על החרפה. עוד לפני שממדי הקטסטרופה בעזה מתבררים במלואם, ועוד לפני שגם אנחנו, ולא רק הפלסטינים, מתחילים לשלם את מחיר הדמים במספרים מפחידים, צריך כבר עכשיו – ודווקא עכשיו – לומר כמה דברים. וכדאי להתחיל דווקא מעניין כמעט טריוויאלי, הנוגע לטקטיקה המבריקה שקדמה ליציאה למלחמה. על פי מקורות מדיניים בכירים (מצוטטים לדוגמה כאן), ההחלטה הסופית על המלחמה התקבלה כבר ביום רביעי. אולם כדי להימנע מדליפה מוקדמת של התוכניות, ולהטעות את ראשי חמאס, נקטה ממשלת ישראל טקטיקה מבריקה: שר הביטחון, אהוד ברק, הודיע על מתן אישור להכנסת סיוע הומניטרי לעזה ביום שישי האחרון. סיוע כזה אכן הועבר לרצועה במהלך סוף השבוע, רגע לפני שההפצצה החלה.

צריך לקרוא שוב את הדברים כדי להאמין; ובעצם, אולי נכון יותר יהיה לומר שהדבר המפתיע היחיד הוא שאנחנו (או לפחות אני) עדיין מופתעים: הכנסת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה הכלואה והמורעבת בעזה הייתה צעד טקטי במהלך מלחמתי; ולא רק שהיה זה צעד טקטי במהלך מלחמתי, אלא שמדובר בצעד טקטי שיוזמיו אף גאים בו ומצהירים עליו בקול. כך סידרנו אותם: הם האמינו שאנחנו מעבירים אליהם מזון וציוד רפואי, ואנחנו ניצלנו זאת כדי לפתוח במלחמה. אכן, מוח מבריק הוא מוחם של שרי הממשלה שלנו – אלה שעומדים לבקש את אמוננו מחדש בעוד פחות מחודשיים.

בפעם הבאה שבה אתם שומעים על כך שהפלסטינים השתמשו באמבולנסים כדי להבריח ציוד לחימה, בפעם הבאה שבה מחבלת מתחזה לאישה בהריון כדי לעבור במחסום, תזכרו שאנחנו לא טובים מהם במאום. גם אנחנו משתמשים באופן ציני ומבחיל בנורמות ההומניטריות שגובשו במשך שנים כדי להתמודד עם מצבי לחימה מזעזעים, ועוד מתגאים בכך בפומבי. גם אנחנו תופסים את הרעב והעוני והחולי לא כקללה אנושית שיש לנסות למגר אותה, אלא כחלון הזדמנויות אסטרטגי שיש לנצלו כדי להשיג מטרות צבאיות. גם אנחנו איבדנו מזמן את שאריות הבושה שפעם אולי עדיין היו לנו.

צה"ל מעביר סיוע הומניטרי לרצועת עזה (אילוסטרציה)

על הטמטום. אבל לא רק בסיוע ההומניטרי הסתייענו כדי להערים על הפלסטינים. גם בתקשורת הישראלית השתמשו מנהיגינו ככלי משחק במערכה המלחמתית, והתקשורת – כהרגלה בקודש – התמסרה ברצון. כבר ביום רביעי – אחרי שההצבעה בקבינט על היציאה למלחמה עברה פה אחד (אפילו צדיק אחד בסדום לא נמצא) – דווח לתקשורת ש"הקבינט רק קיבל סקירות על הנעשה בעזה ולא קיבל החלטות". בשלב מאוחר יותר הוצאה הודעה לתקשורת על כינוס המטבחון ביום ראשון הקרוב, מחר; זאת, כאמור, כשההחלטה על היציאה למלחמה, כמו גם על העיתוי שלה, כבר התקבלה. בתגובה, על פי המקורות המדיניים, "חמאס הוציא את מפקדיו מהמחבוא והחזיר את כוחותיו לשגרה"; ועוד הוסיפו אותם מקורות בלגלוג: "מתברר שחמאס מאמין לתקשורת הישראלית".

אבל לא רק חמאס מאמין לתקשורת הישראלית, כנראה. גם אנחנו מאמינים. ומאחר שלא כל הפרטים ידועים בשלב זה, בוודאי לא לי, יש לנקוט זהירות מסוימת ולקחת בחשבון לפחות שלושה תסריטים אפשריים:

התסריט הראשון – ובעיניי הוא הסביר ביותר, אבל זו רק דעתי – הוא שלפחות אחד, ואולי יותר, מבין הכתבים שאליהם הועברו הידיעות השקריות מטעם הממשלה היה שותף למהלך ההטעיה. כלומר, אותו כתב, או אותם כתבים, קיבלו ממקורותיהם מידע על כך שהיציאה למלחמה כבר אושרה בקבינט וידעו שהמידע שנמסר להם הוא שקרי ונועד לצורכי הטעיה. אותו כתב, או אותם כתבים, פרסמו במקרה כזה את המידע השקרי ביודעין, ובעצם נטלו חלק בהטעיית חמאס, אבל גם בהטעיית הציבור הישראלי.

כתב שנהג כך, אם יש אחד כזה או יותר, אינו ראוי בעיניי להיקרא עיתונאי; והבעיה איננה נעוצה בכך שכתב כזה מעמיד שיקולים פטריוטיים לפני השיקולים המקצועיים – בסופו של דבר, אין כתב שלא עושה כך, וקשה לצפות מכתב לנהוג אחרת. הבעיה נעוצה בכך שאותו כותב מקבל באופן אוטומטי את גירסת הממשלה לגבי הגדרת הפטריוטיזם; רוצה לומר, אותו כתב אינו טורח להפגין אפילו את חוש הביקורת הבסיסי והראשוני ביותר, הכולל את עצם העלאת השאלה אם יציאה למלחמה היא בהכרח מעשה פטריוטי, או שבאותה מידה ייתכן שדווקא אי יציאה למלחמה היא המעשה הפטריוטי באותו רגע. למעשה, כתב כזה רואה את תפקידו כשופרו של שלטון שיודע תמיד מה טוב לאזרחים, ובעיניו האזרחים – שלהם הוא אמור להיות מחויב, ולא לשלטון – הם רק מטרד שיש להתעלם ממנו במקרה הטוב, או להטעות אותו במקרה הרע, אם כך הממשלה מוצאת לנכון. תסריט כזה, למרבה הצער, איננו בלתי סביר. הדבר נובע לא רק מהנטייה של רבים מאנשי התקשורת שלנו לדברר את הממסד ולמתוח ביקורת רק בדיעבד, כשהתוצאות כבר ידועות, או רק בתוך גבולות מוסכמים מראש; הוא נובע גם מהרצון של רבים מאנשי התקשורת שלנו, ובהם חלק גדול מהכתבים הביטחוניים, להרגיש כמו לוחמים מסוקסים או אנשי מוסד מתוחכמים, ולא כמו בעלי המקצוע האפורים שהם אמורים להיות. שותפות למעשי התחבולה הצבאיים מאפשרת להם להרגיש כמו גיבורים שנטלו בעצמם חלק במערכה, והשאיפה להגיע אל האמת או ליידע את הציבור בנוגע אליה מעניינת אותם כקליפת השום.

כתב צבאי ביקורתי (אילוסטרציה)

התסריט השני – וגם הוא סביר מאוד, בוודאי ביחס לחלק גדול מהכתבים ומהפרשנים, הוא שלא היה בידי התקשורת מידע קונקרטי על תוכנית היציאה למלחמה. במקרה כזה, חטאם היחיד של אנשי התקשורת שפרסמו את המידע השקרי שנמסר להם הוא שהם האמינו לו. למרבה הצער, ולאור הזיכרון ההיסטורי שלנו, גם במקרה כזה מדובר בהתנהגות מקצועית שיש, לכל הפחות, לחוש בגינה תחושת כישלון צורבת, ולא להתהדר בה כפי שנדמה שנעשה בדיווחים העיתונאיים העכשוויים. זו לא הפעם הראשונה שבה הממסד המדיני והביטחוני משטה בתקשורת ומשתמש בה על מנת להטעות את הציבור; למעשה, זה קורה כל הזמן, ולבטח שזה קרה בכל אחת מהמלחמות שבהן היינו מעורבים ב-35 השנים האחרונות. אחד העקרונות הראשונים והחשובים ביותר של עבודת כל עיתונאי – קרי, הטלת ספק בממסד המזין לו מידע – נתפס בעיני רבים מאנשי התקשורת שלנו כמשהו שצריך להיעשות רק לאחר מעשה. וכך אנו עדים פעם אחר פעם לטקסי ההכאה על חטא הפומביים של מיטב עיתונאינו, המנתחים את האופן שבו נפלו קורבן לתכסיסי השלטון וראשי הצבא ולא השכילו לחשוב על האפשרות שמשטים בהם, או מטעים אותם, או סתם מוסרים להם מידע שגוי. שמענו את אותם עיתונאים מכים על חטא אחרי שנודעו תוצאות מלחמת לבנון השנייה, ושמענו אותם מכים על חטא אחרי שנודעו מעשי הצבא וההתעלמות מהוראות הדרג המדיני בזמן אינתיפאדת אל אקצה, ושמענו אותם מכים על חטא על שהאמינו לשרון ולרפול במלחמת לבנון הראשונה, ושמענו אותם מכים על חטא על שנפלו בפח "הקונספציה" במלחמת יום כיפור. וכל זה לא מפריע להם ליפול בפח שוב, להאמין לכל מילה שיוצאת מפי השלטון ואנשי הצבא בזמן שמתחילה המלחמה הבאה, ולהמתין עד שייוודעו תוצאותיה הכושלות לפני שיחלו בטקס טרי של הכאה על חטא (וכמה מזכך הטקס הזה, כמה ביקורתי ומוסרי ורפקלסיבי הוא מאפשר לנו להיות!). היה זה אלברט איינשטיין שאמר שאידיוט הוא זה שחוזר על שגיאותיו, חכם הוא זה שלומד משגיאותיו, וגאון הוא זה שלומד משגיאותיהם של אחרים; על פי המתווה הזה, נדמה שאין בתקשורת הישראלית יותר מדי גאונים, וגם לא יותר מדי חכמים. אידיוטים, לעומת זאת, יש בשפע. ומה שנכון לגבי התקשורת נכון כמובן שבעתיים גם ביחס לנו – הציבור, שמאמין תמיד גם הוא שהמלחמה הנוכחית, משום מה, תצליח יותר מקודמותיה; גם – ואולי בעיקר – כשאין שום מידע קונקרטי ההופך אפשרות זו לסבירה.

פרשן צבאי ישראלי מבקר את מדיניות הממשלה (אילוסטרציה)

התסריט השלישי – ולצערי הוא איננו סביר במיוחד, אבל אשמח מאוד להתבדות – הוא שהיה עיתונאי אחד לפחות, ואולי יותר, שידע על ההחלטה לצאת למלחמה, אם מפני ששותף בסוד ה"תחבולה", ואם מפני שעשה את עבודתו העיתונאית כהלכה וחשף אותה בעצמו, וחשב שמן הראוי לפרסם אותה. הפרסום, על פי התסריט הזה, נמנע לא בשל כישוריו המקצועיים הלקויים של העיתונאי, אלא משום שנפסל על ידי הצנזורה הצבאית או מתוקף צו בית משפט. כלפי עיתונאי כזה אין לי שום טענה. אבל למרות זאת, כדאי להרחיב ולהבין מדוע פרסום מידע כזה הוא חיוני, ולא מהווה מעשה בגידה כפי שיש לנו אולי נטייה לחשוב.

לפני הכל, יש להבחין בין עצם פרסום ידיעה על כוונה או החלטה לצאת למלחמה, לבין פרסום פרטים אופרטיביים קונקרטיים ביחס לתוכניות הצבא, שיש בהן כדי לסכן חיי חיילים ואזרחים. לטעמי, אפשר וראוי לקבל את העמדה הגורסת שפרסום פרטים כאלה אינו לגיטימי. אולם עצם שאלת היציאה למלחמה היא עניין שהציבור צריך לדעת עליו, משום שהוא זה שהממשלה אמורה לשרת אותו. ולמרבה הצער, ניסיון העבר מלמד אותנו שהחלטות הממשלה על יציאה למלחמה או ל"מבצע" כזה או אחר, לפחות ב-26 השנים האחרונות, רק לעתים נדירות מביאות לתוצאות חיוביות כלשהן, ובדרך כלל מסתיימות בטראומה לאומית ובוועדת חקירה. ההנחה שמידע על מלחמה קרבה – שוב, בהנחה שלעיתונאי יש מידע כזה – אינה צריכה להיות פתוחה לדיון ציבורי מקבלת בעצם את המלחמה כברירת מחדל שלציבור אין זכות להחליט לגביה, או אפילו לדעת עליה. במשטר המתיימר להיות דמוקרטי, זו הנחה מסוכנת עד מאוד.

עוד מלחמה ישראלית הסתיימה בניצחון סוחף (אילוסטרציה)

ועל האיוולת. וצריך לומר גם כמה מילים – ובאמת, מעט מאוד – על המלחמה עצמה, ושוב צריך לומר אותן דווקא עכשיו ולא מאוחר יותר, מאוחר מדי. זו מלחמה מטומטמת, חסרת היגיון וחסרת תועלת. זו מלחמה שאין דרך להצליח בה, משום שאין לה שום מטרה קונקרטית אפשרית שהיא ברת השגה. אלא אם כן ממשלת ישראל מתעתדת לכבוש מחדש את כל רצועת עזה – ולמיטב ידיעתי, ולבטח שכך אני מקווה, אין תוכנית כזאת – המלחמה הזאת אינה יכולה להביא להפסקת או להפחתת ירי הרקטות ופצצות המרגמה על ישראל. להפך, היא יכולה רק להגביר אותו; היא אינה יכולה להחזיר את גלעד שליט. להפך, היא יכולה רק לסכן את חייו; והיא אינה יכולה "לחנך" את הציבור בעזה או ליצור מאזן אימה חדש שיוביל למציאות ביטחונית משופרת לטווח ארוך; להפך, היא יכולה רק להרחיב את מעגל השנאה עוד מעבר לממדיו הנוכחיים. כל מה שהמלחמה הזאת יכולה לעשות הוא לספק את יצר המלחמה של ההנהגות המדיניות והביטחוניות משני הצדדים; כל מה שהיא יכולה לעשות הוא לטפח את האגו הלאומי המנופח שלנו (ושלהם, מצדם), לסייע בהפגנת השרירים המיותרת התורנית; כל מה שהיא יכולה לעשות – וזאת במקרה האופטימי ביותר – הוא להסתיים בקול ענות חלושה, בהסכם חדש על רגיעה שיהיה דומה מאוד לזה שהסתיים לא מכבר – הסכם שאפשר היה להגיע אליו גם בלי מלחמה. ואת כל אלה היא תעשה במחיר נורא של הרג, כאב ואימה – גם אצלנו, גם אצלם.

אין לזלזל במתקפות הרקטות ופצצות המרגמה על היישובים הסמוכים לגבול, כשם שאין לזלזל במצוקתם הנוראה של תושבי עזה במהלך 41 השנים האחרונות (וגם, יש להודות, קודם לכן). אבל צריך לזכור שגם להפרת ה"רגיעה" לא היה אחראי צד אחד בלבד, בניגוד למה שמספרים לנו. מספר הרקטות והפגזים שנורה במהלך חודשי הרגיעה הראשונים היה אפסי – בדומה, אגב, לשכיחות תקיפות צה"ל ברצועה, שגם הן לא חדלו לגמרי אבל היו נדירות מאוד. בכל חודש אוקטובר – רק לפני חודשיים, למען השם – נורו סך כולל של רקטה אחת ופצצת מרגמה אחת משטח רצועת עזה. שכיחות הירי עלתה באופן דרמטי רק לאחר שצה"ל חדר לרצועה והרג מספר אנשי חמאס שהיו עסוקים, על פי גירסת הצבא, בתכנון פעולת חטיפה של חייל. לא צריך, כמובן, להניח שגירסת הצבא במקרה הזה אינה נכונה. צריך להיות תמימים מאוד כדי לחשוב שחמאס השתמש בתקופת הרגיעה כדי לחנך את אנשיו לאהבת ישראל ולאמונה בדרכי השלום. אולם באותה מידה, צריך להיות תמים מאוד כדי להאמין שגם צה"ל לא ניצל בדיוק את אותו זמן לתכנון פעולות מלחמתיות, כמו הפעולה הנוכחית. שני הצדדים התייחסו – כרגיל – אל הרגיעה לא כאל שלב ביניים לקראת כניסה למשא ומתן כלשהו, אלא כאל פסק זמן להתחמשות, להתכוננות ולגיבוש תוכניות לחימה עתידיות; ומהבחינה הזאת אין שום הבדל בין ההנהגה שלנו להנהגה שלהם. ישראל בחרה מבחינתה את העיתוי הנוח ביותר לסיום הרגיעה, אבל אילו היא לא הייתה עושה זאת, אין שום ספק שחמאס היה בוחר עיתוי כזה מצדו. במלחמה הזאת – שוב כרגיל – אין שום צד שפעולותיו אינן ראויות לגינוי. זה לא הופך אותה למיותרת פחות.

פעולותיה של הנהגת חמאס חסרות תועלת בדיוק כמו פעולותינו אנו; אחריות חמאס לסבלם של תושבי הרצועה ותושבי מדינת ישראל גדולה לא פחות מאחריותנו; והתנהלותה של הנהגת חמאס אינה מוסרית יותר מהתנהלותנו. גם אנחנו, גם הם לכודים בידי הנהגות מטומטמות וצמאות דם, המאמינות שרק שפת הכוח מביאה לתוצאות, גם אם הניסיון רב השנים מוכיח שהדבר היחיד שהכוח מצליח להביא הוא עוד הרג, סבל וכאב. גם אנחנו, גם הם נתונים בידיהן של הנהגות ברוטליות וחסרות אחריות, המספסרות בדם אזרחיהן על מנת להביא להצלחות פוליטיות מזדמנות ולרווחים פוליטיים לטווח הקצר. והטרגדיה הגדולה ביותר היא שדווקא הקורבנות האמיתיים והגדולים ביותר של המצב הזה – אנו, האזרחים משני הצדדים – הם אלה שמעודדים יותר מכל את ההנהגות שלנו, מדרבנים אותן להמשיך להפציץ, לכתוש, להרוג. כמה חבל.