לפני זמן מה, העליתי מעל דפי בלוג זה הצעת חוק מהפכנית שהיה בה – במלוא הצניעות המתבקשת – כדי להציל את האנושות כולה. לאור גאונותה של הצעת החוק הנ"ל, מחד גיסא, ולאור העובדה שהיא טרם אומצה על ידי חבר המחוקקים שלנו, מאידך גיסא, אני מרשה לעצמי להמשיך במלאכת הקודש שבה התחלתי ולהגיש לעיונם של חברי הכנסת, ושל כל אזרחי ישראל, הצעת חוק נוספת – וליתר דיוק, שיפור של הצעת חוק קיימת – שהחלתה המיידית תפתור בעת ובעונה אחת כמה מן הבעיות המרכזיות והמהותיות ביותר של המדינה היהודית הקטנה ומוקפת האויבים שבה אנו חיים. כמו בפעם שעברה, אני מבקש מכם הקוראים לעשות כל אשר בידיכם לעשות על מנת להביא את ההצעה לידיעתם של כמה שיותר אנשים, שיוכלו לפעול למען רישומה בספר החוקים הישראלי, במהרה בימינו אמן.
כידוע, מפלגת "ישראל ביתנו" בראשות שר החוץ, אביגדור ליברמן, פועלת זה זמן מה למען קידומו של "חוק נאמנות" חדש, שעל פיו כל אדם המבקש אזרחות ישראלית וכל אדם המבקש את הנפקתה של תעודת זהות ראשונה יהיה חייב בהצהרת אמונים למדינה כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, ובהתחייבות לשרת בצבא או בשירות אזרחי חלופי המוכר על ידי המדינה. הצעת חוק הנאמנות, שהוגשה על ידי ח"כ דוד רותם בשלהי מאי, אמנם הוסרה מסדר יומה של ועדת השרים לענייני חקיקה בעקבות התנגדות כל שרי הממשלה פרט לאלה החברים ב"ישראל ביתנו", אולם השר ליברמן וחברי מפלגתו הכריזו כי בכוונתם להמשיך ולהילחם על מנת שחוק ברוח זו יועבר עוד במהלך תקופת כהונתה של הכנסת הנוכחית. לאור ניסיון העבר, כמו גם מדיניות החקיקה העכשווית של המפלגה, אין שום סיבה לזלזל בכוונות אלה.

כוונות שאין סיבה לזלזל בהן (אילוסטרציה)
לחוק הנאמנות קמו במהלך השנה האחרונה מתנגדים רבים; אלה טוענים כי מדובר בחוק פשיסטי וגזעני, שמטרתו לפגוע בזכויותיהם האזרחיות והלאומיות של אזרחי ישראל הפלסטינים ולשמש עילה לשלילת אזרחותם בפועל. אזרחים ערבים, כך טוענים המקטרגים, לא יוכלו להישבע אמונים למדינה יהודית וציונית, יען כי הם עצמם אינם יהודים ואינם ציונים (חוץ מאיוב קרא, זאת אומרת). זו, כמובן, טענה מיתממת ומתחסדת. המחשבה שאדם אינו יכול להישבע אמונים לגוף או לקולקטיב כלשהו אם הוא עצמו אינו חבר באותו גוף או קולקטיב היא מגוחכת לחלוטין. הנה, לדוגמה, יכול אדם בקלות רבה להישבע אמונים לאשתו גם אם הוא עצמו אינו אשתו! ואדם יכול להישבע אמונים גם לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב גם אם הוא עצמו אינו חבר במכבי תל אביב, או אפילו אינו יודע לכדרר! ואדם יכול גם להישבע אמונים שישתמש לנצח נצחים באבקת כביסה מסוימת גם אם הוא עצמו אינו אבקת כביסה! הנה, אפוא, באמצעים לוגיים פשוטים ניתן להוכיח כי שבועת אמונים לגוף או לקולקטיב כלשהו אינה דורשת חברות באותו גוף או קולקטיב, ולפיכך ברור כי המתנגדים לחוק הנאמנות מסווים את כוונותיהם השמאלניות האמיתיות, שהן מתן הכשר לאזרחי ישראל הפלסטינים להמשיך בהתנהלותם הבוגדנית השגרתית.
ערבי יהודי ציוני (אילוסטרציה)
הבעיה האמיתית בחוק הנאמנות בגירסתו הנוכחית איננה תביעתו מאזרחי המדינה להצהיר על נאמנותם לה, אלא להפך: העובדה כי הוא מסתפק בהצהרה שכזאת על מנת לבסס את נאמנותו של אזרח. ובמילים אחרות: הבעיה בחוק הנאמנות איננה שהוא פשיסטי או גזעני (הוא לא!), אלא שהוא נאיבי מדי. מרגע שהחוק מאפשר לאדם ערבי לצאת ידי חובתו בהצהרה פשוטה על כך שהוא נאמן למדינה, הרי שהוא פותח פתח למעשי שקר, רמייה והונאה מהסוג החביב כל כך על בני דודינו הבוגדניים.
בני דודינו הבוגדניים (אילוסטרציה)
דמיינו לעצמכם, לדוגמה, את התרחיש הבא, שלצערנו איננו דמיוני כלל וכלל: האזרח הלא-נאמן מוחמד אחמד עבדאללה טיבי-סלאח-נימר-דרוויש יוצא מביתו בגיל 16 וצועד בין שלוליות הביוב בכפרו הלא מוכר ועד לסניף משרד הפנים הסמוך למקום מגוריו, במרחק של 350 ק"מ, במזרח ירושלים בירתנו הנצחית. כאשר הוא מגיע לשם, ולאחר שהוא עומד יומיים בתור, הוא מבקש מהפקיד להוציא עבורו תעודת זהות. "א-הא!", אומר הפקיד, "עליתי עליך ועל כוונותיך הנכלוליות! דע לך כי לא תוכל עוד להוציא תעודה שכזו בקלי קלות, כמו בימי שלטון השמאל הרודני! כיום חייב אתה בשבועת נאמנות למדינה!". "ומהי שבועה זו?", מיתמם טיבי-סלאח-נימר-דרוויש. "ובכן, עליך לחזור אחרי", משיב הפקיד. "אמור בקול: 'אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה, ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי, כמשמעותו בחוק שירות ביטחון התשמ"ו – 1986 או בשירות חלופי, כפי שייקבע בחוק'". החבר טיבי-סלאח-נימר-דרוויש חוזר על הדברים, בעודו מפלבל בעיניו ברשעות ומחזיק את אצבעותיו לפותות מאחורי גבו. כשהוא מסיים לדקלם, הוא מקבל מיד את התעודה הכחולה המבוקשת. לאחר שהשיג את מטרתו, הוא יוצא מן הסניף, עובר את המחסום הסמוך ומפעיל את חגורת הנפץ שמתחת לבגדיו בלב משכן הכנסת, כשהוא מביא אגב כך לחיסולם של יוזמי חוק הנאמנות בכבודם ובעצמם. מה הועילו אפוא חכמים בתקנתם?
חכמים בתקנתם (אילוסטרציה)
אכן, מרגע שקבלת אזרחות ישראלית מותנית במידת היושר של האדם המצהיר על נאמנותו למדינה, וברגע שאדם זה הוא (פוטנציאלית) ערבי, הרי שברור ונהיר כי טמון פה מוקש רציני. ערבים – ובקביעה הבאה אינני מנסה להישמע כגזען, אלא להיצמד לעובדות הפשוטות והידועות לכל – הינם שקרנים מבטן ומלידה, ועל כך יעידו גם הם עצמם. הנה, לדוגמה, אחד מבכירי הערבים בארצנו, העיתונאי סייד קשוע, התוודה רק לפני כמה שבועות בטור נדיר בכנותו על כך שתכנן לשקר למאבטח בנמל התעופה בן-גוריון ולספר לו שהוא מתל אביב ולא מירושלים, רק על מנת שלא לחשוף את מבטאו הערבי ולהימנע מהבדיקות הביטחוניות המקיפות וההכרחיות הראויות לבן עמו. ואם לקחת את הדברים אל מחוץ לגבולות המדינה, הרי שמנהיג הערבים לדורותיהם, הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו, חתם כבר בשנת 628 על הסכם חודיבייה עם בני שבט קורייש, שבו הבטיח להם שביתת נשק מלאה למשך עשר שנים, רק על מנת שיוכל להמשיך את מסע כיבושיו ולהפר את ההסכם ברגע שהדבר יהיה נוח לו. ואם בארזי הערבים כקשוע ומוחמד נפלה שלהבת, מה יגידו ערביי הקיר?
ערביי הקיר (אילוסטרציה)
כיצד ניתן לפתור אפוא בעיה מהותית זו? כיצד ניתן לבחון, הלכה למעשה, את נאמנותם של האזרחים הערבים למדינה היהודית, ובלי שניאלץ להסתמך על הצהרותיהם האישיות, שנידונו מראש להיות שקריות ומניפולטיביות? למרבה המזל, ניתן לעשות זאת בקלי קלות ממש, ואם יש נקודה אחת שבה אפשר לבוא בביקורת אל אביגדור ליברמן וחברי מפלגתו, הרי שזו העובדה שלא חשבו על כך בעצמם, במיוחד לאור טענתו הידועה והמוכרת של ליברמן כי הוא היחיד המבין את כוונותיהם הנסתרות של הערבים.
כידוע, האזרחים הערבים אינם הראשונים הנדרשים להוכיח את נאמנותם למדינה. לאורך הדורות, הפגינו אזרחי מדינות רבות את הפטריוטיות שלהם פעם אחר פעם, ובכל המקרים האלה, לא המילה הכתובה או המדוברת היא שקבעה את מידת נאמנותם, אלא המעשה. ומכל המעשים שניתן לעשות, הרי שרק אחד מהם מוכיח באופן חד-משמעי, בלתי הפיך ובלתי ניתן לערעור את הנאמנות הבלתי מסויגת של אדם למולדתו: זוהי נכונותו של אדם להקריב את עצמו למען מדינתו, להרוות את אדמתה בדמו ולהשקותה בנוזל החיים – והמוות – בעת העמידה על משמרתה.
ספרו המרתק של ההיסטוריון בעז נוימן, "תשוקת החלוצים", שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד, ממחיש טוב מכל גישה זו ביחס לפטריוטים הישראלים הגדולים של ימי העלייה השנייה והשלישית, שידעו היטב כי הדרך היחידה להפגין את נאמנותם היא באמצעות ההקרבה האישית. "שאיפות לאומיות אינן יכולות להתקיים" – מצטט נוימן את יהושע טהון, לדוגמה, – "אלא אם כן ממית את עצמו אדם עליהן. בלי חותם הדם עוד לא נתקיימה שום תקווה לאומית בדברי הימים". ואחיה של שרה צ'יזיק, שנרצחה במאורעות תל חי, מוסיף באיגרת מנחמת למשפחתה: "רק בדם אחינו ואחיותינו נרכוש לנו את הארץ".
תשוקת החלוצים (אילוסטרציה)
זאת ועוד, הדברים הללו אינם ייחודיים כלל למדינת ישראל, והם נסמכים על תולדותיהן של כל המדינות וכל העמים. פטריוטיות ונאמנות מכוננות תמיד באמצעות ההקרבה והדם, ובלעדי אלה אין ולא תהיה לאף מדינה תקומה. את הגילוי הזה סיכמה אולי טוב מכל העיתונאית והסופרת הקרואטית סלבנקה דרקוליץ', כשתיארה את התהליך שהוביל להבנתה את הפטריוטיות של עצמה אחרי מתקפות הצבא הסרבי על מולדתה: "מעולם לא שאלתי את עצמי אם אני פטריוטית", כתבה דרקוליץ'. "לא הייתי צריכה לעשות זאת, כי הייתי בטוחה בכך. אני זוכרת שכילדה ישבתי על המרפסת של דירתנו בספליט והתבוננתי ברחוב הסואן למטה, בגג ובים המרוחק. הרגשתי שכל זה – העיר, הנוף, אפילו העננים – הוא שלי, שזה שייך לי ושאני חלק בלתי נפרד ממנו. והיה גם טעמה המתוק של שפתי, של המילים שאמרתי בקול... אבל, כפי שקרה, מצאתי את עצמי פתאום במלחמה שהגדירה את הפטריוטיזם בעבורי ובעבור כל אלה שמסביבי. והמדד היה ברור לגמרי: הוא היה הנכונות להקריב את עצמך בשם הפטריוטיזם: dulce et decorum est pro patria mori".
טעמה המתוק של שפתי (אילוסטרציה)
המשפט הלטיני בסיום דבריה של דרקוליץ' לקוח מ"האודות" (השירים) של המשורר הרומי הדגול הורטיוס, והוא אומר, בתרגום חופשי, "טוב ומכובד לאדם למות בעד ארצו". זהו המשפט העומד גם בבסיס אמירתו המפורסמת של יוסף טרומפלדור, על סף מותו, "טוב למות בעד ארצנו", והוא משמש מאז ומעולם כמסמן המובהק ביותר של הנאמנות האמיתית והמוחלטת למדינה, זו שבמסגרתה האדם מוותר – מרצון ובשמחה – על עצם קיומו, למען המשך קיומה של מדינתו.
יוסף טרומפלדור (אילוסטרציה)
אם הדברים הללו טובים לגדולי העולם, צריך להיות ברור כי הם טובים גם לאזרחי ישראל הערבים. אם רוצים אנו כי אלה יוכיחו את נאמנותם למדינת ישראל, רשאים אנו לדרוש כי יפגינו זאת במעשיהם – שעל כנותם אי אפשר לערער – ולא במילותיהם. שבועת האמונים בחוק הנאמנות בניסוחו הנוכחי אמנם כוללת התחייבות לשרת בצבא ההגנה לישראל (או בשירות אזרחי חלופי) ובכך להגן על המולדת, אבל ברור כי אין די בכך, שהרי בעצם הנכונות לשרת בצבא אין משום ערובה לכך שאזרח ערבי כלשהו יידרש באמת להקריב את עצמו למען המדינה.
השינוי הנדרש בחוק הנאמנות צריך להיות לפיכך ברור כשמש: במקום להתנות את האזרחות לערבים בהצהרות אמורפיות כלשהן, יש לתבוע מהם להוכיח את נאמנותם באופן בלתי משתמע לשתי פנים על ידי נכונותם להקריב את עצמם מיידית על מזבח המולדת. רוצה הערבי להוכיח כי הוא אזרח נאמן המוכן להגן בגופו על המדינה היהודית, הציונית והדמוקרטית? אדרבה, יוכיח זאת באמצעות התאבדותו בו במקום, ולאחר מכן לא יוכל עוד איש לבוא אליו בתביעות כלשהן, שכן את הדבר היקר ביותר שיש לו לתת – חייו – כבר נתן. (המדינה, מצידה, יכולה להתחייב לצייד את כל סניפי משרד הפנים בערכות התאבדות מהירות ונוחות, שיהפכו את שפיכת הדם העצמי למטלה נעימה ונקייה ככל האפשר.) באותה הזדמנות, יציל המתאבד גם את כבודם של הערבים המתאבדים באשר הם, שעד היום נהגנו לזהות אותם באופן בלבדי עם המתפוצצים באוטובוסים ובמחסומים, וכעת נוכל לראות שגם בתחום ההתאבדות הם יודעים להפגין ורסטליות מבורכת.
ערבי מתאבד (אילוסטרציה)
אם הערבי מסרב למסור את חייו על פי דרישה, ועל ידי כך להישבע אמונים למדינה, אל נא יצפה כי אותה מדינה שהוא בבוגדנותו אינו מוכן למסור את נפשו בעבורה תעניק לו ברוב חסדה את האזרחות הנכספת. זאת ועוד – מרגע שהערבי מצהיר על חוסר נכונותו למות למען המולדת, הרי שהוא מוכיח – על דרך השלילה – את חוסר נאמנותו, ובכך הופך באופן מיידי לגיס חמישי מסוכן שאותו יש למגר מיידית. לפיכך יש לצייד את כל סניפי משרד הפנים לא רק בערכות התאבדות, אלא גם באמצעים שיאפשרו את כליאתם ו/או הוצאתם להורג של כל הערבים המגיעים למקום ומסרבים להתאבד, שכן ברור כי הגעתם של אלה למקום שלא על מנת להתאבד היא בגדר פרובוקציה מסוכנת שיש להשתלט עליה לפני שתהפוך למגפה.
פרובוקציה שיש להשתלט עליה בטרם תהפוך למגפה (אילוסטרציה)
לפני סיום, וכהערת אגב, ראוי לציין גם כי באמצעות התיקון המוצע לחוק הנאמנות תיפתר לאלתר לא רק בעיית נאמנותם של תושבי ישראל הערבים, אלא גם, בעקיפין, בעיה שחשיבותה קריטית לא פחות, והיא "הבעיה הדמוגרפית". התאבדותם ההמונית של כל התושבים הערבים המבקשים לזכות באזרחות תהפוך פרויקטים כושלים וארוכי שנים כייהוד הגליל, חוק עידוד משפחות ברוכות ילדים ונישול הבדווים מאדמותיהם למיותרים, שכן הרוב היהודי בתוך גבולות המדינה יובטח באמצעים אפקטיביים הרבה יותר.
משפחות ברוכות ילדים (אילוסטרציה)
לסיכום, דומני כי אי אפשר שלא להשתכנע כי הצעת חוק הנאמנות המתוקנת מהווה פתרון מושלם בעבור אותן בעיות בדיוק שחוק הנאמנות בגירסתו המקורית אינו מסוגל להתמודד איתן. הפיצו אפוא את דבר הבשורה בין חבריכם, מכריכם וחברי הכנסת האהובים עליכם. הכוח לשנות – אתם כבר יודעים – הוא בידיים שלכם. גם הפעם, אל תוותרו עליו!
מסיבות שלא כל כך תלויות בי, די נעדרתי מהבלוגוספירה בשבועות האחרונים, ולצערי גם בקריאה בבלוגים החביבים עלי אני בפיגור גדול. אני מקווה לחזור בהקדם לתפקוד פחות או יותר נורמלי, אבל בינתיים, דרישת שלום חמה לכולם. התגעגעתי.