לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 50





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2007

נוקטורן


לא הייתי פה הרבה זמן. ובכלל, בתקופה האחרונה אני לא מוצא יותר מדי פנאי לעניינים שמעבר לחובות השוטפים. אני משתדל לקרוא מה שאני מספיק, אבל לא כל כך מספיק, ועל תגובות ויתרתי כמעט לגמרי. זה יעבור, כנראה, כמו תמיד.

 

לגמרי בטעות הגעתי לבלוג של מישהי שלומדת איתי. לא שהוא סודי, חלילה. להפך. 288 מחבריה הקרובים ביותר מנויים עליו, כפי שלמדתי כבר בעמוד הראשון. אין לי מושג למה, אבל גם שנים אחרי שהשלמתי, לכאורה, עם הכישורים החברתיים הלקויים שלי, עם הנטייה שלי לשקוע לתוך עולם של ספרים וסרטים ושירים בחלל הפרטי, ועם ההבנה שאני פשוט לא יצור חברותי במיוחד, כל גילוי כזה כרוך בשחזור רגשי הנחיתות שבימים טובים יותר אני מרשה לעצמי להאמין שנגמלתי מהם. אני קורא על המסיבות שלא הייתי בהן, השיחות שלא השתתפתי בהן, החברים שעבורי מהווים לא יותר מחובת-תנודת-ראש במסדרון, והתחושה שלאנשים אחרים יש חיים שלי אין צפה ועולה כאילו לא נעלמה מעולם. ובאופן רציונלי אני יודע שלמסיבות בחרתי לא ללכת, מהשיחות התחמקתי בהכרה מלאה, ולאף אחד אין באמת 288 חברים, אבל ברגעים כאלה, הידיעה הזאת מחווירה לעומת התחושות שמגיעות ממקומות רציונליים פחות. והדבר העצוב ביותר הוא שק' היא באמת בחורה מקסימה, ואם למישהי יש 288 חברים אמיתיים, זו כנראה היא. ואתמול אפילו היינו, שוב לגמרי במקרה, באותה הופעה. ואחרי שהשיר האחרון הסתיים, נעמדתי בצד וחיכיתי שההמון יעבור על פניי – כדי לא להידחף, אבל בעיקר כדי לא להיות קרוב מדי לאנשים אחרים. ובאיזשהו שלב, ראיתי אותה עוברת לפניי, מבט של התרוממות רוח על פניה, ושמחתי. ובאותו רגע דווקא רציתי לומר משהו, למשוך אותה בשרוול ולחייך, ואז לשתוק ביחד. אבל הרגע עבר, וגם היא. אחרי זה קראתי בבלוג שלה שזו הייתה ההופעה הטובה ביותר שהיא הייתה בה אי פעם.

 

 

 

כל שבוע או שבועיים הם שבים. חוזרים מהעבר ומבקשים להגדיר אותי, או אותם, שואלים מי ומה ומתי (אף פעם לא למה). ואני זוכר ותוהה אם כך זה צריך להיות. אולי.

 

ויש רגעים שבהם הכל נשכח. כמו הגילוי של שיר חדש, שלא רק יפה, ולא רק נוגע, ולא רק צובט, אלא מביא איתו תחושת התעלות שמוכּרת, אבל נדירה כל כך; גורם ללב להפסיק לפעום לכמה שניות, רק כדי שאפשר יהיה להתרכז רק בו; מתחיל שקט ואז מתנפץ בשאון גדול, כדי לומר את כל הדברים הקטנים והגדולים שצריך. אז אם יש לכם שבע דקות פנויות, נצלו אותן כהלכה.

(קליק ימני והורדה, אם נדמה שהלינק לא עובד, מה שקורה, כנראה, בדפדפנים לא ידידותיים.)

 

נכתב על ידי , 25/10/2007 23:41  
105 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תום ב-7/11/2007 19:56
 



לדף הבא
דפים:  

366,537

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)