוי הושארה לידיהם של השוטרים שהגיעו למקום כמה שעות מאוחר יותר.
מלאכת הפינוי הושארה לידיהם של השוטרים (אילוסטרציה; תצלום: Hanay)
על מנת לחסוך את צקצוקי הזעזוע על ה"השוואה" הנוראה, ייאמר מיד: פינוי מאהלים אינו רצח. ההקבלה הרטורית בין שני המקרים לא נועדה לטעון שמתקיים מצב של שוויון בין המעשים שליוו אותם. אבל העובדה שבשני המקרים שימשו פרחים להעברת מסר סמלי מסוים גם איננה מקרית. רצח על אותו רקע המכונה, באופן מתועב, רומנטי, מסמן את נקודת הקיצון של פעולת מתן הפרחים בהקשרים אחרים, וחלוקת הפרחים של העירייה ניצבת על אותו ציר, גם אם בנקודה מרוחקת, בדיוק כשם שקניית פרח מרוכל רחוב והענקתו לבת זוג כמחווה רומנטית "נקייה" לכאורה יושבת על נקודה מרוחקת עוד יותר על אותו ציר.
פעולת מתן הפרחים בהקשרים אחרים (אילוסטרציה)
פרחים אינם ניתנים בחלל ריק. יש להם מטען תרבותי מסוים והם מסמנים יחסי כוח מסוימים. הם ניתנים על ידי מי שהכוח הסמלי – החברתי והתרבותי, לאו דווקא האישי – מצוי בידיו, למי שהכוח הזה מצוי בידיו במידה פחותה. הפרחים יוענקו על ידי הגוף המחלק את הפרס לזה שמקבל את הפרס, ולא להפך; על ידי הגבר לאישה, ולא להפך; על ידי החיים למתים או לקרוביהם, ולא להפך. יש, כמובן, חריגים ויוצאי דופן לכללים אלה, אבל הם בדיוק כאלה: חריגים ויוצאי דופן. בהסתכלות תרבותית רחבה, פרחים נועדו להעביר מסר של כוח ושליטה. אמת, לא רק מסר של כוח ושליטה, לא בהכרח מסר מכוון ומודע של כוח ושליטה, אבל בכל זאת, זהו המסר הדומיננטי.
הפרחים יוענקו על ידי הגוף המחלק את הפרס לזה שמקבל את הפרס (אילוסטרציה)
וזהו, כמובן, המסר הדומיננטי הבא לידי ביטוי גם בפרחים שחולקו על ידי פקחי עיריית תל אביב, ולא במקרה הם לוו גם במסר תקיף וחד-משמעי הרבה יותר. הפרחים נועדו לכאורה לרכך את המסר התוקפני, אבל בפועל הם רק מחזקים אותו. כי תפיסתם הבסיסית של ראשי העירייה – ושל בעלי הכוח באופן רחב יותר – היא שהם השליטים, הם האדונים, הם אלה שעל פיהם יישק דבר. ברצותם, הם "יתמכו במחאה החברתית ואף יסייעו לקיומה", וברצותם – יחריבו את המאהלים ויתייחסו לציוד הנמצא בהם כאילו הוא אינו שייך לאיש. במשך חודשיים מקשקשים רון חולדאי ועושי דברו על "תמיכתם" במחאה, על "סובלנותם" כלפי ה"מטרדים" שהיא גורמת, ועל ה"סיוע" שהם מעניקים לה – "תמיכה", "סובלנות" ו"סיוע" הבאים לידי ביטוי בכך שהעירייה נמנעת מלהפעיל את כוחה הממוסד ולפנות את האוהלים ויושביהם מהמרחב הציבורי, וכן מתגברת מעט את מערך פינוי האשפה. כאילו המרחב הציבורי בשדרות רוטשילד, בשדרות בן גוריון ובשדרות נורדאו שייך לעירייה יותר משהוא שייך לתושבי העיר; כאילו מישהו מאיתנו צריך להודות לראש העירייה על כך שהועיל, ברוב חסדו ורחמיו, לאפשר לתושבים לממש את זכויותיהם האזרחיות, העירוניות והאנושיות הבסיסיות ביותר; לממש את זכותם להנכיח את עצמם במרחב הציבורי (הפיזי והסמלי), להשמיע את קולם, לבטא את זכותם הראשונית והבסיסית ביותר על העיר. והזכות הזאת הרי אינה נתבעת סתם, בשם איזו גחמה ונדליסטית – היא נתבעת בדיוק משום ההפקרה, ההזנחה וההתנערות של אותן רשויות הרואות את עצמן כשליטות ממחויבותן לאותם אזרחים ממש, במישור העירוני והארצי גם יחד.
ה"מטרדים" שהיא גורמת (אילוסטרציה)
ואחרי שהמוחים העזו לקרוא תיגר על יחסי הכוחות האלה, העירייה ושלל צקצקנים מזדעזעים מעצם החוצפה הזאת, לא להבין את מקומם הראוי במשוואה. אוי אוי אוי, הם צועקים! הם עוצרים את המשאית! הם מפגינים! הם זורקים ביצים על בניין העירייה! הם – תחזיקו חזק – אלימים! כאילו פשיטה באישון ליל ופינוי אוהלים וציוד אינם אלימות; כאילו "פיזור" הפגנה בידי שוטרים אינו אלימות; כאילו עצם האיום בפינוי, שהיה נוכח מהרגע הראשון: "תתנהגו יפה, ולא – נפנה אתכם" – אינו אלימות.
שלל צקצקנים (אילוסטרציה)
השילוב המדהים הזה של: (1) דיכוי הנשען כולו על אלימות פוטנציאלית ומעשית; (2) מחוות ריקות; (3) זעזוע צדקני מההתנגדות; (4)אזהרות "ידידותיות" המלוות במחוות ריקות נוספות; (5) אובדן רסן מוחלט – השילוב הזה הפך לסממן המרכזי של משטר הכוח הישראלי בשנים האחרונות. ככה בדיוק זה נראה בשטחים הכבושים: דיכוי ארוך שנים המבוסס על פעולות "שיטור" שוטפות שכולן אלימות פוטנציאלית ו/או מעשית; מחוות מזדמנות וריקות מתוכן (הכנסת סחורות, אישור יציאה לתפילה) המעבירות מסר ברור בנוגע לכוחם של השליטים ולכמה שכדאי לנתינים להתנהג יפה; זעזוע מכך שהנתינים מסרבים להתנהג יפה; תוכניות לביסוס מחודש של יחסי הכוח המלוות באזהרות "ידידותיות" ויחצניות ("אל תכריזו על מדינה או ש...!", "לצערנו אנו עומדים להפציץ את הרחוב שלכם. אנא התפנו לרחוב, שגם אותו נפציץ"), ולבסוף אורגיית אלימות בלתי נשלטת המוכרזת כהצלחה גדולה ("עופרת יצוקה").
אזהרות "ידידותיות" המלוות במחוות ריקות (אילוסטרציה; תצלום: נלי שפר)
חשבו על הדמיון המדהים בין התנהלות עיריית תל אביב השבוע ל"השתלטות" על המשט לעזה: פעולה חשאית ואלימה באישון ליל המלווה בהצהרות על "גמישותה" האדירה של הרשות השולטת קודם לכן ("סייענו למחאה"; "היינו מוכנים להעביר את הסחורות בעצמנו") ובהתייחסות לרכושם של אחרים כאילו הוא רכושם של המשתלטים. חשבו על הדמיון המדהים להתנהלותה של מדינת ישראל בנוגע לפליטי העבודה האזיזרים: פרקטיקות ארוכות שנים של דיכוי, פיקוח ושליטה (על הכללים לסחר בעובדים זרים, על הזכויות הבודדות הניתנות להם, כאילו מדובר במתנה); זעזוע ותדהמה מכך שהעבדים תובעים יחס כבני אדם; אזהרות "ידידותיות" המלוות במחוות יחצניות (במסגרת פרויקט "עזיבה מרצון" של משרד הפנים, "כל שוהה בלתי חוקי המבקש סיוע ליציאה... מלווה לצ'ק אין ולאחר מכן ממשיך באופן עצמאי לטיסתו... זרים היוצאים עם ילדים מקבלים שי – חבילת ממתקים"); וכאשר כל אלה אינם עובדים – פשיטות אכזריות וגירושים המוניים.
מלווה לצ'ק אין ולאחר מכן ממשיך באופן עצמאי לטיסתו (אילוסטרציה)
המחשבה שאפשר להכשיר עוולות, פשעים ואי-צדק על ידי חלוקה של ממתקים ופרחים או על ידי מחוות סמליות אחרות היא בדיוק חלק ממה שהמחאה הנוכחית יוצאת נגדו. זו בדיוק המחשבה העומדת בבסיס הסיסמה "רוצים צדק, לא צדקה". אנו מוותרים מרצון על "תרומותיהם" הנדיבות של בעלי ההון ודורשים רק שמשאבי המדינה לא יימסרו להם בנדיבות דומה. אנו מוותרים מרצון על הפרחים שמחלקת העירייה ועל נכונותו הנדיבה של רון חולדאי להקים עבורנו "פינות מסודרות עם ציליות" ודורשים רק שמשאבי העיר יחולקו באופן צודק. אנו מוותרים מרצון על ה"מחוות" וה"הקלות" שמחלקת המדינה לפלסטינים כשהם מתנהגים יפה או לרגל חג כזה או אחר ודורשים רק שזכויותיהם האנושיות, האזרחיות והחברתיות יינתנו להם. ואנו מוותרים מרצון על הממתקים והצעצועים שמחלקת המדינה לילדים המגורשים ודורשים רק שיתאפשר להם לחיות בכבוד במדינה שבה בחרו לחיות ושבה ביססו את חייהם. לא במתנות אנו חפצים כי אם בזכויות, והזכויות הללו – הגיע הזמן להזכיר למי ששכח, או שלא ידע מעולם – אינן ניתנות לנו מתוקף נדיבות לבו של איש, אלא שייכות לנו מתוקף חברותנו בקהילות השונות שבהן אנו חיים – העירוניות, הלאומיות, האזרחיות והתרבותיות – ומתוקף המאבק ארוך השנים על מימושן. איננו תובעים "תמיכה" או "סובלנות" או "סיוע", שכולם מבוססים על יחסי כוח בלתי שוויוניים, אלא משהו צנוע וחשוב הרבה יותר: הכרה, וצדק.
משאבי המדינה יימסרו להם בנדיבות (אילוסטרציה)
אני מתנצל על שלא הצלחתי להשיב למרבית התגובות בפוסט האחרון. אני עדיין מקווה לעשות זאת בימים הקרובים.