חשבתי לפתוח באיזו אמירה פילוסופית עמוקה על סטריאוטיפים והקשר שלהם למציאות, אבל בשם הנאמנות לעובדות אולי פשוט אתחיל ככה: המנחה שלי לדוקטורט הייתה מפוזרת מעט; פעם אחת, כשהיא הגיעה לבקר בארץ, היא רצתה להביא מתנה לילדה, ומאחר שלא היה לה נעים לשאול בת כמה היא, צללה עמוק אל תוך ההיסטוריה של האינבוקס שלה כדי לחפש את ההודעה שבה בישרתי על לידתה. שמחה וטובת לב מצאה אותה בתיקייה של מרץ, אצה רצה לחנות הילדים היוקרתית בעיר ורכשה במיטב כספה מגפיים מהממים לילדה בת שמונה חודשים, והביאה אותם בגאווה לילדה שהייתה בדיוק בת שנתיים ושמונה חודשים. בפעם אחרת, היא שלחה לי מייל היסטרי על כך שוועדת האתיקה דורשת ממני לחדש את האישור שקיבלתי לעריכת המחקר שלי, והופתעה מאוד כשהשבתי לה שהמחקר הזה הסתיים בדיוק שנתיים קודם לכן, ולמעשה זה היה הדוקטורט שהיא הנחתה.

אבל לא על שני האירועים האלה – או על כמה עשרות אחרים הנושאים מאפיינים דומים – רציתי לכתוב פה, אלא על מאורע זכור לטוב אחר הקשור בה קשר הדוק. הנסיעה שלי לקמבודיה תוכננה במקור להוות סוג של חגיגת סיום לדוקטורט. אולם כדרכם של דוקטורטים, גם זה שלי לא שיתף פעולה עם לוח הזמנים האופטימי שקבעתי עבורו, ובפועל נסעתי כאשר, כפי שהסברתי למנחה, לא הספקתי עדיין ללטש את הפרק המסכם; או בניסוח קצת פחות דיפלומטי, אך קרוב מעט יותר לאמת, כאשר עדיין לא פתחתי את מסמך הוורד שבו נועד הדוקטורט הנ"ל להיכתב. הייתי רוצה לומר שזה הטריד אותי במהלך הנסיעה ולא איפשר לי ליהנות ממנה, אבל האמת היא שמרגע שרגליי דרכו על אדמת קמבודיה כל המחקר שלי הרגיש רחוק כל כך שלא חשבתי עליו בכלל. ובכל זאת, על מנת שהמנחה לא תשכח ממני לגמרי, שלחתי לה מייל מהאכסניה הראשונה שהייתי בה, שבו הזכרתי לה שאני בקמבודיה לזמן מה ואסיים את הכתיבה לאחר שאחזור.

המנחה, ששמעה לפני כן רק 27 פעמים על הנסיעה המתוכננת, הופתעה כצפוי לשמוע שאני בקמבודיה. חבל שלא אמרת לי, היא כתבה לי בחזרה. אם אתה במקרה עובר בסיים ריפ, שכחתי שם משהו במלון כשהייתי שם ואשמח מאוד אם תוכל לקחת אותו בשבילי. כידוע, יש מעט מאוד משימות שדוקטורנט לא יבצע עבור המנחה שלו, ואיתור אבידות באכסניות קמבודיות נידחות ודאי איננה אחת מאלה. ומאחר שאכן בדיוק הייתי בסיים ריפ, ביקשתי ממנה את הפרטים, והיא שלחה לי הוראות הגעה מדויקות לאכסניה והסבר מפורט בנוגע למה ששכחה שם: שני צעיפי משי תאילנדיים יקרי ערך, מצלמה עם הרבה תמונות, ופאלם פיילוט. אני מניח שהפאלם אמור היה לעורר את חשדי, אבל הייתי תמים ואחרי טיפוס של שלושה ימים על מקדשי אנגקור. וכך מצאתי את עצמי בלילה האחרון שלי בעיר צועד באפלה גמורה על פי ההוראות ומגיע למקום שאליו היא שלחה אותי.

לאכסניה היה אמנם שם אחר מזה שהמנחה הזכירה, אבל זה לא חריג במיוחד בקמבודיה. בעיה אקוטית מעט יותר הייתה שזו לא הייתה נראית כמו אכסניה אלא כמו הדירה של מישהו. ובעיה שלישית הייתה שהמישהו הזה – או ליתר דיוק, מישהי – הייתה יְשֵנה מאוד. גם האנגלית שלה הייתה קצת מצומצמת, אבל איכשהו הצלחתי להסביר לה בערך למה אני שם, כשאני מנסה לנסח את הדברים באופן הפשוט והמובן ביותר. הייתה פה דוקטור מאמריקה, אמרתי, והיא שכחה פה חבילה וביקשה שאקח אותה. נזכרתי גם שהמנחה אמרה שהיא דיברה עם הבעלים אחרי שחזרה לארצות הברית ואמרה להם שמישהו יבוא לקחת את החבילה.

האישה לטשה בי עיניים תמהות. אמנם הייתה פה פעם אכסניה, היא אמרה, אבל כבר שנתיים לפחות אין. מתי בדיוק הדוקטור הזה היה פה? נאלצתי להודות שאני לא יודע. האישה הייתה נחמדה מאוד ואמרה שהבעלים של האכסניה גר ממש בבית ליד, אז היא תלך לקרוא לו. היא חזרה כעבור כמה דקות עם בחור צעיר וטרוט עיניים, שאמר שאבא שלו היה הבעלים של האכסניה , אבל הוא נפטר לפני כמה שנים. מה בדיוק אתה מחפש? ניסיתי להסביר שוב, אבל בעלת הדירה קטעה אותי וסיפרה את הסיפור בעצמה, באנגלית כדי שלא איעלב. היה פה דוקטור מאמריקה, היא אמרה, והוא שכח פה חבילה. והוא אמר שיבוא מישהו לקחת אותה. מתי זה קרה, שאל הבחור. אני לא יודע בדיוק, ניסיתי להתחמק. לפני כמה שנים. בתגובה הבחור התחיל להתפוצץ מצחוק.

לפני אבא שלי האכסניה הייתה שייכת למישהו אחר, הוא נזכר כשנרגע מעט. אני יכול להתקשר אליו. כעבור כמה דקות הגיע למקום קמבודי נוסף, לבוש בפיג'מה ובעל מראה מעט חזירי. הוא נראה לחוץ מאוד מכך שהזעיקו אותו לשם בשעת לילה מאוחרת ושאל מה קרה. פעם, לפני הרבה שנים, הסביר הבחור הראשון, בא רופא מאמריקה לעיר הזאת. הוא השאיר פה חבילה באכסניה ואמר שיום אחד מישהו יבוא ויבקש אותה. ומה היה בחבילה, שאל בעל אף החזיר. כל העיניים ננעצו בי. צעיפים ומצלמה ופאלם פיילוט, השבתי בדוחק. אני לא מכיר את הסיפור הזה, אבל אני אנסה לשאול את אבא שלי, אמר הקמבודי האחרון. אני ניהלתי את המקום אחרי שהוא חלה ואולי הוא זוכר.

האבא, קשיש דומה להפליא לבנו אך מקומט הרבה יותר, הגיע כעבור כמה דקות, לבוש פיג'מה זהה לזו של בנו. הוא שמע את הסיפור על הרופא האמריקני שישן באכסניה לפני שנים ארוכות והשאיר אחריו חבילה עם צעיפים קסומים ותמונה של טייס, שיבוא יום אחד ויבקש אותה. הוא הצטער מאוד שהאירוע הזה התרחש לפני שהוא הפך לבעל האכסניה. הבעלים שלפניו נפטר והוא אינו מכיר את קרובי משפחתו, אמר באכזבה. אבל הוא מבטיח לחפש אותו, אמר. הוא לקח את הפרטים שלי ואמר שיכתוב ברגע שיפתור את התעלומה. נאלצתי לשוב לאכסניה שלי ולשלוח למרצה הודעה מאוכזבת, שהחבילה שלה לא נמצאה. חבל, היא כתבה בחזרה, אבל לא נורא. אני בטוחה שהיא עדיין שם, הם כנראה פשוט לא זוכרים איפה היא. את זוכרת מתי היית שם, שאלתי בזהירות. בוודאי, ב-1999, היא השיבה. אולי פעם עוד ימצאו אותה, כתבתי לה בתקווה.

לא שמעתי מהקשיש עד היום. אבל בשבוע שעבר, חבר שמטייל בימים אלה בקמבודיה התקשר כדי לספר לי שהוא הלך לראות את הבית המפורסם שסיפרתי לו עליו, ושבוודאי אשמח לשמוע שהוא חזר לשמש כאכסניה. מנהל אותה קשיש קמבודי חביב, ששינה את שמה ל"Magic Box Hostel". החבר שלי כמובן נשאר ללון שם, ובארוחת הבוקר, כשתהה על מקור השם, סיפר לו הבעלים את הסיפור המפורסם על הרופא האמריקני שהשאיר שם קופסה עם צעיפים המביאים מזל טוב לכל מי ששומר עליהם. יום יבוא והבן שלי, טייס בצבא, יגיע לכאן ויבקש את הקופסה, הבטיח הרופא. אם תיתנו לו אותה, מובטח לכם כי האכסניה תמשיך לשגשג. ואכן, סיפר הקשיש, הרבה שנים לאחר מכן הגיע בנו של הרופא וסיפר להם שאביו, על ערש דווי, אמר לו לנסוע לקמבודיה ולבקש את החבילה עם הצעיפים ותמונתו בצעירותו. וכל עובדי האכסניה מכל הדורות באו בהתרגשות עצומה, לחצו את ידו של הבן ונתנו לו את החבילה, שנשמרה כל השנים בחרדת קודש מתחת לדלפק הקבלה; והצעיפים שבתוכה היו היפים ביותר שראו בימי חייהם. וליד אותו דלפק ממש, סיפר החבר שלי, ניצב תצלום של אמריקני מבוגר, לבוש מדים, מחזיק בידיו קופסה, לצווארו צעיף משי יפהפה, ולצדו חמישה קמבודים חייכניים. "ולא אמרת לו שום דבר?" שאלתי. "השתגעת?" הוא השיב. "סיפור כל כך יפה, מי המטורף שירצה להרוס אותו?"