ממש לפני יציאתה לפגרת הפסח, מצאה לנכון כנסת ישראל לציין את יום הולדתו ה-100 של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל לשעבר. בנוכחות שורה ארוכה של אורחים נכבדים הרעיף יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, תשבחות על המפקד הנערץ. "רזיאל היה דמות מיוחדת במינה, שהטביעה חותם משמעותי על תולדות מאבקו של היישוב היהודי ועל המדינה שבדרך", ספד ריבלין. "קורות חייו הקצרים בשנים אך גדושי המעש הפכו אותו, בדין, למופת של שילוב נדיר בין איש ספר והגות ובין איש מעשה מובהק. היכולת המופלאה להיות איש ספר וסיף גם יחד התמזגה באישיותו של רזיאל. (...) הוא היה, אכן, בית"רי ורוויזיוניסט ברמ"ח איבריו, ובשנתיים שבהן הספיק לשמש בתפקיד, שבהן יזם, ניהל והוביל כוחות למבצעים, הותיר רושם אדיר ועמוק על הסובבים אותו וגם על ראש בית"ר, ז'בוטינסקי עצמו. (...) החיבור בין חזון ומעשה נחוץ כל כך במקומותינו, ועל כן, דמויות נדירות מסוגו מותירות את רישומן עלינו גם בחלוף השנים. הוא היה מאור גדול, וראויה דמותו שנשאב ממנה השראה. (...) היום כאן בכנסת, לראשונה, מציינים אנו את יום הולדתו, יום הולדתו ה-100, לתפארת העם בישראל ולתפארת מדינת ישראל היה האיש. יהי זכרו ברוך. (...) אני מודה לכל האורחים (...) על כך שבאו לכנסת על מנת לתת כבוד לאיש אשר נתן כל כך הרבה כבוד לעם היהודי, והיה בין הגורמים אשר הביאו להקמתה של מדינתנו".

שילוב נדיר בין איש ספר והגות ובין איש מעשה מובהק (אילוסטרציה)

זה אולי בנאלי, וזה אולי נדמה למיותר, ובכל זאת, ראוי דווקא בימים אלה, שבהם אנו חשופים מכל עבר להבחנות "בינינו" ל"בינם", לדיבור הבלתי פוסק על אי-מוסריותם האינהרנטית של הפלסטינים לעומת מוסריותנו המופלאה, לניסיונות לצייר דיכוטומיות פשטניות ותלושות מהקשר בין מוות הנגרם "בכוונה" לבין כזה הנגרם "בטעות", ולשאלות כיצד ניתן להעלות על הדעת את קיומה לצדנו של ישות המהללת את הטרור ומחולליו – ראוי דווקא בימים אלה להביט גם פנימה: לא לשם סימון "עשבים שוטים" המצויים גם בקרבנו, לא למען איתור מפגני צביעות ועיוורון סלקטיבי, ולא על מנת להצדיק או להגן על פשעים כלשהם – אלא כדי לזכור שדברים אינם מתרחשים מעצמם; הם מתרחשים בתוך הקשרים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים, ובהינתן דמיון בהקשרים הללו, גם התנהגותם של בני האדם נוטה להיות דומה למדי, תהיה זהותם הלאומית אשר תהיה.

תהיה זהותם הלאומית אשר תהיה (אילוסטרציה)

מיהו, אפוא, דוד רזיאל, אותה "דמות מיוחדת במינה"? מה אפיין את חייו "גדושי המעש"? במה התבטא אותו "שילוב נדיר בין איש ספר והגות ובין איש מעשה מובהק"? למה הכוונה ב"איש ספר וסיף גם יחד"? מהם אותם "מבצעים" עלומים שאותם הוביל? בגין מה "הותיר רושם אדיר ועמוק על הסובבים אותו"? ועל שום מה זכה לתואר "מאור גדול", ש"ראויה דמותו שנשאב ממנה השראה"? על מי מקוננת כנסת ישראל באופן רשמי, ולמי היא מצדיעה?

הותיר רושם אדיר ועמוק על הסובבים אותו (אילוסטרציה)

רזיאל היה מפקד האצ"ל הרביעי ומונה לתפקיד על ידי ז'בוטינסקי ב-1938, אחרי שהיה מפקד מחוז ירושלים של הארגון. היה זה בזמן המרד הערבי הגדול, ותחת פיקודו של רזיאל נקט האצ"ל בשורה ארוכה של מה שכּונה, תוך שימוש במכבסת המילים השגרתית, "פעולות תגמול". פעולות התגמול הללו לא כוונו נגד מרצחים ומחבלים. להפך: הן סימנו להן כמטרה, ובמוצהר, אזרחים ערבים שלא עשו דבר. לנוכח "מדיניות ההבלגה" הרשמית (והחלקית) של ההגנה, הבהיר האצ"ל באופן חד-משמעי כי לדידו אין דבר כזה, "אזרחים חפים מפשע". כך, בכרוז רשמי של הארגון מאוגוסט 1938, תחת פיקודו של רזיאל, הוסבר כי אחד מסוגי הנימוקים שבהם מסתייעים חסידי מדיניות ההבלגה הוא בשטח "המוסרי" (המרכאות במקור). "התגובה [האלימה נגד אזרחים] נוגדת, לדעתם [של חסידי ההבלגה], למוסר היהדות, ולכן היא פסולה", נכתב בכרוז. "על פי המסורת היהודית, לדעתם, מותר להרוג רק את הרוצח, ואסור לפגוע בערבים חפים מפשע". ומה תגובת האצ"ל לטיעון זה? ובכן, "הנימוק המוסרי מבוסס על דעה מסולפת של מהות 'מוסר היהדות'", מסבירים שם. "היהדות אף פעם לא סילפה את המושג 'אויב' ולא ראתה באויב ידיד נפש. הרי היהדות היא שהכניסה בתור מצוות עשה: תמחה את זכר העמלק. מוסר היהדות גזר כליה על מלך עברי גדול (שאול), על שחמל על העמלק, אף-על-פי שגם בין העמלקים היו בוודאי 'חפים מפשע' ו'תמימי דרך', ולפי חז"ל יצאה בת קול ואמרה על המלך הרחמן 'אל תצדק הרבה!'. אותה האמרה אפשר להגיד כלפי חסידי מוסר ההבלגה: 'אל תצדק הרבה!'...".

לדעתם, מותר להרוג רק את הרוצח (אילוסטרציה)

זוהי אפוא הגותו של דוד רזיאל: רצח חסר הבחנה של אזרחים חפים מפשע הוא כשר ומוסרי, כי העולם כולו נחלק לידידים ולאויבים, ומי שאיתרע מזלו להשתייך ל"אויבים" – דינו כליה. אכן, דברי הגות מופלאים, המבהירים את הצד של "איש ספר" באישיותו רבת הרושם של רזיאל. ומה באשר ל"איש סיף"? ובכן, לזכותו של רזיאל ייאמר שמימש את משנתו התיאורטית באופן ראוי להתפעלות. תחת פיקודו יצא האצ"ל לשורה של פיגועי טרור אכזריים, שבהם נרצחו מאות אזרחים "חפים מפשע". הנה רשימה חלקית: פצצה שהוטמנה בעיר העתיקה בירושלים, וכדי חלב ממולכדים שהונחו בשוק הערבי של חיפה באותו יום, 4 ביולי 1938 (49 הרוגים, עשרות פצועים); ירי על אזרחים ערבים מאחורי בית החולים שערי צדק, ליד בית קברות המוסלמי במרכז ירושלים וליד שכונת בית ישראל החדשה (אותו יום); שבעה הרוגים ערבים בפיגועי ירי בתל אביב ביולי 1938; פצצה שהושלכה על אוטובוס ערבי ברחוב יפו בירושלים (שלושה הרוגים, 12 פצועים), עדיין יולי 1938; מוקש בשוק הירקות בעיר העתיקה בירושלים, 15 ביולי 1938 (לפחות עשרה הרוגים); מוקש חשמלי בשוק הערבי בחיפה, 27 ביולי 1938 (לפחות 23 הרוגים); פצצות בשווקים בירושלים, חיפה ויפו, אוגוסט 1938 ופברואר 1939 (85 אזרחים הרוגים); עשרות מוקשים שהונחו בדרכים ובשבילים המובילים לכפרים ערביים שונים במהלך 1938 ו-1939 (מספר לא ידוע של הרוגים); מוקש בבית הקולנוע הערבי "רקס" בירושלים (מאי 1939, 18 נפגעים בדרגות שונות); חמור ממולכד בשוק הערבי ביפו ביוני 1939 (20 הרוגים). וזו רק רשימה חלקית.

חמור ממולכד (אילוסטרציה)

הנה, לשם דוגמה ועל מנת לתת תמונה מלאה יותר של מה שמסתתר מאחורי המילים והמספרים, התיאור של "הארץ" מאותם ימים את הפיגוע בשוק הירקות בירושלים (מצוטט אצל יהודה לפידות, "בלהב המרד"):

בשעה אחת ועשרים נשמע בעיר העתיקה ובקרבתה קול התפוצצות נוראה. עד מהרה התברר כי פצצה התפוצצה בפתח שוק הירקות שברחוב דוד. התוהו ובוהו שבמקום ההתפוצצות ובסביבה היה מחריד ורק כעבור זמן רב אפשר היה לעמוד על גודל האסון. בו במקום נהרגו שמונה ערבים ומספר הפצועים עלה לשלושים ויותר, מהם תשעה עשר באופן קשה. מיד מיהרו למקום שוטרים וחיילים ואמבולנסים של בית-החולים הממשלתי. העברת ההרוגים והפצועים נמשכה בלי הרף עד לאחר שתיים אחר הצהריים.

קשה לתאר את הבהלה שקמה בעיר העתיקה וגם ברבים מחלקי העיר האחרים לאחר ההתפוצצות. האנשים ברחו לכל צד, והאמבולנסים והאוטומובילים שהעבירו את ההרוגים והפצועים לבתי החולים טסו במהירות עצומה ברחובות העיר. לאורך חלק גדול מרחוב יפו, הסמוך לעיר העתיקה, גברה הבהלה ורבים סגרו את חנויותיהם. ליד בית החולים הממשלתי התאסף המון ערבי גדול, שהיה נרגז ונרעש מאד. שוטרים וחיילים פיזרו אותו. בעיר הוגברו מיד משמרות הצבא והמשטרה. כתוצאה מן ההתפוצצות פרצה שביתה ערבית בעיר העתיקה.

טסו במהירות עצומה ברחובות העיר (אילוסטרציה)

כמה מוכר נשמע כל זה! פצצה בשוק, מוות, המולה וזעם! והנה  תיאור של מעשה גבורה נוסף שבוצע תחת פיקודו של רזיאל, אך לשם שינוי לא נחל הצלחה (שוב, מתוך "בלהב המרד"):

ב-26 ביולי 1938 נשלח [איש האצ"ל] יעקב רז לעיר העתיקה בירושלים, מחופש לערבי ונושא על גבו סל ירקות ובו מוקש. מפקדיו של רז, שתכננו את הפעולה זמן-מה מראש, לא שמו לב לעובדה, שבאותו יום הכריזו הערבים שביתה כללית בעקבות ההתקפות הרצופות של האצ"ל בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. וכך קרה שכאשר הניח יעקב רז את הסל ליד אחת החנויות שדלתותיה היו נעולות, עורר הדבר את חשדם של הערבים. הם הפכו את הסל וכאשר מצאו בתוכו את המוקש, התנפלו על רז ודקרו אותו בסכינים בכל חלקי גופו. כאשר חשבוהו למת, הניחו אותו שותת דם וברחו מן המקום. אולם יעקב רז לא מת מן הדקירות, והמשטרה שהוזעקה למקום, העבירה אותו לבית-החולים הממשלתי. למרות מצבו הקשה, נחקר יעקב רז על-ידי הבולשת הבריטית בכל תקופת שהותו בבית-החולים. במשך שבועיים נאבק על חייו, וכאשר הרגיש כי כוחותיו הולכים וכלים, חשש שמא לא יוכל לעמוד יותר בחקירות. כדי למנוע מצב בו לא ישלוט עוד בעצמו ויגלה את סודות המחתרת, הסיר מעליו את התחבושות שכיסו את גופו, וכעבור זמן קצר מת מאיבוד דם. יעקב רז היה החלל הראשון בפעולות התקפה של האצ"ל והגבורה שגילה בחייו ובמיוחד במותו, הפכה אותו לסמל, עליו התחנכו במשך שנים דורות של צעירים.

(ולמען הסר ספק: גם אלה שניסו לרצוח את הטרוריסט יעקב רז, שרצה להשאיר מטען חבלה ליד חנות בעיר העתיקה ועל מעשה הגבורה הזה התחנכו במשך שנים דורות של צעירים, ראויים לגינוי.)

חשבוהו למת (אילוסטרציה)

ולסיום, הנה תיאור של פעולה נועזת נוספת שתוכננה בידי רזיאל וכוונה כנגד אזרחים ערבים ובריטים שפשעם הגדול היה שהלכו לסרט קולנוע (שוב, מתוך "בלהב המרד"):

ב-29 במאי 1939 התקרב מצליח נמרודי אל קופת קולנוע "רקס" ובערבית רהוטה ביקש כרטיס לסרט "טרזן" שהוצג באותו ערב. מצליח לבש מקטורן, מטפחת צבעונית בכיס-החזה ושערותיו משוחות בשמן ברילנטין, כמנהג ה"שבאב" באותם ימים. את המעיל תפר מצליח, שהיה חייט במקצועו, והכתפיים וקדמת המעיל מולאו בחומר נפץ דמוי פלסטלינה. באחת מכתפי המעיל הוכנס שעון ובכתף השנייה נתפרו סוללות חשמליות שהיו מחוברות אל השעון מצד אחד, ואל הנפצים שהוכנסו לתוך חומר הנפץ מצד שני. לאחר רכישת הכרטיס, שם מצליח פעמיו אל האולם. בכניסה מישש בלש בריטי את מצליח כדי לוודא שאינו נושא נשק, ולאחר שלא מצא דבר, נכנס מצליח אל תוך האולם והתיישב במרכזו.

כעבור זמן קצר, התקרב אל הקופה זוג מחופש לערבים. האישה החזיקה בידה בונבוניירה קשורה בחוט דק. לאחר רכישת הכרטיסים צעד הזוג לעבר הדלת שהובילה ליציע הקולנוע (הייתה זו דלת נפרדת מזו שהובילה לאולם ובפתחה לא נערכו חיפושים על גוף הנכנסים). לא עבר זמן רב ועוד זוג התקרב למקום; הבחור ניגש לקופה והבחורה, שהחזיקה בידה בונבוניירה גדולה, חיכתה בסבלנות לבן זוגה. כך נכנסו אל היציע שלושה זוגות ותפסו את מקומותיהם בשורה הראשונה ליד המעקה. (...)

הבונבוניירות נרכשו בחנות שבעליה היה חבר בארגון; השוקולד הוצא בזהירות ובמקומו הוכנסו פצצות. הקופסה נארזה מחדש ונעטפה בחוט דק, אשר משיכה בו הייתה אמורה להפעיל את המוקש. את הפצצות הכינו יאשקה אליאב וחיים קורפו, שהתמחו בהרכבת מוקשים חשמליים.

חושך השתרר באולם וההקרנה החלה. פיצוץ המעיל היה מכוון לשעה 20:30, כאשר האריה של חברת מטרו-גולדווין-מאייר אמור היה לשאוג את שאגתו המפורסמת. על אשר התרחש באולם מספר מצליח בעדותו:

לא שמתי לב לסרט כי הייתי מתוח מאוד. תקתוק השעון לא נתן לי מנוח והזמן התקרב במהירות. שבע דקות לפני הפיצוץ, פשטתי את מעילי והנחתי אותו על גב הכיסא מול מושבי. קמתי, ביקשתי סליחה מן היושבים על-ידי ויצאתי. חששתי שמישהו יקום ויצעק אחריי ששכחתי את מעילי, אולם הסרט היה מותח ואיש לא שם לב אלי. עזבתי את האולם. ביקשתי מן הסדרן כרטיס כדי שאוכל לחזור, בתואנה שעלי לפגוש מישהו בחוץ. הסדרן היה אדיב ובקשתי לא עוררה אצלו כל חשד.

בדיוק בשעה 20:30 התפוצץ המעיל באולם הקולנוע. מיד לאחר ההתפוצצות, הטילו שלושת הזוגות שישבו ביציע את ה"בונבוניירות" שלהם לתוך האולם, לא לפני שקשרו את קצה החוט אל המעקה. הקופסאות צללו למטה וכאשר נמתח החוט הופעל מתג שגרם לסגירת המעגל החשמלי ונשמעו התפוצצויות נוספות. שלושת הזוגות ניצלו את המהומה שאחזה בקהל הצופים והסתלקו מן המקום. מן הפיצוץ נפגעו 18 איש ולקולנוע נגרם נזק בשיעור של  20,000 לירות ארץ ישראליות.

זוג מחופש לערבים (אילוסטרציה)

אלה הן, אם כן, מקצת פעולותיו ההרואיות של דוד רזיאל; זוהי מורשתו, שאותה מוצאת לנכון כנסת ישראל לפאר ולהלל: סדרה של פעולות טרור המכוונות נגד אזרחים חפים מפשע, מושג שהוא עצמו כפר בקיומו. ורזיאל, כמובן, לא היה בודד במערכה; חברו לו רבים וטובים אחרים, שגם אותם אנו מוסיפים להוקיר ולהנציח עד ימים אלה ממש: בשמות רחובות, באירועים מיוחדים לזכרם, בשורה ארוכה של ספרים וארגונים ומוסדות.

גם אותם אנו מוסיפים להוקיר ולהנציח (אילוסטרציה)

פעולותיו של רזיאל לא בוצעו בחלל ריק. הן התרחשו בתוך הקשר רחב של מאבק לאומי עקוב מדם ורווי פעולות טרור אלימות מצד שני הצדדים שאפשרו לרזיאל ולדומיו למסגר את פעולותיהם כפעולות "תגמול" על האלימות המופנית כלפי יהודים; כך הם גם תפסו את עצמם: לא כרוצחים, לא כמחבלים, לא כפושעים, אלא כלוחמי חופש גיבורים שהמציאות מאלצת אותם לפעול באלימות. אבל האלימות הזאת, בתוך התנאים שבהם התקיימה, הייתה בלתי מסויגת: היא הופנתה כלפי אזרחים חפים מפשע, במובהק ובמוצהר. מחולליה ומוקירי זכרם לא התביישו בה אז והם אינם מתביישים בה גם היום. להפך: הם מנציחים אותה ורואים בה חלק הכרחי מהמאבק הלאומי. והיו, כמובן, גם לוחמי חופש אחרים ששמו לעצמם גבולות אחרים – אם כי גם הגבולות האלה היו פעמים רבות גמישים יותר משאנו נוטים לחשוב.

היא הופנתה כלפי אזרחים חפים מפשע (אילוסטרציה)

באחד ממאמריה החשובים מדברת ג'ודית באטלר על הצורך לשמר את ההבחנה בין הסבר (explanation) לבין הצדקה או ניקוי מאשמה (exoneration). ההבחנה הזאת חשובה היום יותר מתמיד. מציאות של מאבק לאומי לחופש מולידה בקרב בני האדם התנהגויות נפשעות ובלתי מוסריות, והדבר הזה מתרחש תמיד ובכל מקום. אין עם שחסין בפני הנטייה הזאת, ואיננו שונים בכך מאף אחד. הכרה בעובדה המצערת הזאת אין משמעותה הצדקה של ההתנהגויות הללו, קבלה שלהן או ניקוי מאחריות של אלה שאחראים להן. אכן, יש הבדלים בין סיטואציות פוליטיות שונות במידת נטייתם של אנשים ועמים לפעול בדרכים מסוימות, אבל ההבדלים הללו נגזרים מהבדלים קונטקסטואליים ולא, כפי שהיינו רוצים אולי להאמין, מהבדלים אינהרנטיים בין עמים ולאומים. יותר מדי בקלות אנחנו מפשטים את העולם ל"אנחנו" ו"הם" ומתעלמים מהשפעות של יחסי כוח, של זמן, ושל תנאים פוליטיים וכלכליים על דפוסי הפעילות של אנשים ושל אוכלוסיות. וזה נכון, כמובן, גם לכל סוגי האלימות המופעלים על ידינו כיום, שאולי נראים "נקיים" יותר אבל הם אלימים לא פחות וחסרי הבחנה לא פחות, ורק היתרונות הגלומים בכוח מאפשרים לנו לשמור מהם מרחק ולחשוב עליהם באופן סטרילי כל כך. ואם, לכל הפחות, בשנות היישוב אפשר היה להאמין שדוד רזיאל מייצג את דעת המיעוט, הרי שהיום הוא לבטח מייצג את הרוב.