הורי הכלה הגיעו ברגע האחרון, ואפילו קצת אחריו. מכוניתם נפרצה בבוקר, את המלון הם לא מצאו, ובדרך לטקס, בדהרה הנואשת, עצר אותם שוטר שבסך הכל ניסה לעשות את העבודה שלו. הכלה, יפהפייה כתמיד אך חיוורת כסיד, התקשרה אליהם כל שתי דקות כדי לשאול מתי הם מגיעים, אבל ניסיונות ההרגעה, בדמות המשפט הקבוע "עוד רבע שעה", הפכו אמינים פחות ופחות כשרבע השעה המקורית התארכה למחציתה, ואחריה שלושה רבעים, ולבסוף גם שעה שלמה. כשהגיעו סוף סוף, חריקת בלמים וריצה מגושמת וסידור אחרון של בגדים ואיפור, לא הספיקו אפילו לנשום וכבר גררו אותם אל עבר הסלון, והרב, חסר מנוחה ומבולבל אחרי הלוויה של הבוקר, ניסה כמיטב יכולתו לנצח על האירוע ולהסביר לכולם במה הם צופים.

המוט העליון של החופה יצא ממקומו כבר כשהורמה, ומאותו רגע התנהל הטקס בצל החשש הכבד שזו תתמוטט על החוסים תחתיה בעודם פורטים את אהבתם לזוזים ולזקוקים. הרב, כאילו בלא כוונה, הקפיד לעמוד מעט מחוץ לשטח החופה, ומדי פעם ניצל הפוגות רגעיות כדי להביט מעלה במבט שהשעשוע והאימה היו כרוכים בו במשולב. זוכה פרס נובל העתידי לא הבין מילה מן הנאמר, וכדי לכסות על מבוכתו, ספר את הנוכחים פעם אחר פעם באצבעו, מוודא שאכן היה שם אותו "מניין" מסתורי שבגינו ביקשו ממנו להגיע.

הכלה, שמעט צבע חזר ללחייה, איבדה אותו שוב כשהתבקשה לחוג סביב החתן – על מבטו הנבוך – שבע פעמים. את שארית הטקס העבירה כשהיא תוהה בלבה מה יבוא קודם: הקידושין או העילפון. לחתן לא היה מושג היכן להחזיק את ידיו, ומה לעשות עם הרגליים, ועל מה עליו להסתכל, ולבסוף נדמה שהחליט למקד את מבטו בנקודה אחת על צווארונו של הרב, שכתם זעיר שנמצא בה היה לקשר היחיד בין המאורע המוזר לבין מציאות מוּכּרת כלשהי.

רגע לפני שבירת הכוס, קרס צדה השמאלי של החופה ברעש גדול על ראשו של החתן. מבט זריז שמאלה חשף את החשודה העיקרית במעשה: אמו, שניסתה למשוך את המוט העליון בקצה שממנו השתחרר, ושכחה רק שהוא עדיין מחובר לפינה הנגדית. במאמצים רבים הצליחו ארבעת נושאי העמודים לייצב את הקונסטרוקציה המפוארת באופן חלקי, והחתן הצליח לנפץ את הזכוכית בניסיון הראשון ולהביא את הטקס אל סיומו. במחיאות הכפיים שנשמעו לאחר מכן הייתה מעט שמחה ובעיקר הקלה. את הנשיקה הגואלת בין החתן לכלה החמיצה אם החתן לגמרי: היא הייתה עסוקה בטאטוא רסיסי הזכוכית מהשטיח, לבל יינעצו ברגלי האורחים. אלה, מצדם, נסו כל עוד נפשם בם, חוששים שמא תקרת הפל-קל של החופה מעידה גם על איתנותו של הגג שמעל לראשיהם.

ואני אספתי את שאריות הציניות שהנחתי בצד למשך כמה שעות וניסיתי לאמץ אותן מחדש, אבל גיליתי שבהיעדרי נצמדו אליהן כמה ספיחים שלא הכרתי קודם. אולי הדמעות ינקו אותם, ואולי העקצוץ הקבוע ביד ייעלם עם הזמן, ואולי הכל יחלוף בעוד יום או יומיים או שלושה. נדמה לי שאני מעדיף שלא.