יש משהו מרגש, משהו מפעים ממש, בדאגה של נבחרי הציבור שלנו לחייהם של אזרחים המפגינים נטייה פתאומית להצית את עצמם. מעולם לא נישאו מילים נשגבות ומרוממות כל כך על "קדושת החיים" מפיהם של אנשים העושים כל כך הרבה, בימים כתיקונם, כדי להפוך את החיים הללו לחיים שאינם ראויים לחיותם, במקרה הטוב, או לסתם לא-חיים, במקרה הרע. לא במקרה "קדושת" החיים היא העומדת במרכז פה; כי רק באמצעות הפאתוס הרליגיוזי ניתן לגשר על פני הפער הבלתי נסבל בין "החיים" כאידיאל דתי שיש לסגוד לו לבין החיים הארציים, הסתמיים, חסרי ההילה שנגזר על רובנו לחיות בפועל, ושדווקא על האפשרויות הגלומות בסתמיותם הבלתי-קדושה בעליל אנחנו מתעקשים משום מה להילחם.

אנשים העושים הרבה כדי להפוך את החיים לחיים שאינם ראויים לחיותם (אילוסטרציה)

רבים כבר כתבו, ובצדק, על כך שלא מות אזרחים כשלעצמו הוא המדיר שינה מעיניהם של מנהיגינו, אלא פומביותו של המוות הזה וייחוס האחריות הישירה לו למדיניותם. כל עוד האזרחים הצייתנים מקפידים לקפח את חייהם בתוך ד' אמותיהם – אם עוד נותרו להם כאלה – או סתם לקפוא למוות ברשות הרבים, הרי שאין הם טורדים יותר מדי את מנוחתו של איש. אולם כאשר האש העולה מן הגוף הבוער מאיימת לחרוך גם את שולי גלימתו של המנהיג, הרי שהדבר כבר הופך ל"טרגדיה אישית" של ממש – לפחות ככל שהדבר נוגע לאישיותיו של המנהיג עצמו.

שולי גלימתו של המנהיג (אילוסטרציה)

אבל יש משהו פשוט מדי בהסתכלות הזאת. לכל הפחות, היא אינה מסבירה את ההיסטריה הכללית שפשתה בכל – מכל אגפי הקשת הפוליטית, בקרב מתנגדי המחאה ובקרב תומכיה – במדינה שבה המוות האלים הוא לא רק שגרתי, אלא אבן יסוד של הזהות הקולקטיבית. ההיסטריה הזו מגובה כמובן על ידי הצדקות פסאודו-רציונליות – פתאום כולם הפכו למומחים לתיאוריית ההדבקה ומשננים כיצד סיקור תקשורתי של התאבדויות מעודד התאבדויות נוספות – אולם המנגנונים המזינים אותה בסיסיים הרבה יותר. ובראשם עומדת הסיטואציה החדשה, הבלתי מוכרת, שבה נדמה כי קיים פוטנציאל ממשי לאובדן המונופול של המדינה על קורבן הדם הנחשב לבעל משמעות.

ההיסטריה מגובה כמובן על ידי הצדקות פסאודו-רציונליות (אילוסטרציה)

סכנה זו – להבדיל מהסכנה הפיקטיבית של מגפת אזרחים שיציתו את עצמם – היא סכנה מוחשית. כי במדינת הלאום המודרנית, ובוודאי שבמדינת ישראל, המדינה נהנית ממונופול כמעט מוחלט על הזכות לקבוע מהו קורבן הדם בעל המשמעות – המוות שנתפס כלגיטימי, הכרחי, טרגי אך עם זאת נחשק ומעורר תשוקה מודחקת. זהו המוות שבזכותו מיוצרים לנו גיבורים שבמותם (הנורא! העצוב!) מצווים לנו את החיים. כי כולנו יודעים שיש דברים ששווה – ואם לא שווה, אז לפחות נכפה עלינו – למות בשבילם. כולנו יודעים שיש דברים שבשבילם קורבן הדם לא רק מקובל, אלא גם נחוץ, מעורר השראה, קדוש ומעניק משמעות.

מעורר השראה, קדוש ומעניק משמעות (אילוסטרציה) (תצלום: גדי טאוב)

לא לחינם, התביעה השכיחה ביותר מאז התאבדותו של סילמן – אפילו יותר מהתביעה להפסיק להתאבד, בבקשה – היא "לא להפוך את מותו לסמל". כי לא המוות הוא המפחיד את הממסד, אלא המוות הסמלי – או ליתר דיוק, המוות שמאיים לתבוע את סמליותו מתוקף מערכת סימבולית שאינה נשענת על הסמלים המקודשים המוכרים על ידי המדינה: מוות שאיננו למען "הביטחון" או "המדינה", אלא סתם, למען האפשרות לחיות חיים סבירים יותר. לא ההקרבה היא המפחידה אלא ההפרטה של ההקרבה: קריאת התיגר על סמכותה הריכוזית של המדינה לקבוע מהו מוות ראוי שיש להללו ומהו מוות בלתי ראוי שיש להדחיקו ולהופכו לחסר משמעות. לא הפומביות של המוות היא המטרידה – אחרי הכל, מדינת ישראל מקדשת בפומבי את המוות כאמצעי לביסוס זכות הקיום שלה זה יותר משישים שנה – אלא אובדן השליטה על הפומביות הזאת; גרסת הריאליטי של המוות הפומבי, זו שבה סתם-אדם יוצא לרחוב ומבקש להעניק משמעות עצמאית למותו שלו.

גירסת הריאליטי של המוות הפומבי (אילוסטרציה)

מקובל לשרטט חוט מקשר בין המחאה החברתית לבין הדיון הציבורי סביב סוגיית "השוויון בנטל" – זה בעל האיכויות הפרדי קרוגריות, שקם עלינו מחדש בכל פעם שבה נדמה שנפח סוף סוף את נשמתו. על פי הלוגיקה הזאת, גורמים שונים מקדמים את העיסוק בסוגיית ה"משתמטים" לגוניהם על מנת להסיח את הדעת משאלות חברתיות-כלכליות. גם במקרה זה, ההבחנה נכונה אך פשוטה מדי. כי לא במקרה הסחת הדעת הזאת מצליחה, באופן יחסי, היכן שקודמותיה נכשלו. לא במקרה ההצלחה הזאת מגיעה בדיוק במקום שבו, שוב, המדינה חוששת לאבד את המונופול שלה על משמעותו של קורבן הדם לציבורים המקדמים אתוסים אחרים. והמאבק באובדן המונופול הזה הרי היה, בסופו של דבר, המנדט שניתן לוועדת פלסנר, או כפי שראוי היה לכנות אותה, הוועדה לבחינת הריכוזיות בשוק הדם.

קם עלינו בכל פעם שנדמה שנפח את נשמתו (אילוסטרציה)

כמו ההתעקשות להעניק משמעות חלופית למוות – ומתוקף כך, גם לחיים – הבאה לידי ביטוי בהצתה העצמית הפומבית, גם ההימנעות משירות צבאי מהווה קריאת תיגר יסודית ועקרונית על אופיו של קורבן הדם הלגיטימי. ולא במקרה, גם כאן נוצר מדרג סמלי של אוכלוסיות ואנשים על פי אופייה של קריאת התיגר שלהם: מצד אחד, אלה הקוראים תיגר על אופיים של האידיאלים שבשבילם ראוי למות, אך מאמצים את אידיאל ההקרבה כשלעצמו כסמל למחויבותו של האזרח לקולקטיב הלאומי; כאלה הם למשל סרבני שירות הנכונים ללכת לכלא בגין השקפותיהם, בין אם מדובר בחילונים ובין אם מדובר בחרדים. ומצד שני, אלה הקוראים תיגר לא רק על האידיאלים שבשבילם ראוי למות, אלא גם על אתוס ההקרבה כשלעצמו; אלה שרואים את הבסיס המיליטריסטי האלים שבעצם הזיהוי בין הקרבה לבין הזכות לקבל זכויות אזרחיות ואנושיות ומסרבים לשתף איתו פעולה.

האידיאלים שבשבילם ראוי למות (אילוסטרציה)

ולכן צריך לומר גם זאת: התאבדויותיהם של משה סילמן ושל עקיבא מפיעי מהווות קריאת תיגר חשובה מהסוג הראשון, זה העוסק באידיאלים ששווה למות בשבילם – ואל לנו להקל בהן ראש או לעשות להן פסיכולוגיזציה המנתקת אותן מההקשר שבו בחרו למות. אבל בכל הנוגע לאתוס ההקרבה עצמו, לא רק שההתאבדויות אינן מאתגרות דבר, אלא להפך – הן מאמצות את האתוס של קורבן הדם לחיקן. לא במקרה הודגשו כל העת שירותו הארוך של סילמן בצבא הסדיר ובמילואים והיותו של מפיעי נכה צה"ל. קל לנו יותר לקבל את משמעותו של קורבן הדם הסמלי כאשר הוא מתחבר למערכות סמלים מוכרות ודומיננטיות. משום כך – ולא מתוקף דיבורים חלולים על קדושתם של החיים – יש לדחות את האופציה הזאת כפרקטיקה לגיטימית ברפרטואר המחאה העכשווי.

יש לדחות את האופציה הזאת כפרקטיקה לגיטימית (אילוסטרציה)

(תצלום: דרור אבי)

ועלינו לשאול גם את עצמנו – ואני בהחלט כולל בזה גם את עצמי – על הנכונות המדאיגה שלנו לאמץ את קורבן הדם, על הדרכים שבהן הוא מתחבר לאתוס המיליטריסטי-הרואי, ממש במקביל לכך שאנו מבקרים באופן חריף את הנטייה הישראלית לקדש את המוות ולייצר ממנו הון פוליטי ותרבותי.

לייצר ממנו הון פוליטי ותרבותי (אילוסטרציה)

עם כל הכאב והצער הכרוכים בהכרה הזאת, חיינו אינם קדושים. הם סתם חיים, אגביים ובני חלוף, רוויי שמחות קטנות ואכזבות קטנות וזוטות של יומיום, והניסיון להפוך אותם ליותר מזה הוא בסך הכל טקטיקת התמודדות רוויית היבריס. ודווקא ההכרה בגשמיותם ובגמישותם, בכך שהם יכולים להיות טובים מאוד ורעים מאוד, ושמידת הטוב או הרוע שלהם תלויה במציאות החיים עצמה, היא שצריכה להוביל אותנו לתבוע שהמדינה – זו שאנו יצרנו, למעננו ולרווחתנו – תשאף להביא לתנאים הטובים ביותר עבור כמה שיותר מאיתנו, על מנת שנזכה ליהנות לא רק מעצם העובדה שיש לנו חיים, אלא מחיים שראוי לחיות אותם. אבל התביעה הזאת, כמובן, קשה הרבה יותר למימוש, ומאיימת הרבה יותר, מאשר ההתעקשות האמורפית על קדושתם של חיים באשר הם חיים.