חצי-דוד שלי אהב להתעסק בחשמל. בזמנו הפנוי היה בונה לי מקלטי רדיו מקופסאות פח, טלפונים מצנצנות חרדל, ופעם, כשבלון ההליום סירב לנסוק מעלה פחות משעה אחרי שנקנה, היה זה הוא שידע לנגב את טיפות הגשם שהכבידו עליו ולהשיב אותו למרומים.

הייתי יושב לצדו מוקסם בבית עם ארבעת הפסנתרים – על אחד, לבן, הונחו תמיד זרי פרחים למכביר, מה ששיווה לו מראה של ארון קבורה – והוא היה מלמד אותי איך לחבר חוטים אדומים ולבנים וירוקים, איך לקרוא את המילים המוזרות על אחורי המכשירים, ואיך לא להתרגש מכך שלכל החלקים שהוצאו אף פעם לא נמצא מקום כשמרכיבים מחדש. קול הקטיפה של נט קינג קול היה בוקע מטייפ הסלילים שבפינה, ואני הייתי מבריג את הבורג האחרון ומדמיין את האנשים שיעשו שימוש במכונות הפלא שיצרנו: חייגן אוטומטי שיזהיר מפני פורצים (או לכל הפחות יתקשר כל הלילה למספר השגוי שהוכנס לתוכו), רובוט שחקן שח שיודע לנצח בארבעה מהלכים (כל עוד השחקן שמולו לא מכיר את חוקי המשחק), או ממיר מתח שגורם, בדרך נס, למכשירים שהבאנו מארצות הברית לעבוד אחרי שנה שבה העלו אבק (אם כי התאכזבתי נורא כשגיליתי שהרדיו לא ינגן את אותם שירים שהיו שם). חצי-הדוד היה ממעט בדיבור, אך את כל שהחסיר במילים, מילא בתנועות ידיים מהירות ומדויקות, שאחריהן עקבתי בשילוב של תימהון והערצה, ותהיתי אם יבוא יום שבו אדע גם אני לעשות את כל אותם דברים שהיו לו קלים כל כך.

שחקן השח האוטומטי שבנה חצי-דוד של תום (אילוסטרציה)

שנה אחר כך הוא נסע לחו"ל. את השנים הבאות העביר בשורה של מקומות אקזוטיים, שרק מהגלויות ומקומץ המילים שעליהן למדתי עד כמה הם מוזרים. בניגריה, סיפר, הזמין אותו הנשיא לאחוזתו והאכיל אותו במעדן מקומי העשוי מבשר עכברושים באורך 60 ס"מ (שנה מאוחר יותר, הזמין אותו לאותה אחוזה השליט החדש, שעלה לשלטון לאחר שרצח את הנשיא המכהן, אך רצה ליהנות מאותה מערכת אבטחה שהכזיבה את קודמו). ביפן, דיווח, יש לאנשים רבים רובוטים אישיים המבצעים עבורם חלק גדול מעבודות הבית. ובפּרוּ – וזה היה כנראה המידע שהפתיע אותי ביותר – יש משקה מקומי צהבהב בטעם מסטיק אננס שהוא גם טעים יותר וגם מצליח יותר מקוקה קולה, מה שהחשבתי באותה עת למשקה האלים. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי נוסע לכל אותן מדינות, בונה טלפונים מקופסאות חרדל לרודנים צמאי דם ביום, חוזר לביתי זרוע הרובוטים בלילה, נע ממקום למקום בזכות כושר ההמצאה שלי, מלקט חוויות והרפתקאות וסיפורים שאיש לפניי לא ידע.

חצי-דוד של תום מתכונן לסעודת השבת (אילוסטרציה)

ההורים שלי התלהבו פחות ממני מהנטיות האלקטרוניות שלי, ואחרי שהניסיון הראשון שלי לפרק את הפטיפון ולהרכיבו מחדש נחל כישלון חרוץ, והפטיפון לא חזר לנגן מעולם, הם הגבילו את המרחב האקספרימנטלי שלי לד' אמותיי. אבל גם הטריטוריה הביתית לא הייתה ידידותית יותר. ראשון נפל קורבן משחק אלקטרוני קטן של דונקי קונג, שמסך האל-סי-די שלו השחיר לנצח אחרי משהו שבחירוּת יצירתית גדולה ניתן להגדירו כניסיון תכנות מחדש. שני טלפונים ישנים של בזק מצאו את דרכם לאותו פח אשפה וירטואלי, וכך גם מקרר אמקור ישן שניצב על הגג ועבד חלקית עד שהנחתי עליו את ידיי, ואחרי כן לא עבד בכלל, עד שמצא את סופו הטרגי בהטלה פראית אל הרחוב של מובילים קטלניים במיוחד (הללו התבקשו לפנות אותו מן הגג, ובתגובה השליכו אותו חמש קומות מטה וכמעט פגעו בקשישה איקונית שניסתה לחצות את הכביש; בלט בהיעדרו: שבט דיזנגוף של הצופים).

משחק הדונקי קונג שתום תכנת מחדש (אילוסטרציה)

אבל הטרגדיה הגדולה הראשונה – לאו דווקא מבחינת ממדיה, כמו בשל השלכותיה ארוכות הטווח – אירעה רק שנתיים מאוחר יותר, כשמקל העונג החשמלי המוכר יותר בכינויו הלועזי "ג'ויסטיק" שבק חיים פחות משבועיים לאחר שנרכש. האחריות הייתה אמנם בתוקף, ובאותו זמן אפילו שהינו במדינה שבה קיומה של אחריות בתוקף מבטיח את החלפת המכשיר בלי יותר מדי שאלות, אבל אני הייתי משוכנע שאצליח לתקן את האביזר בכוחות עצמי. פירקתי אותו בקלי קלות, שיחקתי קצת עם המגעים והחוטים, ואז ניסיתי להחזיר הכל למקום ולסגור מחדש, ומה רב היה צערי (אם כי במלוא הכנות, איני יכול לומר שרבה הייתה הפתעתי) כשהתחתית סירבה להכיל בתוכה את כל שניסיתי לדחוף פנימה. התוצאה הייתה ג'ויסטיק בעל תחתית מידלדלת, שמהחרכים שבצדדיה משתלשלים חוטים צבעוניים לרוב. פרט לכך הוא לא עבד, כמובן.

עבר יום, עברו יומיים, ואמא שלי התנדבה לנסוע להחליף את הג'ויסטיק המקולקל בחנות שבה נרכש. מטבע הדברים, אני התנגדתי. ניסיתי לטעון שזה לא כל כך חשוב, שאין צורך לבזבז על זה זמן, שהוא עדיין קצת עובד, שייתכן שהוא בסך הכל עייף וצריך לנוח, ושלא יעלה על הדעת שנשליכהו לכלבים ברגע שהוא עושה בעיות. אמא שלי לא השתכנעה. בתגובה אני התחלתי לצרוח ולבכות, איימתי לא לדבר איתה לעולם, ובאקט של ייאוש החבאתי את הג'ויסטיק עמוק בתוך מזוודה בארון, מתחת למאות דפי עיתון ובגדים ומה שזה לא יהיה שאכלס את החדר שלי באותם ימים. לסיום, מימשתי את איומי וברחתי מהבית.

הג'ויסטיק שתום "תיקן" (אילוסטרציה, אבל ככה בדיוק הוא נראה)

היה קר בחוץ, ואחרי כמה שעות במגרש הכדורגל שאליו ברחתי, הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור. ההורים שלי לא היו בבית – הם כנראה לא התרגשו יותר מדי מהעזיבה שלי – אבל המזוודה בארון הייתה ריקה, הג'ויסטיק הישן נעלם, ועל השולחן בחדר חיכה לי ג'ויסטיק חדש. עד היום אני לא בטוח אם הם הצליחו איכשהו להחמיץ את העובדה שהג'ויסטיק המקולקל פורק על ידי בחוסר הצלחה ופשוט הלכו להחליף אותו בחנות, או – מה שסביר יותר – היה להם הטקט הדרוש (והמפתיע) להבין את המצוקה שהייתי בה ולהימנע מלהטיף לי מוסר. ג'ויסטיקים, מכל מקום, לא חזרתי לפרק מאותו יום ואילך.

אמא של תום כשגילתה את הג'ויסטיק השבור (תמונת ארכיון נדירה)

הייתי רוצה לומר כי אכן למדתי את הלקח וחדלתי מהאקספרימנטים ההנדסיים הכושלים, אבל לא כך הדבר. כשנה לאחר המקרה העגום הזה, הפסיק המחשב שלי – קומודור 64, הנחשב בעיניי עד היום למחשב המופלא ביותר שנוצר מאז ומעולם – לעבוד. בתהליך היסקי מורכב של ניסוי וטעייה הצלחתי לבודד את מקור הבעיה: הסַפָּק חדל להזין למחשב את החשמל הנחוץ לו כדי לעבוד. ללא היסוס ניתקתי את הספק מהחשמל, פירקתי אותו לרכיביו, ניקיתי וניערתי והזזתי חוטים, ואז סגרתי מחדש (בהצלחה יחסית) וחיברתי שוב לחשמל; אך שוד ושבר, המחשב עדיין לא עבד. חזרתי על התהליך עוד פעמיים או שלוש עם תוצאות דומות, ואז החלטתי בייאושי כי הגיע הזמן לנקוט צעדים דרסטיים יותר. על מנת להבין מה לא מתפקד, הסברתי לעצמי, עלי לבחון את הספק בעודו תקוע בחשמל. לפיכך פירקתי אותו שוב, חיברתי למחשב, תקעתי בחשמל, ואז, באמצעות אולר מתכת פשוט, התחלתי לשחק עם המגעים שבפנים; אם כי האמת מחייבת לציין ש"התחלתי" איננה המילה המדויקת ביותר לתיאור המתרחש, שכן נרמז ממנה כאילו היה להתחלה זו גם המשך. תיאור הוגן יותר יכיר בעובדה שהיה לה רק סוף, וסוף כאוב ביותר. לא חלפה עשירית שנייה מהרגע שבו נעצתי את האולר בתוך הספק, וכבר הועפתי אחורה בפראות כשזרם חשמלי אדיר מציף את כולי. אני זוכר את התחושה הפיזית בדיוק מצמרר, אבל לצערי אין לי שום יכולת לתאר אותה בדרך בהירה יותר מ"זה הרגיש כמו מכת חשמל אדירה בלב". אני זוכר ששכבתי על המיטה במשך קרוב לשעה, בהלם טוטאלי ובהבנה הולכת ומתחדדת שהייתי אמור למות מהזרם הזה. אבל משום מה, כנראה כי האולר נשמט מידיי בשנייה שבה פגע הזרם, שרדתי. לא סיפרתי לאיש, רק הכנסתי את הספק לארון, טמנתי את האולר במגירה, ובמשך שנתיים הסתרתי מההורים שלי את העובדה שהמחשב לא עובד. ומה שחשוב מכל, כנראה: לא שבתי עוד לעסוק בניסויים בחשמל.

תום חוטף זרם חשמלי (אילוסטרציה)

אפשר לקרוא את הסיפור הזה ככזה שיש לו מוסר השכל, וזו אפילו תהיה קריאה סבירה, כנראה. ילדים, היזהרו לכם מלשחק בחשמל! המסקנה שלי הפוכה, אולי, מהמצופה. כי האמת היא שאני מתגעגע לילד ההוא, העשוי ללא חת, שהיה מסתער על הבעיה באמונה ובנחישות ובנאיביות אין קץ, הילד שחלם להצליח בכל וראה את הכישלונות החוזרים ונשנים כמהמורות הכרחיות בדרך שרק ימתיקו את הניצחון הסופי.

היום, כשאני פוחד מהצל של עצמי, כשכל משבר כרוך בחישובים רציונליים ארוכים ומייגעים על רווחים והפסדים ואפשרויות וסיכונים, אני מצטער על כך שהילד ההוא הוכרע. לפעמים אני מדמיין שעדיין נותרו ממנו שרידים, אבל אז באה המציאות וטופחת על פניי, שואלת בלעג על מי אני מנסה לעבוד. הרי אפילו כאן, היא אומרת, היכן שאיש אינו מכיר אותך, במקום שבו אתה יכול לומר מה שאתה רוצה ושיזדיינו כולם, אתה עסוק כל כך בשימור של דימוי מגוחך שהמצאת לעצמך ושיש לו קשר (רופף) רק לשכבה החיצונית ביותר של העור – זו שתחתיה רוחש מה שמייצג באמת. אתה לא תכתוב שום דבר מעניין. אתה לא תחשוף שום דבר אמיתי. אתה לא תאמר את כל המילים שאתה רוצה לומר, לא כאן ולא במקום אחר, לא לכם ולא לך ולא לך ולא לך ובעיקר לא לך. כי למדת כבר שמילים ששוגרו לאוויר העולם אי אפשר להחזיר, ולחלקים שהוצאו אף פעם אין מקום כשמנסים להרכיב מחדש. אתה לא תחטוף יותר שום זרם חשמלי שכמעט יהרוג אותך. כמה חבל.