בחלק זה של הפוסט אני מבקש להמשיך לעסוק באופן שבו אלעזר שטרן עושה שימוש בשואה בספרו, "משא כומתה: ניווטים בגובה העיניים". כמו בחלק הראשון, אני מנסה להציע קריאה ביקורתית של דבריו של שטרן, המאפשרת לעמוד על הבעייתיות שבחלקם. ואם סיימתי את החלק הראשון בשימוש הציני ששטרן עושה בניצולי אושוויץ, הרי שאת החלק השני אפתח בשימוש הציני לא פחות שהוא עושה במתי מחנה ההשמדה.

אלעזר שטרן עושה שימוש במתים (אילוסטרציה)

אחד מההישגים שבהם מתגאה שטרן במיוחד הוא פרויקט "עדים במדים", שבמסגרתו טסים קציני צה"ל וחייליו לביקור במחנות ההשמדה בפולין. שטרן מכנה את המסע הזה "הפרויקט החינוכי החשוב ביותר שיזמתי בעת שירותי כמפקד בה"ד 1, אם לא במהלך שירותי הצבאי כולו". שטרן מספר כי הוא מקפיד להרצות בפני כל משלחת צבאית שיוצאת לאושוויץ, וכי הוא פותח כל הרצאה בשאלה "למה לנסוע לשם?". הוא מאמין שיש סיבות רבות לכך, אבל מציין אחת כזאת באופן מפורש: העובדה שלאחר הביקור, החיילים ימהרו לחתום קבע. מיד. כן, כן, את הנסיעה למחנות ההשמדה בפולין רותם אלעזר שטרן לצורך הארכת השירות הצבאי של קציני צה"ל וחייליו. ולא רק זאת, אלא שהרתימה הזאת מתבצעת באופן הציני והמחושב ביותר. "כאשר החיילים האלה יירדו מן המטוס בארץ", מבהיר שטרן, "הם יבינו למה הם צריכים לחתום קבע". ועל מנת שלא להחמיץ את ההזדמנות, הוא לא יחכה אפילו שנייה. "כשתרדו מהמטוס", מסביר שטרן לחיילים היושבים בהרצאות שהוא נושא, "יהיה לכם בצד שמאל דוכן טופסי חתימה". לאחר מכן הוא מסביר שוב: "צריך לתפוס אתכם ישר כשאתם יורדים מן המטוס, כיוון שאני מבטיח לכם שכשתרדו ממנו תבינו למה צריך לחתום קבע".

מקפיד להרצות בפני כל משלחת צבאית שיוצאת לאושוויץ (אילוסטרציה)

יש משהו כל כך בוטה, כל כך דוחה, בניצול הציני הזה של רגשותיהם של החיילים ובחוויות שעברו כדי לאלץ אותם לחתום על שירות נוסף בזמן שהם עדיין עדיין נסערים, שמפתה לשאול את שטרן מה בדיוק התמחור הראוי בעיניו לחייהם של קורבנות השואה. האם יותר ממיליון וחצי הרוגי אושוויץ-בירקנאו שווים שנה אחת של קבע? שנתיים? האם מי שנסע מיוזמתו למחנה השמדה נוסף צריך לחתום לזמן ארוך יותר? האם החיילים השבים ארצה רשאים לאסוף את המוצרים שרכשו בדיוטי פרי לפני שהם חותמים קבע או רק אחרי? והאם חתימה בשדה התעופה מקנה זכות אוטומטית לעבור במסלול הירוק?

מה התמחור הראוי לחייהם של קורבנות השואה? (אילוסטרציה)

יש סיבות רבות שבגללן יכול אדם להחליט לנסוע לאושוויץ או לכל מחנה השמדה אחר. הניצול המתמשך של מדינת ישראל את הנסיעות הללו – של תלמידים, של חיילים ושל עובדי ציבור – לצרכים לאומניים, מיליטריסטיים ואתנוצנטריים איננו האופציה היחידה. אבל גם אם הניצול השגרתי הזה בסך הכל משתקף בגישה הצינית והמבזה של שטרן ושאר הגופים בצה"ל שנרתמו לסייע לו, הרי שבגיוס השיטתי של חיילים לשירות קבע מיד לאחר נחיתתם בארץ, נדמה שהם הצליחו להנכיח במידה יוצאת דופן את חוסר הרגישות, קהות החושים והטמטום שנלווים לניצול דרך קבע. העובדה שהמדיניות הזאת נמשכת כבר שנים ובלי שאיש יפצה פה מרמזת לכך שלא רק שטרן ודומיו שותפים לתכונות המצערות הללו.

הניצול השגרתי הזה משתקף בגישה הצינית של אלה שנרתמו לסייע לו (אילוסטרציה)

עוד חידוש מבית מדרשו של שטרן הוא שבעקבות דרישתו המפורשת, הסיורים והטקסים באושוויץ מתנהלים כאשר החיילים לבושים במדי צה"ל. מבחינתו של שטרן, הדבר מהווה עדות לכך ש"ניצחנו". מעבר לשאלות המובנות מאליהן בדבר הבעייתיות של לבישת מדים בעת נסיעה למטרות לא צבאיות במדינה זרה, ומעבר לשאלה מי הם בדיוק אותם "אנחנו" ש"ניצחנו", ומדוע דווקא המדים הם שמסמלים את "ניצחוננו", ומעבר לשאלה המביכה אם השמדה של שישה מיליון בני אדם יכולה להיחשב כ"ניצחון" מכל סוג שהוא, מעניין לציין שעבור שטרן ה"ניצחון" איננו מתבטא רק בעצם ה"משמעות של 'אנחנו כאן!'" שאותה הוא מדגיש. נוסף ל"ניצחון" הזה, שטרן מכריז גם על "ניצחון" אחר. למשלחת השנייה שיצאה לאושוויץ, כך מתברר, עמדו לנסוע עשרת הצוערים הטובים ביותר בקורס הקצינים שנערך באותה עת. אלא שאחד מהקצינים הללו היה, רחמנא ליצלן, דרוזי, ועל כן סברו כמה מהמג"דים שהיו אחראים על הגיוס שיש להחליפו בצוער אחר, יהודי למהדרין. שטרן – ואני בהחלט אומר זאת לזכותו – קבע כי אין שום מניעה לשלוח קצין דרוזי למחנות עם שאר החיילים, כי "אולי... זה לא מדבר [אל הלא יהודים] עכשיו, אבל ידבר אליהם אחרי הביקור". וזה, הוא אומר, "חלק מהניצחון שלנו: להבדיל מהם, זה שאנחנו לא מבדילים בין מי שבא מפולין וממי שממרוקו, וגם לא בין יהודי או דרוזי או נוצרי או בדווי. כפי שאנו נלחמים פה וחיים פה, ככה אנחנו גם באים לשם".

אין שום מניעה לשלוח קצין דרוזי למחנות עם שאר החיילים (אילוסטרציה)

לכאורה, מה יפה מזה? הנה לנו עדות לניצחון הערכי הגדול שלנו על הנאצים ועוזריהם, שאנו איננו מפלים בין בני אדם שונים על רקע מוצאם האתני. וזה באמת יפה מאוד, אך היה יפה הרבה יותר אילו העדר האפליה הזה היה בא לידי ביטוי בכמה היבטים יותר בסיסיים של הקיום האנושי מנסיעה לאושוויץ: מים זורמים, לדוגמה, או תקציבים שווים, או תוכניות מתאר ליישובים, או חינוך, או הזכות להפגין בלי שיירו עליך למוות, או הזכות לחיות באופן כללי. מה ששטרן מציג באופן ציני כ"ניצחון" של ערכי השוויון הוא בעצם "ניצחון" קטן מאוד: הוא תקף אך ורק ביחס לאותם מקרים שבהם המיעוטים שאותם הוא מוכן, לכאורה, לקבל מאמצים אל חיקם את הקורבנוּת היהודית האינטרסנטית ומשתתפים בריטואלים השבטיים המסייעים לכינונה של זהות קולקטיבית שהלאום היהודי עומד במרכזה. ה"שוויוניות" של שטרן היא שוויוניות חד-כיוונית בלבד, שבה על המיעוט לאמץ את כללי המשחק של הרוב ולהזדהות עימם באופן מוחלט, ואז הוא זכאי לקבל זכויות בסיסיות כלשהן. ולא במקרה, גם את עצם אשליית השוויוניות הזאת מכפיף שטרן לשירות הצבאי, שמדיר מתוכו את המיעוט הגדול ביותר במדינת ישראל. שטרן אינו מבדיל בין " יהודי או דרוזי או נוצרי או בדווי" – כלומר, בין יהודי לבין כל אותם מיעוטים אחרים שהמדינה מגייסת לצבא; ומה לגבי המוסלמים, המהווים כ-75% מהערבים במדינה? ובכן, אל תשאלו שאלות קשות. "ניצחנו" וזהו.