תמיד מבקשים מאיתנו להיזהר, לא לדבר עם זרים, לא ללכת לבד בשעות מאוחרות במקומות לא מוארים, לא להתלבש חשוף מדי, לשים לב מה שמים לנו בכוס כשאנחנו במועדון. אלה אזהרות חשובות מאוד, אבל עם כל כמה שאנס המדרגות זה סקסי, אנחנו שוכחות ש-85 אחוז ממקרי האונס מבוצעים על ידי מישהו מוכר.

הייתי בת 19. עזבתי את השירות הלאומי שעשיתי ב"אשה לאשה", דלת ליד מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. לא הייתה לי עבודה וכל החברות שלי מהתיכון היו בצבא או בסינגפור. החברות שלי שלא התגייסו לא היו חיפאיות. יצאתי בפורים 2003 למועדון החורבה, לרחבה האלטרנטיבית. נהניתי ממש, והתחלתי לצאת לשם קבוע, לבד. במועדון הכרתי אנשים שיצאו לשם גם הם קבוע, כל שישי, והתחברתי אליהם. שם הכרתי גם את אהוד. הוא היה בן 23, מנהריה. הוא נראה מפחיד, אבל יצא לנו לשבת ולדבר כמה פעמים, והוא הבין אותי ממש.

אהוד הפך להיות החבר הכי טוב שלי. היינו נפגשים, כל האנשים מהחורבה, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, ואת אהוד הייתי פוגשת לבד לפחות עוד פעם בשבוע. היינו מדברים בטלפון שעות. הוא ידע עליי הכל. הוא היה אצלנו בן-בית, אכל ארוחות שישי איתי ועם ההורים שלי, ישן על הספה בסלון כשהיה עייף מכדי לנהוג חזרה לנהריה בלילה. אמא שלי אמרה לי שתמיד דאגה לי כשהייתי יוצאת לחורבה וחוזרת בשש בבוקר, אבל ברגע שידעה שאהוד שם, שומר עליי, היא היתה רגועה יותר.

בראש השנה היה יום הולדת לאחד האנשים מהחבורה, והוא החליט לחגוג בבית של חבר ברעננה. נסענו כולם, ארגנו טרמפים, מילאנו מכוניות, ונסענו לרעננה. במסיבה נדלקתי על שחר, שבבית שלו הייתה המסיבה. שכבתי איתו באותו לילה, לא מתוך כוונה לקשר או משהו, היה ברור שזה לא הולך לכיוון הזה.

וסיפרתי לאהוד, והוא שמח בשבילי.

שבועיים אחר כך דיברתי עם שחר בטלפון ואהוד בדיוק הגיע. הוא לקח ממני את הטלפון, שחר אמר לו שהוא בדיוק מתכונן לצאת עם חברים לסנוקר, ואהוד אמר לי "יאללה, נוסעים לשחק סנוקר ברעננה".

עלינו למכונית שלו ונסענו.

היה כיף, שיחקנו סנוקר, ישבנו קצת. אהוד העיר הערות הומו-ארוטיות לשחר כל הערב ושחר נבהל. אותנו זה הצחיק. בסוף הערב אהוד אמר שהוא עייף מכדי לנהוג חזרה צפונה ושחר אמר שאין בעיה, כי אחיו בצבא ויש חדר פנוי.

כשהגענו לבית של שחר, אהוד אמר שהוא לא יכול לישון לבד במקומות שהוא לא מכיר. אני ידעתי את זה, זה משהו שהיה לו תמיד, גם כשהוא היה ישן אצלנו הייתי תמיד עם הדלת פתוחה, והוא על הספה בסלון. אז הוא לא ישן בחדר של אחיו של שחר, אלא איתנו במיטה הזוגית.

בגלל כל ההערות שלו לשחר כל הערב, שחר הודיע שהוא לא ישן לידו, ושאני ישנה באמצע.

הלכנו לישון, שלושתנו, ושחר התחיל לנשק אותי. ביקשתי ממנו להפסיק, החבר הכי טוב שלי פה ליד ואני לא מרגישה בנוח. שחר הסביר לי שאני צריכה להירגע ולתת לעצמי ליהנות. אהוד הסכים איתו.

תשתחררי קצת.

לא רציתי.

אהוד שכב על רגל ימין שלי והחזיק את יד ימין, וליטף לי את הזרוע. שחר שכב על רגל וזרוע שמאל והביא לי ביד. (והחוקרת במשטרה שאלה: כמה אצבעות? הוא הכניס אותן פנימה? כמה עמוק הוא הכניס?)

ביקשתי מהם להפסיק, לעזוב אותי, והם ניסו לשכנע אותי.

בסוף זייפתי כדי שיעזבו אותי.

שניהם נרדמו משני הצדדים שלי ואני שכבתי ערה וניסיתי לחשוב כמה פצועה אהיה אם אקפוץ מהחלון שבדיוק מעל המיטה, בחדר שנמצא בקומה השנייה של בית פרטי, ואם אצליח לקום וללכת אחר כך, ואם אצליח למצוא את משטרת רעננה, ואיך אשיג את הדברים שלי, שזרוקים על הרצפה ליד המיטה בצד ששחר שכב בו.

(והחוקרת במשטרה שאלה: למה לא ברחת? למה לא צעקת? למה לא התקשרת להורים שלך? למה לא יצאת מהחדר אחרי שהם נרדמו והלכת לחדר של ההורים שלו, שמעבר למסדרון? למה לא יצאת מהבית והלכת לחפש עזרה?)

בבוקר קמנו ויצאנו. אהוד התנצל והתחנן כל הנסיעה. הוא קנה לי פרחים בדרך, באיזה דוכן על כביש 4.

(והחוקרת במשטרה שאלה: איזה פרחים? זר חמניות. והוא אמר שהוא לא קונה אף פעם פרחים צהובים כי זה מכבי תל אביב, אבל בגלל שאני ביקשתי חמניות והוא היה כזה חרא אז מגיע לי.)

הוא התנצל והתחנן. הוא אמר שאני החברה הכי טובה שלו, איזה הכי טובה, היחידה. ושאני היחידה שמבינה אותו. ושהוא היה מניאק. ושבבקשה בבקשה אסלח לו כי אם אנתק איתו קשר הוא לא יודע מה הוא יעשה עם עצמו. וסלחתי.

 (והחוקרת במשטרה שאלה: מה זאת אומרת סלחת לו? לא חשבת שהוא יכול לעשות את זה שוב? נשארת איתו בקשר? מה, את מטומטמת?)

הוא היה החבר הכי טוב שלי. היחיד שהבין אותי. הוא ידע עליי הכל.

כמה חודשים אחר כך אהוד התקשר אליי בערב, הוא כבר לא גר עם ההורים בנהריה אלא שכר חדר בשמרת (הצינים יסמנו לעצמם את האירוניה). הוא התקשר ואמר שהוא בדיכאון נוראי, שאם הוא יהיה לבד בלילה הוא לא בטוח שהוא יגיע לבוקר, עליתי על אוטובוס ונסעתי לשמרת. אהוד בא לאסוף אותי מהשער של הקיבוץ והלכנו לחדר שלו. דיברנו חצי לילה ואז הלכנו לישון. הוא לא הסכים שאישן על מזרן על הרצפה. הייתה לו מיטה וחצי. יש מספיק מקום לשנינו, הוא אמר. והלכנו לישון. אמרתי לו לילה טוב, והוא אמר לי לילה טוב. פחות מדקה אחר כך הוא חיבק אותי מאחורה והתחיל להתחכך בי ולהיאנח. ביקשתי ממנו לעזוב אותי, והוא המשיך. הסתובבתי ודחפתי אותו. הוא הסתובב לצד השני ומלמל משהו. קמתי לשירותים וחזרתי, שכבתי בקצה קצה קצה המיטה, מאובנת, וחיכיתי שיגיע כבר הבוקר.

אחרי כמה זמן התרחקתי מאהוד. לא ניתקתי קשר, וגם לא ייחסתי את זה למה שהוא עשה. אמרתי לעצמי שפשוט התרחקנו. אחרי עוד כמה זמן שמעתי שהוא תקף מינית מישהי שהוא הכיר דרכי. היא הייתה אז בת 17. יום אחר כך הוא התקשר, וצעקתי עליו שלא יתקשר אליי יותר בחיים, שאם הוא רואה אותי ברחוב שלא יפנה אליי. הוא ניסה להתקשר עוד כמה פעמים ואז ויתר. כעסתי עליו, ועוד יותר מזה, כעסתי על עצמי. הוא הכיר אותה דרכי. לא כעסתי על מה שהוא עשה לי, אלא על מה שהוא עשה לה.

 (והחוקרת במשטרה שאלה: מה את בוכה לי? אני המשטרה, לא פסיכולוגית.)

שנתיים וחצי הדחקתי. ואז התחילו התקפי החרדה. הגשתי תלונה במשטרה. הם הפסיקו. אחרי שנה התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. הם התחילו שוב. קראתי את הפרוטוקולים של החקירה. הוא אמר שהוא ישמח לעימות, כי הוא רוצה להבין למה מי שהיתה חברה כל כך טובה שלו החליטה פתאום להרוס לו את החיים.

מאז שנסגר התיק עברו עוד שנתיים וחצי. הייתי שנה בטיפול על הנושא הזה. אין לי יותר התקפי חרדה. אני לא רואה אותו מולי בחלומות, אני לא מסתובבת בחשש לראות אותו פתאום. אומרים לנו לא לסמוך על זרים. אף אחד לא אומר לנו שזה יכול להיות החבר הכי טוב, בן הזוג, אבא, דוד, מורה, מדריך בקייטנה, מרצה באוניברסיטה, בעל פאב שאת יוצאת אליו כל שלושה ימים.

הדבר היחיד שנשאר לי לעשות עכשיו זה לספר. לספר לכולם, כל הזמן, שיידעו, שיחשבו, שיחשדו. אני לא מחפשת רחמים, אני רוצה מודעות. בבקשה, תספרו. אם מישהי אחת תחשוד ותתרחק לפני שהיא תיפגע, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תחליט להגיש תלונה, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תבין שזה לא קרה באשמתה, אני את שלי עשיתי.

הדבר הנורא ביותר בסיפור של טל הוא בעיניי העדר הייחוד שבו. סיפורים כאלה מתרחשים מדי יום ביומו, ועל רובם לא נשמע לעולם. הם מתוחזקים ומשומרים על ידי מערכת של תפיסות נורמטיביות שמגדירות אותם – לעתים קרובות גם עבור המשתתפות עצמן – כסיפורים "גבוליים" שאין מה לעשות איתם, או אפילו כאירועים שגרתיים לחלוטין. שימו לב איך חוקרת המשטרה מבטאת את התפיסות האלה בכל שאלה ובכל נזיפה; זה לא נעשה בהכרח מתוך כוונה רעה, או אפילו מתוך אטימות מודעת. זה נעשה בעיקר מתוך ההכרה בחוקי התפעול של המערכת, ההפנמה שלהם, ובדרך כלל גם הקבלה שלהם. כי איזו מערכת תרשיע – או אפילו תאפשר הגשת תלונה שיתייחסו אליה ברצינות – במקרה כזה? (וכדי להכיר טוב יותר את החוקים האלה, מומלץ מאוד ספרה המצוין של עירית נגבי, "סיפורי אונס בבית המשפט: ניתוח נרטיבי של פסקי דין"; דומה שדי בו כדי להבין מדוע מספר רב כל כך של נשים מסרבות להגיש תלונה על מעשי תקיפה ואונס, ולמרבה הצער נדמה כי לעתים קרובות זו גם ההחלטה הנבונה.)

בסביבה התרבותית שלנו, האשמה מופנית דווקא כלפי מי שלא "זורמת" מספיק, מי שמקלקלת את האווירה בסירובה להימשך למישהו, או לחלופין כלפי מי שמעיזה שלא להשמיע את קולה באופן צעקני ונחרץ כל כך שלא ייוותר שום מקום לספק – כאילו אנחנו חיים בחברה שמעודדת נשים להשמיע את הקול הזה באופן יומיומי, כאילו אין שוֹנוּת בין אנשים ביחס ליכולתם לבטא את רצונותיהם בסיטואציות שונות, כאילו התפיסות התרבותיות הדומיננטיות אינן נוכחות גם בחדר עצמו, בזמן ההתרחשות, והופכות את הקול הנחרץ המצופה למהוסס יותר, אמביוולנטי יותר, מפוחד יותר, ולא כי מה שמתרחש שם לגיטימי, אלא רק מתוקף יחסי הכוח החברתיים שאנחנו מקבלים כטבעיים. מפתה אולי לנסות להבחין בין מגזרים שונים בחברה הישראלית ולטעון שהתופעה הזאת רווחת רק בחלקים מסוימים שלה, אבל האמת היא שגם אם יש הבדלים, הרי שהם משקפים בדרך כלל רק את האופנים השונים שבהם הציפיות והתפיסות החברתיות מתאימות את עצמן לסביבה התרבותית שלהן, לא את עצם קיומן או היעדרן של התפיסות האלה, כאשר כל סביבה עיוורת לעיוותים המובנים שלה עצמה ורואה רק את אלה של שכנותיה.

ובגלל הנטייה הטבעית הזאת לעיוורון עצמי, אולי הדבר שקשה לי יותר מכל בסיפור של טל הוא הקלות שבה אני יכול לדמיין את עצמי בצד השני שלו. כי עם כל הרצון להאמין שאני אחר – קשוב יותר, מבין יותר, זהיר יותר – אני יודע שאני לא חי בוואקום, ושאני שותף במידה רבה לאותן תפיסות וציפיות חברתיות. אני יודע מה לא עשיתי מימיי: אני יודע שלא ניצלתי ביודעין, שלא תקפתי ביודעין, שלא הערמתי ביודעין; אבל אני יודע גם שייתכן שהיו ביטויים של אמביוולנטיות שמתוך הרגע, מתוך התקווה, פירשתי אותם באופן שהיה לי הנוח ביותר, בלי לחשוב שאולי האמביוולנטיות הזאת נובעת בדיוק מאותן תפיסות וציפיות חברתיות שמוטבעות ומטובענות גם אצלי. וכמה קל לעשות זאת, כמה הצדקות אנחנו מקבלים לכך באותו תהליך של אוסמוזה תרבותית בלתי מורגשת. האם הייתי שם? אני יכול לקוות שלא. באותה מידה אני יכול להניח, בחלחלה, שכן.

ואם מישהו רוצה ליצור קשר ישירות עם טל, אפשר לכתוב לה לכתובת: [email protected]. היא מבקשת להבהיר שהיא אינה אשת מקצוע, ולתמיכה, לסיוע או לייעוץ אפשר לפנות למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בטלפון 1202, 24 שעות ביממה. לנפגעי תקיפה מינית, הטלפון הוא 1203.