גיליתי את הארי פוטר ואת ג'יי קיי רולינג^* באיחור מתמיה. זה היה בסטימצקי ברחוב דיזנגוף, לפני לא מעט שנים, כששאלתי את החברה שלי מה פשר ערימת הספרים העצומה על אחד המדפים. היא הסתכלה עלי במבט משתומם ושאלה אם אני לא מודע לסדרה המצליחה ביותר בעולם (באותה עת עדיין היו בה, למיטב זיכרוני, שני ספרים בלבד). באותה פעם עדיין נבוכתי מלקנות את מה שנראה על פי העטיפה כספר המיועד לילדים, אבל בפעם הבאה שבה הגעתי לחנות, רכשתי את שני הספרים ובלעתי אותם תוך יומיים. ברכישת אלה שבאו אחריהם כבר לא הייתה כרוכה שום מבוכה.

היחס שלי להארי פוטר איננו חד-משמעי. אני לא סבור שמדובר ביצירות מופת, ויש לי פה ושם הסתייגויות אידיאולוגיות ממה שנראה לי כנטייתה של רולינג לחטוא בסטריאוטיפים שמרניים, אבל באותו זמן אני סבור שמדובר בספרים מרשימים הרבה יותר משניתן להם קרדיט בדרך כלל, הן ככל שהדבר נוגע לרמת הכתיבה, הן במידה שבה הם עוסקים בסוגיות פילוסופיות מורכבות. מעל לכל, אני פשוט נהנה מאוד לקרוא אותם.

מהסיבה האחרונה, בעיקר, לא היה לי ספק שעלי לבקש מג'יי קיי רולינג ליטול חלק בפרויקט "כך אהפוך לאושיית תרבות" (זה השלב שבו אני בדרך כלל מסביר קצת על הפרויקט ומפנה לפוסטים קודמים בסדרה; מאחר שמספר הפוסטים כבר גדול מכדי להצדיק הפניות נקודתיות, אסתפק בבקשה שמי שאינו מכיר את הפרויקט יקרא לפחות את פוסט ההקדמה לפני שהוא ממשיך לפרק הנוכחי, על מנת להבין את הרעיון ולא לקפוץ למסקנות נחפזות. הפניות לשאר הפרקים אפשר למצוא בתחתית פוסט זה או ברשימה בטור השמאלי של הבלוג). וחוץ מזה – הבה לא נהיה צבועים – אם רציתי להיות מונצח ביצירות המוכרות ביותר של תקופתי, קשה היה לחשוב על חשיפה אפקטיבית יותר מהנכחת עצמי ב"הארי פוטר", לפחות כל זמן שהקב"ה ממשיך בסירובו העיקש לעדכן את התנ"ך עבורי.

האינטראקציה שלי עם רולינג הייתה מעט משונה. כתבתי לה בשלב די מוקדם, אבל לא שמעתי ממנה במשך זמן רב – מה שלא הפתיע אותי, למען האמת. אחרי יותר משנה, קיבלתי ממנה פתאום מייל שבו היא מבקשת ממני לצלם את עצמי קורא את "הארי פוטר" במקום ציבורי. היא כתבה שהיא מעדיפה לא לתת לי הוראות מפורטות יותר, ושהדבר היחיד שהיא מבקשת להקפיד עליו הוא שניתן יהיה לזהות שמדובר בספר האחרון בסדרה. מטבע הדברים, לא שאלתי יותר מדי שאלות והלכתי להנציח את עצמי כבקשתה. כהערת אגב, אציין שהיה בבקשה הזאת משהו שמצא חן בעיניי. אני אוהב לקרוא בחוץ, עושה זאת לעתים קרובות, ובכלל סבור שבפומביות ובשיתופיות של מעשה הקריאה יש משהו שמשפר את האווירה במרחב ציבורי שהתרבות והקהילתיות הולכות ונעלמות ממנו, נדרסות ונרמסות על ידי תהליכים הולכים וגוברים של פריבטיזציה וקונסומריזציה. אחרי כמה ניסיונות כושלים (אני לא נוטה להתלהב מאיך שאני נראה בתמונות), התפשרתי על תצלום בודד שבו לא נראיתי, לשם שינוי, כמו רוצח סדרתי, ושלחתי אותו לרולינג.

כמה חודשים עברו בלי ששמעתי ממנה שוב, וכבר הייתי משוכנע שהיא שכחה מכל העניין, עד שיום אחד נחת בתיבת הדואר שלי גליל ענק ובתוכו פוסטר ומכתב. גירסה מוקטנת של הפוסטר מצורפת בתחתית הפוסט. הגירסה הזאת עושה לו עוול, ומומלץ בהחלט להגדילה כדי לראות את הפרטים באופן מדויק יותר. את המכתב, מתורגם ומקוצר קלות, אני מצרף כאן:

ג'יי קיי רולינג חותמת על ספרה

כך אהפוך לאושיית תרבות (7): ג'יי קיי רולינג

תום היקר,

המכתב הזה קרוב לוודאי יפתיע אותך, אבל אני מוכנה להמר שהפוסטר יפתיע אותך הרבה יותר. בתחילה, אני מודה, המכתב שלך גרם לי לצחוק. אני מקבלת לא מעט מכתבים, וכבר התרגלתי לבקשות מסוגים שונים, אבל בקשה כמו שלך קיבלתי עד היום רק מבני משפחה קרובים. ובכל זאת, משהו באופן שבו ניסחת את הדברים גרם לי לשקול מחדש את הסירוב השגרתי שלי. אני חוששת שהדרך שבה בחרתי למלא את בקשתך תהיה שונה מאוד ממה שציפית, אבל אני מקווה שלמרות זאת תמצא בא עניין מסוים.

חשבתי לשלב את דמותך כפי שתיארת אותה ב"הארי פוטר" האחרון, אבל באותו שלב, במלוא הכנות, העלילה והדמויות היו כבר חקוקות במוחי באופן כל כך בלתי הפיך, שבמחשבה על הופעתה של דמות חדשה שלא חשבתי עליה קודם לכן היה משהו בלתי סביר. כשאני לוקחת בחשבון את הסכנה שאשמע לא מאוזנת נפשית (לא בפעם הראשונה, יש להודות), אומר שהאפשרות שדמות שלא דמיינתי עד אז תופיע פתאום ביקום של הארי הייתה מפתיעה אותי הרבה פחות מהיתקלות באחת מהדמויות הבדיוניות שיצרתי בעולם האמיתי. לכן הייתי צריכה לחשוב על דרך אחרת למלא את מבוקשך.

כמה ימים אחרי צאתו לאור של "הארי פוטר ואוצרות המוות" (זמן שזכור אצלי ככזה שההקלה והבהלה היו מהולות בו במידה שווה) נסעתי לניו יורק על מנת לקדם את מסע המכירות של הספר. זה היה סוף שבוע נעים ושטוף שמש של יולי, ובהפוגה הקצרה שבין בארנס אנד נובל אחד לבורדרס אחר, יצאתי לנשום קצת אוויר צח בחוץ. מצאתי את עצמי משוטטת ללא מטרה ביוניון סקוור, לועסת מסטיק ובוחנת את סביבתי הקרובה. במצב הנפשי המוזר שבו הייתי, לקח לי לא מעט זמן כדי לשים לב, ואחר כך להבין, שמספר לא מבוטל מהנוכחים קורא את הספר שלי. בתחילה זה שעשע אותי, אחר כך זה הפתיע אותי, ובשלב האחרון זה גרם לי להתחיל לחשוב. נזכרתי בפעם הראשונה שבה ראיתי מישהו קורא ספר משלי, בבית קפה קטן באדינבורו לפני עשר שנים או יותר. אז זה היה מלווה בתחושה גדולה של גאווה, בלא מעט הפתעה ותקווה, ומה שהיה פחות צפוי מבחינתי – בהמון סקרנות. התיישבתי מולו והבטתי בהבעות הפנים שלו בזמן שקרא, מנסה לנחש על פי מידת הקיפול של הספר ותגובות רפלקסיביות שונות היכן הוא נמצא. מאז ראיתי אנשים קוראים ספרים אחרים בסדרה לא מעט פעמים, אבל כמעט תמיד מדובר היה בקוראים אינדיבידואלים – מישהו בבית קפה או בחנות ספרים או על ספסל ברחוב. בפעם הזאת, אולי כי זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבהן יצאתי למקום ציבורי זמן קצר אחרי שספר התפרסם, היה בחוויה משהו קולקטיבי מאוד. באופן מפתיע, איש לא זיהה אותי (מדהים מה שזוג משקפי שמש יכול לעשות), ולכן הלכתי לאטי על השביל הסובב את הפארק, חותכת מדי פעם למדשאות שבתוכו, בחנתי את כל הקוראים האנונימיים האלה והרגשתי – וזה מביך אותי לכתוב את זה – תחושה של התעלות רוחנית. כעבור כמה רגעים נזכרתי שיש לי מצלמה (אל תשאל למה), וכאחוזת מאניה התחלתי לצלם כל קורא של הספר שראיתי, מנסה שלא ישימו לב אלי, ובאותו זמן מבינה באופן רציונלי שדווקא ההתנהגות התמוהה שלי תבטל כל אפשרות שמישהו מהם יחשוב שהאישה התמהונית שמסתובבת ומצלמת אותם היא האחראית לספר שבו הם אוחזים. הייתי מנותקת לחלוטין מהמציאות, מרחפת מעליה ומרוכזת כולי רק בהנצחתו של הרגע הלא מובן הזה. המשכתי עם הצילומים גם בימים הבאים, במקומות אחרים בניו יורק וקצת בערים אחרות, אבל רובם הגדול לקוח מאותו אחר צהריים אחד ביוניון סקוור.

ג'יי קיי רולינג בניו יורק

ברמה מסוימת אני חשה צער על כך שעד היום אני זקוקה לאישור החיצוני הזה כדי להרגיש שאינני חסרת ערך לחלוטין. ברמה אחרת, אני חושבת שכך ראוי. אין לי אשליות או יומרות מיוחדות בנוגע להארי וחבריו. אני אוהבת אותם והם חלק מהעולם שלי ממש כמו בני משפחתי, אבל אני יודעת שנכתבו בשנים האחרונות ספרים גדולים וחשובים יותר. את חלקם אפילו קראתי. אבל מה שהארי נתן לעולם, מה שהוא ייזכר בזכותו, לפחות עבורי, הוא האופן שבו הוא הצליח לשחזר חוויה של סימולטניות שהיה נדמה שאבדה לנו. ביקום הולך ומתפרק, בעולם פרגמנטרי שאפילו את רסיסיו הנותרים אנחנו משמידים בלי מחשבה, אבדה לנו כמעט לחלוטין היכולת לחוות דברים ביחד: באותו זמן, לפעמים גם באותו מקום. אני חושדת שהאובדן הזה הוא שמסביר את המידה שבה איבדנו גם את היכולת להיות אמפתיים כלפי אחרים, לנצל ולעשוק ולדכא בלי לחשוב. אמפתיה דורשת קרבה, קרבה דורשת הכרה באנושיותו של האחר, ואת ההכרה הזאת אנחנו מאבדים עם ההתכחשות לממד הפיזי של הקיום שלנו – התכחשות שהופכת לקלה יותר ככל שאנו נדרשים פחות ופחות לחלוק את הנוכחות הגשמית שלנו עם אחרים. לכן – ולא רק בגלל המגלומניה האישית שלי, שגם בה אינני מזלזלת – היה לי מרגש כל כך לראות את כל האנשים האלה שלא הכרתי יושבים וקוראים על הארי ביחד: באותו זמן, באותו מקום, נראים ונוכחים זה בעולמו של האחר אפילו בשעה שהם שקועים לכאורה בעולם שונה לגמרי. בתוך תוכי אני יודעת שהקהילה הזאת שראיתי שם היא אשליה. ועדיין, זו אשליה שהייתי רוצה להמשיך להחזיק בה.

כשחשבתי על הדרך הנכונה ביותר לשלב את הדמות שלך בעולם שלי, עלה בדעתי שאוכל להכניס אותך לתוך קולאז' הקוראים הסימולטניים שיצרתי לעצמי. אני מתארת לעצמי שלא היית שם, ביוניון סקוור, באותו יום, וגם לא במקומות האחרים שבהם צילמתי. דווקא משום כך היה לי חשוב להחליף את דמותה של קוראת מטושטשת אחת (אינני יודעת אם אני סופרת טובה; צלמת טובה אני לבטח לא) בתצלום שלך, שאותו שלחת בנדיבות רבה. דווקא העובדה שהתמונה שלך לא צולמה באותו זמן ובאותו מקום היא התזכורת שלי לעצמי שבכל מצגת מושלמת יש אלמנט שלא מסתדר. האלמנט הזה מגן עלי מאמונה פונדמנטליסטית בעולם מושלם, ובו בזמן הוא מעשיר את העולם הזה ומאלץ אותו להתמודד עם המורכבות האינהרנטית שלו. לעין הלא מומחית יהיה קשה לזהות כי האלמנט הזה שונה משאר חבריו. אבל נוכחותו שם תישאר תמיד: מאתגרת, מבלבלת, מתסיסה.

בידידות ובהערכה,

ג'ו רולינג