הסרטן. בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני, נסעתי עם הדודים שלי, "להיפרד" (כאילו מישהו מעולם הרגיש איזושהי קרבה). ההורים שלי היו בטיול בארצות הברית והשאירו אותי אצל דודה ודוד לפני גירושין, ואני הקטנתי את עצמי אפילו מעבר לממדי המצומקים גם כך, עשיתי קולות של שטיח וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב אלי. טסנו לאילת הלוהטת, אכלנו ושתינו ללא הפסקה, ובבקרים נסענו למקומות עם שמות אקזוטיים כמו סנטה קתרינה ושארם א-שייח. לאור מה שקרה אחר כך, כנראה לא מפתיע שאני לא זוכר מהימים האלה כמעט כלום.

ביום השני, על חוף הים באילת, מצאתי סרטן לבן קטנטן. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי יצור כזה, ומיד אימצתי אותו כחיית מחמד. הכנסתי את הסרטן לקופסה, הסתובבתי איתו בהתרגשות והראיתי אותו לכל מי שפגשנו. בדיעבד אני מבין שזו כנראה הייתה התעללות בסרטן המסכן – בערך כמו להחזיק תוכי בכלוב – אבל באותה תקופה העיוורון המוסרי שלי היה עדיין בראשית דרכו, ולכן אפילו לא ייסרתי את עצמי במחשבות האלה, כפי שאני נוהג לעשות היום. הסרטן הקטן שלי היה חמוד מאוד, ועבורי זה היה מספיק. עבורו, לעומת זאת, ממש לא. בכלא הבלתי מובן שלו הוא לא הפסיק לחלום על החופש, וביום השלישי הוא ניצל רגע של חוסר תשומת לב מצדי כדי לברוח מהקופסה ממש באמצע ארוחת הערב (המניאק סיפר לי שיש לו זימון לבית הדין לעבודה). עד היום אני תוהה על גורלו, ולא פחות מכך – על גורל הסועדים שנתקלו בו בוודאי לצד הסטייק העסיסי שלהם.

הסרטן של תום (לסרטן המצולם אין קשר לפוסט)

האובדן. לא היה ממש אכפת לי שמחזירים את סיני, אבל את אובדן הסרטן ביכיתי עד מאוד. הייתי כנראה נודניק גדול, כי בבוקר האחרון, דוד שלי הסכים לשוב איתי במיוחד לחוף הים כדי לחפש סרטן חדש. אמרנו לכולם שתכף נחזור, הלכנו לים וצעדנו כמה דקות על החוף בחיפושים. כששום סרטן דומה (או אחר) לא נמצא, הפצרתי בו שיסכים להמשיך לחפש גם בין הסלעים שהקיפו את המזח, כי אולי הסרטנים מתחבאים ממני שם. כאמור, הייתי נודניק גדול, והוא הסכים.

הסלעים בחוף אילת (לסלעים המצולמים אין קשר לפוסט)

התאונה. הלכנו זמן מה בין הסלעים השקועים במים והמשכנו לחפש, כשאנחנו מדדים עם הרגליים בתוך הים ונרטבים כהוגן. סרטן, כמובן, לא מצאנו. ממש כשעמדנו להתייאש, היה נדמה לי שאני רואה משהו בין שני סלעים. ניסיתי להתכופף כדי לראות יותר טוב, ואז איבדתי את שיווי המשקל, החלקתי הצידה, ורגל שמאל שלי נחבטה לשנייה בסלע. זה קצת כאב, אבל לא התרגשתי יותר מדי. דוד שלי שאל אותי אם הכל בסדר, ואמרתי שכן, אבל מאחר שהרגל שלי הייתה שקועה עמוק בתוך המים, החלטתי בכל זאת להוציא אותה החוצה כדי לוודא שלא נגרם לה נזק רציני. בדיוק כשעמדתי לשלוף אותה, שמתי לב פתאום שהגוון הכחלחל השגרתי של המים הולך ומאדים במהירות מדהימה. כשהצלחתי להוציא את הרגל, גיליתי להפתעתי שיש בה – אין דרך אחרת לתאר זאת – חור. היכן שפעם הייתה ירך, נותר רק מפל אדום וגועש. דוד שלי נעץ בי מבט מבועת, ואני זוכר שחשבתי לעצמי שכנראה ההחלטה ללכת לחפש סרטנים לא הייתה הנבונה ביותר שקיבלתי מימיי.

מי הים אחרי ההתרסקות של תום (למים המצולמים אין קשר לפוסט)

השִכְחה. אני לא זוכר איך בדיוק דוד שלי הוציא אותי מהמים, אבל פה ושם יש לי תמונות אקראיות בראש. אני זוכר אותו מחזיק אותי בידיים. אני זוכר אותו רץ בכיוון החוף וצועק. ואני זוכר שכשהגענו לחוף, והרוחצים ראו אדם מבוגר עם ילד שמשפריץ קילוחי דם אדירים, המון אנשים התחילו לצרוח ולברוח מאיתנו, כמו בסרט אימה זול. אני יודע שהגענו איכשהו לבית החולים, אבל אין לי מושג איך. מהעירויים והתפירות והאשפוז אני לא זוכר כלום, אבל סיפרו לי שאיבדתי כמות דם שהייתה קרובה מאוד להבטיח את מותו בטרם עת של הבלוג שלי, עוד לפני שנולד.

ילדים בורחים מתום על החוף (לילדים המצולמים אין קשר לפוסט)

החזרה. כששבנו לתל אביב, למדתי ללכת על קביים והשתדלתי להיות עוד יותר שקט מקודם, כי ידעתי שזו הייתה אשמתי, והבנתי שהדודים שלי לא הסכימו לשמור עלי כדי שאהרוס להם את החופש. כל בוקר הייתי מגיע לקייטנה ומסתכל על האחרים נהנים. לפעמים הייתי מוצא דרך לשלב את עצמי בעיסוקים שלהם. בשבוע הבריכה, לדוגמה, מוניתי למודד הזמנים הרשמי של עמיחי, שניסה כל פעם לשבור מחדש את שיאו האישי ב-50 מטר. אחרי יומיים השעון שלי התקלקל, אבל לא רציתי לאבד את המשרה, אז אמרתי לו שאני יכול לספור את השניות בלב ושכנעתי אותו שאני מאוד מדויק. מאחר שרציתי שהוא יהיה מרוצה, עם הזמן התחלתי לספור יותר ויותר לאט, עד שכל שנייה נמשכה כמה שעות, ועמיחי חצה בריכה אולימפית תקנית בפחות מחמש שניות (כשהוא שובר, כבדרך אגב, את השיא העולמי). ביום האחרון בבריכה השעון שלי חזר מתיקון. עמיחי היה מאוכזב מאוד לגלות שהביצועים שלו נחלשו כל כך, אבל החליט שזה כנראה כי הוא לא ישן טוב בלילה הקודם.

השתיקה. אבל יותר מכל אני זוכר שאמרו לי לא לספר. ההורים שלי היו בחו"ל, ומאחר שלא רצו לקלקל להם את החופשה, אמרו לי להתנהג כאילו הכל בסדר ולא לומר שום דבר על מה שקרה לי. כשאמא שלי הייתה מתקשרת ומדברת איתי דקה או שתיים, הייתי בולע את הדמעות וממציא סיפורים מופרכים על מה שעשיתי במשך כל היום. סיפרתי על טיולים וריצות ומשחקים, ודוד שלי היה עומד לצדי ומוודא שאני לא אומר שום דבר לא הגיוני. אני לא חושב שאמרתי. בטלפון היה לי חופש נפלא, חופש מהאגדות ממש, וכל הילדים אהבו אותי ושיחקו איתי ורצו להיות בחברתי.

המזכרות. אחרי כמה שבועות (בטח לא יותר משבועיים, אבל לי זה נראה כמו נצח) ההורים שלי חזרו. כשאמא שלי ראתה אותי על קביים בשדה התעופה היא כמעט התעלפה. אני חושב שהיא אמרה לי שהייתי חייב לספר לה, אבל לא האמנתי לה.

נשארה לי צלקת גדולה על הירך השמאלית, שעם השנים החווירה קצת והתמזגה חלקית עם הרגל שסביבה. נותרה בי גם שנאה אדירה לאילת ולסיני, שנקשרו אצלי בזיכרון לחופשה הארורה הזאת. רק פעם אחת נוספת הייתי באילת, וזה היה סיוט. בסיני לא הייתי אף פעם, ומבחינתי זה בסדר גמור.

אבל יותר מכל נצרבה בי ההבנה שאסור לספר שום דבר. שום דבר שכואב, שום דבר שמכאיב, שום דבר שמדאיג. לא סיפרתי כשזרקו עלי אבן והסתובבתי מטושטש כל היום, רק ברחתי לגינה והסתתרתי וקיוויתי שאף אחד לא ידאג. לא סיפרתי כשקיבלתי ציון גרוע במבחן, רק החבאתי אותו עמוק בתיק וזייפתי חתימה שמצאתי על מכתב אחר וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב. לא סיפרתי כששברו לי את הלב, רק ישנתי מאוחר והעמדתי פנים שהכל בסדר. ועם הזמן, כנקמה, סיפחתי לחוויות האלה גם את מה שמשמח, או נחמד, או מרגש, עד שהפסקתי לספר הכל, חוץ ממה שאין בו שום חשיבות. הזמם ששמו עלי פעם אחת איכל את כל יכולת הסיפור שלי, עד שלא נותר ממנה כמעט דבר.

 


תום על קביים (גם לג'ון פ' קנדי אין קשר לפוסט)

הבריחה. ואז, ברגע של היסח הדעת, גם היצור הקטן שבתוכי ביקש להימלט. זימון לבית הדין לעבודה לא הצלחתי לפברק, אז מצאתי תירוצים אחרים: מחברת, עיתון, בלוג. ופתאום גיליתי שנותרו לי כל כך הרבה דברים לספר, שבכלל לא חשבתי על כאן, והיום, ועכשיו; רק שם, ואתמול, ושנה שעברה. יש עוד זמן עד שאיאלץ לשוב לכאן, אמרתי לעצמי, ויש לי כל כך הרבה סיפורים לאכלס אותו בהם.

ואז התחלתי לכתוב.