טושטוש מתה אתמול. ללא סימנים מקדימים. בערב לפני היא עוד הייתה חיה כתמיד, מתרוצצת ברחבי הבית, תובעת בקול את האוכל הרטוב שלה, מתפנקת בקצה המיטה ומבקשת ליטופים. בלילה היא נראתה קצת עייפה, אבל כשחלפתי על פניה, מנומנמת, במיטת החורף שלה במסדרון, שרק בשבוע האחרון עברה אליה מסלסלת הקש של ימי הקיץ, עוד הושיטה לעברי יד שובבית וניסתה לתפוס אותי. ואני התעלמתי.

בבוקר היא הייתה שקטה. על ארוחת הבוקר ויתרה, מה שצריך היה כנראה להדאיג אותנו, אבל היינו עייפים ולא שמנו לב. אני חושב שבלילה נתתי לה אוכל פעם אחת. ס' אומרת שבבוקר היא לא הייתה בסלסלת הקש. ובאמת, אני חושב שבבוקר ראיתי אותה הולכת באיטיות לעבר הסלסלה ומתכרבלת בה, כהרגלה, מעגלית ורגועה. אני חושב שראיתי אותה מרימה לעברי את הראש ושולחת אלי מבט ידידותי. אבל הכל היה סתמי כל כך, שגרתי כל כך, שאני אפילו לא בטוח אם זה היה אתמול או שלשום, וחוסר הידיעה הזה משגע אותי. אני מקווה שהדבר האחרון שהיא ראתה היה מבט של אהבה.

בצהריים שמנו לב שהיא לא אכלה. חשבנו שאולי היא לא מרגישה טוב, ואני ניגשתי אל הסלסלה ודיברתי אליה. היא לא הגיבה. בחוסר אמון הולך וגובר ניסיתי לגעת בה, אבל היא רק שכבה שם, שלווה וללא תזוזה. כשהרמתי אותה היא עדיין הייתה קצת חמימה, קצת רכה, אבל לא היה אפשר לטעות במה שקרה. החזקתי אותה בידיים כמה דקות, או אולי דקה, וכולנו התחלנו לבכות בלי שליטה. הנחתי אותה בחזרה בסלסלה, והיא עדיין נראתה בדיוק כמו תמיד. היא מתה בשקט, בתנוחה האהובה עליה מכל, במקום החביב עליה ביותר, מוקפת באנשים שאהבה ושאהבו אותה. היא כנראה לא סבלה בכלל, לכל היותר הייתה קצת חלשה. אני יודע שזה אמור לנחם.

היו לה חיים מדהימים. ג' הביאה לי אותה מהרחוב לפני עשר שנים בדיוק, כשהיא הייתה בת כחמישה חודשים. היא עברה שתי יבשות, שתי טיסות טרנס-אטלנטיות, חמש דירות, ואת כולן הפכה לממלכתה הפרטית. מאז אתמול אני נזכר בכל הרגעים הבנאליים ביותר, אלה שאין דרך לתמלל. לאורך שנים של מעברים, מהמורות, חודשים ארוכים של בדידות היא הייתה העוגן היציב ביותר. כמעט תמיד הייתה בריאה לחלוטין, ופרט לביקורים שגרתיים אצל הווטרינרית – ביקורים שאותה תיעבה בכל מאודה, ודאגה להבהיר זאת בכל דרך אפשרית – היא לא נזקקה כמעט אף פעם לשום טיפול. לפני כמה חודשים היא עברה תקופה לא כל כך טובה, מרובת הקאות וקשיי נשימה, אבל גם התקופה הזאת חלפה אחרי טיפול, ודווקא בזמן האחרון היא נראתה בריאה מאוד, ואפילו חזרה לבצע פעולות שנמנעה מהן לפני כן. בחדר השינה היא גילתה את הדרך לעלות על הארון הגבוה: קפיצה קלה אל השידה, משם לראש הטלוויזיה, ומשם, אחרי תכנון וחישוב מדוקדקים, אל פסגת הארון, שם הייתה שוכבת בפינה ומביטה על העולם מלמעלה, אצילית ומלאת גאווה. מדי פעם הייתה אפילו מסתכלת בתקווה אל הארון השני, בקצה האחר של החדר, זה שלא תוכל להגיע אליו, אבל לעולם לא תפסיק לחלום על כך בכל זאת.

אנשים שלא גידלו חתול לא יודעים עד כמה קיומו נוכח בכל היבט של החיים. כל פתיחת דלת (או סגירתה), כל הליכה למקרר או לשירותים, כל יציאה מהבית או חזרה – כולן מנכיחות את החתול בתוכן באופן אוטומטי לגמרי, בלי שתוקדש לכך שום מחשבה. גם עכשיו, כשהיא איננה. איננה. איננה. אני עדיין חושב בחתולית. סוגר את דלת הסלון לפני שאני יוצא למרפסת, מצפה ליללות הגעגוע כשאני עולה במדרגות, נושא עיניים מלאות תקווה אל הרצפה בציפייה לראות אותה הולכת אחריי למטבח. ואין לי שום רצון שהתחושות האלה ייעלמו.

בחודשים האחרונים קצת הזנחנו אותה. עומס עצום במישורי חיים אחרים הוביל לכך שהתייחסנו אליה כאל מובנת מאליה, ואפילו כעסנו עליה כשהיא לא גילתה התחשבות. ימים ארוכים של התעלמות יחסית לוו תמיד בתקופה קצרה של רגשות אשמה עתירות ליטופים ומשחקים, אבל לאחר מכן שבנו לסורנו. היא הרגישה את זה מצוין ולא ידעה למה זה מגיע לה. חשבנו שזו מין תקופה כזאת שתעבור, שנחזור במהרה להרגלים הישנים, ולא ידענו שלא תהיה לנו הזדמנות.

זה נחשב לא לגיטימי, להתפרק בגלל מוות של חתולה. מותר להיות עצובים במידה, נוסטלגיים במידה, אבל מצופה להמשיך לתפקד, ללכת לעבודה, לחשוב על חתול אחר כתחליף. זה נחשב לבנאלי, משהו שרובנו עוברים בשלב כלשהו, סוג של הכנה או שחזור או חזרה גנרלית לאובדנים הגדולים באמת. אבל זה לא מרגיש ככה. גם הכתיבה על כך היא בנאלית, ניסיון כושל לזקק מתוך הבנאליה רגעים בודדים של ייחוד וייחודיות. אבל הרגעים האלה לא יכולים להיכתב, כי הם היו קיימים רק בעולם האמיתי, זה שבו טושטוש שכבה לצדנו, מגרגרת כשאנו מגרדים את פדחתה, את העורף, את העור המעט חשוף מתחת לאוזניים, וידענו שאנחנו מגשרים על כל מה שהשפות השונות שלנו לא יודעות לבטא. להתראות, טושטוש. אנחנו אוהבים אותך נורא.