אחד ההיבטים שהפך את השהות שלנו בקמבודיה למורכבת כל כך היה המתח המתמיד בין עניין אמיתי ורצון להבין ככל שניתן את ההיסטוריה הקשה והאלימה של המדינה המדהימה הזאת, לבין החשש שהעניין הזה מבטא, בסופו של דבר, רדיפה מקאברית וסנסציונית אחר ריגושים מלאכותיים שהיכולת שלנו להעניק להם משמעות אמיתית חלשה עד לא קיימת. לא מצאתי כמובן דרך ליישב את המתח הזה באופן משביע רצון – אני בספק אם יש כזו – אבל ההתחייבות שנטלתי על עצמי, עוד בעודי שם, הייתה לא להשאיר את קמבודיה מאחוריי גם אחרי שאפרד ממנה; לא להתייחס לחוויה הקמבודית כאל שהות מוגבלת בזמן שבה אני מנסה להבין כמה שאני יכול רק על מנת לשכוח מאוחר יותר, אלא לראות אותה כנקודת פתיחה, כסוג של אימרסיה ראשונית וטוטאלית בתוך קונטקסט שלאחר מכן אדאג לעבות אותו ולמלא את קווי המתאר שלו בפרטים.

התוכנית הזאת עבדה מצוין במשך זמן מה. את החודש הראשון אחרי החזרה ביליתי בקריאה אובססיבית של ספרים על קמבודיה, באיסוף חומרים תיעודיים מכל הסוגים, ובניסיון לנתב את ההתרשמויות האינסטינקטיביות והלא מעובדות לתוך נרטיב מורכב יותר ושלם יותר. זה לא היה קל, גם בשל ההיקף העצום של החומר, אבל יותר מכך משום שקמבודיה במידה רבה מתנגדת לכל ניסיון למשמע אותה באופן קטגורי מדי. בכל מקום שעליו הסתכלתי ובכל היבט שעליו חשבתי, הפסיפס שנתקלתי בו היה רבגוני ורצוף סתירות במידה שלא אפשרה לעשות סדר או למצוא משמעות. זה הגיוני, כמובן; עצם המחשבה שאפשר להבנות איזו "קמבודיה" מהותנית אחת, המנותקת מהפנים המרובות המרכיבות אותה בפועל, היא שטחית ואתנוצנטרית. ובכל זאת, השאיפה לחפש את הסדר, ליישב את הסתירות, הייתה כנראה חזקה ממני.

אם הייתה סתירה אחת שהייתה נוכחת תמיד, אם-כל-הסתירות של התודעה שלי, הרי שהיא נבעה מהניסיון ליישב בין ה"אופי הלאומי" המדומיין של הקמבודים כפי שחוויתי אותו ברמה היומיומית, לבין התיעוד של המעשים שבוצעו על ידי אזרחיה כלפי אזרחים אחרים לפני לא הרבה שנים. אני משתדל מאוד שלא לחשוב על בני אדם בשחור ולבן, אבל הפער בין מה שנראה כמו הרשע המזוקק של ימי שלטון הקמר רוז' לבין האנושיות הצנועה ואוהבת האדם של כמעט כל הקמבודים שהייתי איתם באינטראקציה יומיומית היה בכל זאת קשה לעיכול. מובן שכל דיבור על "אופי לאומי" או "מנטליות" הוא ביטוי של סטריאוטיפיזציה והשטחה, ובכל זאת, כשהייתי בגרמניה היה לי קל יותר להתוות את הרצף הלוגי בין הנטייה של הולכי רגל להמתין ברמזור אדום במשך שעה וחצי גם אם אין אף מכונית בסביבה לבין הנטייה למלא בלא היסוס גם אחר החוקים הנוראים ביותר. את המהלך הלוגי הזה קשה היה לעשות בקמבודיה, כי קשה היה לדמיין שקיים קשר כלשהו בין האנשים שראיתי ביומיום לבין אלה שפעלו בשנות השבעים, וחלקם אף מאוחר יותר.

הפער הזה העלה סימני שאלה קשים בנוגע ליכולת שלי להאמין למציאות שאותה אני חווה. האם העדר היכולת לגשר עליו היה עדות לחוסר הבנה בסיסי, או להתנהלות שונה של "הקמבודי הממוצע" – כאילו יש בכלל אדם כזה – מול זרים? פרנסואה ביזו, חוקר צרפתי שהיה למערבי היחיד ששרד את השבי בידי הקמר רוז' וכתב מאוחר יותר ספר מרתק, "השער", על חוויותיו בשבי ובקמבודיה בכלל, מספר שרק בזמן שהותו בשבי שם לב שהקמבודים שלצדו מתנהגים פתאום באופן שונה לגמרי מכפי שהכיר אותם קודם לכן – ומדובר באדם שחי במשך שנים רבות בקמבודיה, אדם שג'ון לה קארה, בביקורתו על "השער", כתב עליו ש"יש לו שתי נשמות, ואחת מהן היא קמרית". אם כך היה הדבר עבור ביזו, מה יכולתי אני, עם כמה שבועות בודדים במדינה, לצפות להבין? והרי אפילו כך, ידעתי שמתייחסים אלינו אחרת: במיניבוסים המתפרקים קיבלנו את מושבי הווי-איי-פי מקדימה; כשירדנו מהסירה בדרך לאנגקור בוריי בשיא עונת הגשמים, דאגו להניח מחצלת קרטון על הבוץ, כדי שלא נתלכלך (זה לא ממש עבד); וברגע שהיה מתחיל לרדת גשם בעודנו נוסעים בטוק-טוק כזה או אחר, היה הנהג יורד ומנסה לייצר מסביבנו כיסוי כזה או אחר, שלא נירטב. כזרים, היינו בו בזמן מיוחסים ולא מעניינים; ובסופו של דבר, לא הייתה כל דרך שבה הגדרתנו הבסיסית והיסודית ביותר לא תהיה של זרים.

את הפערים האלה לא ידעתי ליישב, ויכולתי רק לקוות שההתחייבות שלי בפני עצמי, להמשיך לחקור, להמשיך לקרוא, תוביל אותי בכיוונים הנכונים.

אבל הזמן עושה את שלו, ובתקופה האחרונה לא חזרתי כמעט בכלל לקמבודיה. המוני ספרים עדיין יושבים על המדף, התמונות עדיין ממתינות למיון, ואף שאין לי שום רצון לשכוח, הרי שכוונותיי להפוך את הזיכרון לתהליך אקטיבי של הזכרה חוזרת ונשנית נזנחו במידה רבה.

  והנה השבוע חזרה קמבודיה והנכיחה את עצמה בחיי פעמיים. בראשית השבוע הגיעו הידיעות על האסון הנורא שבו נהרגו כ-350 קמבודים אחרי שנרמסו למוות במהלך חגיגות פסטיבל המים השנתי בפנום פן. ואז, להבדיל, וממש בעודי מנסה לדלות כמה שיותר פרטים על האסון, הגיע כמה ימים מאוחר יותר מייל מרגש מרוב למקין, דוקומנטריסט בריטי נערץ, שסיפר לי כי "אויבי העם", הסרט המדהים שאותו ביים יחד עם העיתונאי הקמבודי תט סמבאת, ושבו דנתי איתו בהרחבה ממש לפני כמה שבועות, נכנס לרשימת הסרטים הדוקומנטריים שמתוכם ייבחרו המועמדים לפרס האוסקר השנה.

הטריילר של "אויבי העם"

"אויבי העם" הוא סרט מהפנט, מצמרר, בלתי ניתן לתיאור כמעט. במשך שנים חיפש תט סמבאת, תחקירן ב"פנום פן פוסט" במקצועו, בכל רחבי קמבודיה אחר אנשים שהיו חברים בקמר רוז' – בכירים וזוטרים – שיהיו מוכנים לספר בפני המצלמה על מה שעשו; לנסות להסביר, לנסות להבין איך קרה מה שקרה, ובעיקר מדוע. הוא הגיע עד נואון צ'יה, "האח מס' 2", יד ימינו של פול פוט, ובמשך שנים היה מבקר אצלו מדי סוף שבוע (למקין הצטרף בשלב מאוחר יותר); בתחילה לא שואל אותו דבר, אלא ממתין בסבלנות בלתי ניתנת לדמיוּן במשך שנים עד שייאות לדבר. ובמקביל, הוא ולמקין הגיעו גם אל הפעילים נמוכי הדרג ביותר: אנשים רגילים לחלוטין, מדהימים באנושיות הבנאלית שלהם, המספרים בסוג של שברון לב על הדברים שעשו – מתוך פחד, מתוך חוסר הבנה, או מתוך משהו שאי אפשר להסביר אותו בכלל. אחד משחזר ומדגים כיצד שיסף את גרונם של כאלה שנחשבו למתנגדים למשטר, או כיצד אכל את כיס המרה של הנרצחים, בשל אמונה רווחת בנוגע לסגולות הטבעיות שלו. סמבאת ולמקין אינם שופטים ואינם מותחים ביקורת: הם מקשיבים, הם שומעים, הם מנסים להבין את מה שנדמה שאין להבינו בכלל.

 

רוב למקין (מימין) ותט סמבאת, יוצרי "אויבי העם"

"אויבי העם" הוצג בפסטיבלים שונים ברחבי העולם במהלך השנה שעברה, ואף גרף שורה ארוכה של פרסים. ביולי הוא הוקרן לראשונה גם בקמבודיה עצמה, בדיוק באותו שבוע שבו הסתיים המשפט הראשון שבו הועמד לדין אחד מבכירי הקמר רוז' לשעבר, מנהל בית הכלא טואול סלנג, הידוע בכינויו דואיק. דואיק הורשע בפסק דין קונטרוברסלי שעורר סערה עצומה בקמבודיה, בה מספר הדעות ביחס לתקופת הקמר רוז' ובנוגע לאופן שבו יש להתייחס אליה כיום דומה כנראה למספר התושבים. אחרי שראיתי את הסרט, הוא הותיר בי רושם כה עז, ששאלתי את למקין אם יהיה מוכן להשיב על כמה שאלות עליו. הוא הסכים בלי להסס. השאלות שעניינו אותי במיוחד באותו זמן הגיעו ברובן מאותו מקום לא בטוח של חוסר הבנה, של חשש מפער תרבותי בלתי ניתן לגישור, שרציתי לדעת אם גם הוא – כקולנוען בריטי בלי רקע קמבודי מיוחד – היה שותף להם. בדיעבד, אולי הייתי צריך לשאול שאלות אחרות. ובכל זאת, יש בשאלות האלה, גם כשאני מסתכל עליהן השבוע, כשקמבודיה חזרה לחיי, כדי לבטא משהו אמיתי מאוד, חשוב מאוד, מעורר מחשבה עד מאוד. לכן השארתי את הדברים כמעט כפי שנאמרו במקור, בלי תיווך או עיבוד מיוחד.

רוב למקין

שאלתי את למקין על החוויה האישית, הרגשית, במהלך העבודה על הסרט. אפילו הצפייה בו הייתה עבורי חוויה קשה, סיפרתי לו, ואני יכול רק לדמיין איך זה הרגיש באמת להיות שם ולשמוע את העדויות הללו, ואז לצפות בהן שוב ושוב בשלב העריכה. באופן אישי לא ידעתי כלל איך אני אמור להרגיש ביחס למרואיינים, שהם בד בבד אנושיים כל כך, ועם זאת מספרים סיפורים נוראים כל כך. איך הוא הרגיש ביחס אליהם בעצמו? "אני מרגיש שכל ה'פושעים' בסרט עשו צעד גדול קדימה בכך שדיברו בכנות רבה כל כך מול המצלמה", הוא אמר. "בשביל תט סמבאת, אבל גם בשבילי, זה היה הכרחי להתייחס לאנשים האלה באופן אנושי לגמרי, גם מול המצלמה וגם כשלא צילמנו. לכן אני חש כבוד רב כלפיהם, כל עוד הם עשו כל שיכלו כדי לשחזר את העבר מזיכרונם. הזוועה שבתכנים הייתה קרוב לוודאי גדולה יותר עבורם לחוות מחדש מכל דבר שאני יכול לדמיין. לרגע לא הייתה תחושה של 'אנחנו' ו'הם' במהלך הסרט, או עכשיו, אחרי שהצילומים הסתיימו לעת עתה. אילו הייתה תחושה כזאת, אני לא חושב שהסרט היה יכול להעביר איזושהי אמת עמוקה יותר".

 

תט סמבאת מראיין את נואון צ'יה ב"אויבי העם"

האם אפשר בכלל להבין, שאלתי את השאלה הבנאלית מכל, המוכרת לנו כל כך מהקשרים אחרים. "אויבי העם" מגדיר את עצמו כל העת כסרט שמנסה להסביר ומנסה להבין, אבל עד כמה זה אפשרי בכלל? בסופו של דבר אנחנו לומדים מהסרט הרבה על ה"איך?" – איך נרצחו אנשים, איפה, על ידי מי – אבל מה אנחנו לומדים על ה"מדוע?". למקין השיב שיש שתי תשובות לשאלה הזאת. האחת היא שסרט ההמשך המתוכנן, שיורד יותר לפרטים של הקונפליקט הפוליטי שבבסיס המציאות הקמבודית של תקופת הקמר רוז', ייתן תשובות ברורות יותר לגבי ה"מדוע?". "נראה שמדובר בעצם במלחמת אזרחים סודית בתוך מפלגה פוליטית רוויית סדקים שבה שני הצדדים עושים מה שהם יכולים כדי לשלוט", הוא פירט. "התשובה השנייה היא שה'מדוע?' נכלל חלקית בתוך ה'איך?', במובן הזה שאם השאלה היא 'למה כל כך הרבה אנשים מתו?', אז המספרים מוסברים חלקית על ידי ה'איך?' שאנו מתחילים לשרטט בסרט. חשוב להבין שסרט הוא מוגבל מטבעו, והוא רק התחלה של דרך חדשה לחשוף את מה שקרה ב'קמפוצ'יאה הדמוקרטית'. אנחנו מקווים שהעבודה הזאת תמשיך להיעשות גם על ידי אחרים, אחרי שסמבאת ואני נסיים את העבודה שלנו".

מתוך "אויבי העם"

שאלתי את למקין על העבודה לצד סמבאת: קמבודי מבטן ומלידה, שהחוויה שלו של האירועים – רוב משפחתו שלו נרצחה בידי הקמר רוז' – כמובן שונה באופן מהותי. תהיתי אם שניהם חשבו על הסרט באופן דומה, או אם היו רגעים שבהם הרגיש שכלא-קמבודי יש לו פערי הבנה כלשהם. כאמור, זה נבע בעיקר מהמקום שלי עצמי באותו זמן. אבל לדבריו של למקין, ההבדל העיקרי לא היה מהותי או תודעתי, אלא טכני ומקצועי. "סמבאת היה להוט במיוחד בכל הנוגע לחומרים הלא ערוכים שהוא השיג", הסביר. "אני הייתי יותר להוט בכל הנוגע למסגור של החומרים האלה בתוך הסיפור על איך שהוא משיג אותם. שני החלקים היו נחוצים. סמבאת ואני חולקים תפיסה עמוקה ודומה לגבי האתיקה של העיתונאות ושל העשייה הקולנועית, וזה מה שהסרט בעצם עסק בו. לכן לא היו לנו חילוקי דעות בנוגע לתוכן. לא היו גם קשיים תרבותיים. יש דרכים שבהן הקמבודים הכפריים אולי פחות אקספרסיביים בנוגע לזוועות משאדם מערבי אולי היה מצפה לו, או אפילו רוצה. אבל אני חושב שזה נוגע לכך שהם רואים את עצמם לא כבודדים, אלא כחלק מחוויה קולקטיבית או קהילתית. הזרם שדוגל בתיאור הרגשות שדברים מעוררים בנו קשור לאינדיבידואליזם, שפחות נוכח בקמבודיה הכפרית, מאחר שזה אחד המקומות הענייים ביותר בעולם. אני חושב שהאינדיבידואליזם הזה לא נוכח גם בזהותו הבסיסית של סמבאת, ולכן הוא יחסית מאופק כל כך".

 

תט סמבאת ורוב למקין בפסטיבל סאנדאנס

אחד הקשיים שהיו לי בקמבודיה היה הניסיון להבין את מקומו של הבודהיזם בחיי המקומיים, במיוחד לנוכח העובדה שהגירסה הקמבודית שונה כל כך מהבודהיזם המשווק על פי רוב במערב. גם ב"אויבי העם", חלק מהמרואיינים מסבירים את החוויה שלהם – לחיוב ולשלילה – במונחים בודהיסטיים. מרואיין אחד, כשהוא מספר על מה שעשה בעבר, תוהה על מספר הגלגולים המחרידים שיצטרך לעבור בטרם יורשה לו לשוב לעולם בצורת אדם. אחרים מתייחסים לבודהיזם כדי להסביר תפיסות של לקיחת אחריות, של צייתנות בפני מפקדים, וכדומה – באופן שהיה לי גם מוכר וגם לא מוכר. האם גם ללמקין נותרו פערי הבנה פוטנציאליים כאלה? לדבריו, לא ממש. "אני חושב שרוחניות היא בהכרח אוניברסלית", הוא הסביר. "האפיון של אחד המרואיינים את עצמו כנפש שלא תזכה לראות את אור היום דרך עיניים אנושיות למשך מיליון שנה היה תיאור מדהים בפואטיות ובבהירות שלו של איך שאני חושב שהייתי מרגיש בעצמי אילו הייתי עושה את מה שהוא עשה. מה שחשוב הוא בדיוק האנושיות שבתוך האי-אנושיות".

שאלתי על האופן שבו הוא תופס את הדרכים שבהן הסרט יכול לסייע בתהליך הפיוס והבנייה מחדש של קמבודיה, אם בכלל – במיוחד בהשוואה לעבודה הקונטרוברסלית של הטריבונל המשפטי הבוחן את פשעי העבר. בעבר, כך קראתי, הביע למקין ספקות קשים בנוגע ליכולתו של הטריבונל לסייע. "מערכת משפט פלילית בהכרח מחפשת תשובה של 'כן' או 'לא'", הוא הסביר. "כלומר, האם הוא או היא או הם עשו את זה או לא. ההיסטוריה והפוליטיקה והחוויה החברתית שלנו הן הרבה יותר מורכבות מזה. הדבקת אישומים על חברים בפלג אחד במועצה המרכזית של הקמר רוז' שעדיין חיים תסייע רק בהדבקת אשמה. ברמת השטח, כל חברה פוסט-קונפליקטואלית חייבת למצוא דרך להמשיך הלאה, עם תחושה של 'ביחד' ושל הוגנות. במקור, סמבאת ואני חשבנו שהסרט יוכל לשמש כמשאב שאולי ישחק תפקיד בתהליך הזה, אם אי פעם יאפשרו לו לקרות בקמבודיה. אבל עכשיו אנחנו מנסים משהו אמביציוזי יותר: אנחנו מארגנים מפגשים בין ה'פושעים' בסרט שלנו, שחיים בקמבודיה, ובין ניצולים וקורבנות של שדות הקטל, שחיים כיום בקליפורניה. אם זה יוכל להתרחש, באווירה לא של הטלת אשמה אלא של כנות, אמירת אמת והבנה, יכולות להיות לכך תוצאות חיוביות באופן יוצא דופן עבור ההתפתחות של קמבודיה. זה לא יכול להיעשות רק על ידינו, כמובן, אבל אם הניסיונות הראשוניים שלנו בתהליך הזה ייחוו כמועילים, אז אנשים בעלי מומחיות גדולה יותר יוכלו להמשיך. הדבר המרכזי הוא שה'קורבנות' יצטרכו להיות מוכנים לקחת צעד גדול לקראת ה'פושעים' ולהכיר בכך ש'הפושעים' עשו צעד כזה בעצם ההסכמה להשתתף בסרט".

 

מתוך "אויבי העם"

שאלתי את למקין על התגובות לסרט, גם בקמבודיה וגם מחוץ לה, במיוחד לנוכח התגובה שלי עצמי. "אנשים המומים מהסרט בכל רחבי העולם", הוא סיפר. "בקמבודיה ובפזורה הקמבודית נראה שיש תחושה שאיזו אמת עמוקה מתחילה סוף סוף לצאת אחרי כל כך הרבה שנים. במקומות אחרים, לדוגמה בבלקן, אנשים רואים את הסרט כדרך לעבוד גם על ההיסטוריה שלהם עצמם".

מתוך "אויבי העם"

לסיום, שאלתי את למקין על ההקשר הישראלי, שכמובן העסיק אותי כל העת, גם בקמבודיה וגם "אחריה". "אויבי העם" הוצג בשנה שעברה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם זכה בפרס אוסטרובסקי לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בקטגוריית "רוח החופש". תהיתי אם למקין, יהודי בריטי שקרוב משפחה רחוק שלו, רפאל למקין, היה האיש שטבע בזמנו את המונח "ג'נוסייד", מוצא חשיבות מיוחדת או עניין מיוחד בהקרנת הסרט בישראל, גם בשל ההיסטוריה של העם היהודי, וגם בשל הקונטקסט הנוכחי של אלימות והפרת זכויות אדם בישראל. "יש מבחינתי דבר אחד חשוב", הוא אמר. "הסרט שלנו הוא על המלאכותיות של החלוקה בין קורבנות לפושעים. אתה יכול להרגיש שה'פושעים' בסרט שלנו הם גם 'קורבנות' של תהליך גדול יותר ונורא יותר. הניסיון לצייר קו שאי אפשר לחצות אותו לא עומד במתאם עם המציאות, וחשוב מכך, הופך את הפיוס האמיתי לבלתי אפשרי. העם היהודי היה קורבן של גזענות מזעזעת ואלימות במשך מאות שנים. המשפחה שלי בעצמה ברחה לבריטניה מפולין ומבלארוס. אבל עכשיו המדינה היהודית מוצאת את עצמה בתפקיד ה'פושעת' ביחס לפלסטינים. הייתי רוצה לקוות שההקרנה של 'אויבי העם' בירושלים אולי עודדה כמה אנשים בקהל לחשוב על הבעייתיות שבחלוקה לקורבנות ולפושעים. לצערי, לא קיבלתי פידבקים על תגובות הקהל בהקרנה בירושלים".

 

רפאל למקין, קרוב משפחתו הרחוק של רוב

צווטאן טודורוב, בספרון הנפלא שלו על היחס בין הזיכרון והרשע, "Memory as a Remedy for Evil", מדבר גם הוא על הצורך האנושי להבחין בין "מפלצות" ל"בני אדם", לחלק את העולם ל"פושעים" ול"קורבנות". "זיכרון העבר לא ישרת כל מטרה", כותב טודורוב, "אם ייעשה בו שימוש לבניית חומה בלתי עבירה בין הרשע לבינינו, לצורך הזדהות בלבדית עם גיבורים מושלמים וקורבנות תמימים ותוך דחיקת סוכני הרשע מחוץ לגבולות המין האנושי. אלא שזה בדיוק מה שאנחנו עושים בדרך כלל. גם בחיי היומיום, אנחנו שוכחים בקלות רבה מדי את הפגיעות שביצענו אבל משמרים את הזיכרון של הפגיעות שספגנו. ומסיבה טובה: איננו מרגישים את סבלם של אחרים! לפיכך התרופה שאנו מחפשים לא תכלול רק את זיכרון הרשע שלו הקבוצה שלנו או אבות אבותינו היו קורבנות. אנו צריכים ללכת צעד אחד אחורה ולשאול את עצמנו על הסיבות שהובילו לאותו רשע. (...) ה'מפלצת הדוחה' אינה נמצאת במקום כלשהו מחוץ לנו: היא בתוכנו".

מתוך "אויבי העם"