ואולי צריך לפתוח דווקא כך: ברגע הראשון, כשראיתי את נסראללה נואם, ואת סמיר קונטאר מלהג, ואת ההמונים חוגגים, קיוויתי, אי שם בלב, שיופיע יש מאין המטוס שיוריד עליהם את הפצצה; התעוררה האמונה שבטח הזרקנו לו משהו שיביא למותו המיידי; צצה התקווה שהפעולה המתוכננת לחסל את כולם כבר קורמת עור וגידים. אני לא גאה בתחושות האלה, ולצערי אני גם לא מתבייש בהן יותר מדי. הן קיימות, והן צפות ועולות פעם אחר פעם במצבים האלה, כי גם אני גדלתי כאן. אני חושב שקשה לשלוט על מה שאנחנו מרגישים, ובאופן אישי עייפתי מלנסות. אבל הרגע שבו התחושות האלה מעוורות את עינינו למציאות הוא הרגע המסוכן באמת בעיניי. ואני רוצה להאמין שאני עדיין לא לגמרי עיוור.

סמיר קונטאר מניף זרועו לקהל בחגיגות בלבנון. המפציץ לא הגיע

אין דרך לתאר באופן הוגן את כמויות הצביעות, הצדקנות, ההתחסדות והמוסרניות המזויפת הנשפכות אצלנו בימים האחרונים. המבצע שהתחיל את דרכו תחת השם הגרוטסקי "עליונות מוסרית" כאילו הוציא מהחורים את כל הפנטזיות הכמוסות שלנו על היותנו גזע עליון, מוסרי ושוחר שלום הנלחם כל העת על קיומו מול אויב אכזר ורצחני. מנהיגינו מתחרים זה בזה כבר ימים אחדים בהטפות מוסר צקצקניות לעם הלבנוני הנבזה, המקבל בהתלהבות ובשמחה את פניו של רוצח מתועב. "אוי לעם שחוגג בשעות אלה את שחרורו של חיית אדם", הכריז אהוד אולמרט, עדיין ראש ממשלתנו. "אנחנו עם חזק ונעלה", החרה החזיק אחריו נשיאנו שמעון פרס, לא לפני שקרא ללבנון "להתבייש" על "קבלת פנים לרוצח שפל מאין כמוהו".

אהוד אולמרט מכווץ גבות ועל ידי כך מוכיח את עליונותנו המוסרית

הבה נשים לרגע את הדברים על השולחן: אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, הוא שהורה על היציאה למלחמת לבנון השנייה, בעקבות מתקפת חיזבאללה שבה נהרגו עשרה חיילים. במשך 33 ימים הפגיז צבא ההגנה לישראל ללא רחם את התשתיות האזרחיות בלבנון, כמו גם את אזרחי לבנון עצמם. מטרותיהן היחידות של ההפצצות האלה היו להראות לחיזבאללה שלא כדאי לו להתעסק איתנו, ולנסות – כמו שאנחנו רגילים – "לחנך" את אזרחי לבנון לשנוא את אנשי הארגון. אלא שהאזרחים הללו, חוצפנים שכמותם, העדיפו לשנוא דווקא את אלה שמפציצים והורגים אותם.

בניגוד מוחלט להצהרות השקריות של ממשלת ישראל, לא נעשה במהלך המלחמה שום ניסיון להימנע מפגיעה במטרות אזרחיות. זאת ועוד, על פי כל בדיקה בינלאומית שנעשתה מאז, גם ההצהרות של ממשלת ישראל על כך שאזרחים נפגעו רק משום שאנשי חיזבאללה הסתתרו בתוך סביבה אזרחית היו שקריות לחלוטין (ובכל מקרה, ברגע שנקבל את הטענה הזאת, ניאלץ להכיר בכך שגם הפצצה ללא הבחנה על תל אביב, נניח, היא פעולה צבאית לגיטימית). רוב מוחלט של ההרוגים הלבנונים (המספרים נעים בין 1,100 ל-1,300) היו אזרחים, לא לוחמים. יותר מ-30 אחוז מהם היו ילדים מתחת לגיל 13, כלומר בערך 360 ילדים שנהרגו כתוצאה מהפצצות מכוונות של אזרחים (לא כולל כל אלה שנהרגו מאז, ממוקשים ופצצות צה"ליים שנותרו בשטח וממשיכים להרוג ולפצוע על בסיס כמעט יומיומי). בהשוואה לאולמרט ולמפקדי הצבא שלנו, סמיר קונטאר – שרצח לכל היותר ארבעה אנשים, מתוכם שני אזרחים – הוא חסיד אומות עולם.

טרוריסטים מסוכנים שהופגזו על ידי ישראל במלחמת לבנון השנייה

אומרים שכוח משחית, ושכוח מוחלט משחית באופן מוחלט; אבל אפילו האמירה הנכונה הזאת מחמיצה חלק מהפריווילגיות שמעניק הכוח לאלה שמחזיקים בו. למי שהכוח מצוי בידו קל הרבה יותר לרצוח בלי שייחשב לרוצח, כי הוא יכול להרחיק מעצמו את הרצח ולא לחוות אותו באופן ישיר. מי שמפקד על צי של מטוסי קרב, על פגזים ופצצות, אינו צריך להרוג באופן ישיר. הוא רק נותן את ההוראה. לכן רצח מהפצצה תמיד יהיה "נקי" יותר מרצח באקדח או בסכין או באבן. כך יחשוב כל העולם, חוץ מאלה שאיתרע מזלם להיות ההרוגים. עבור אלה שנהרגים כתוצאה מפגז או מפצצה, המוות הוא מלוכלך בדיוק באותה מידה.

ההיגיון המעוות הזה הוא בדיוק אותו היגיון המאפשר לנו, בני האדם, להרוג מיליארדי בעלי חיים באופן ממוכן ותעשייתי, שמרחיק אותנו מהצורך לבצע את ההרג בעצמנו. אבל גם במקרה הזה, עבור בעל החיים שנהרג, המוות הוא בדיוק אותו מוות. באופן כמעט אבסורדי, ההזרה הזאת של תהליך ההמתה היא זו המאפשרת הרג בהיקף גדול בהרבה מזה שאיזשהו רוצח בודד מסוגל לו.

עוד הפצצה כירורגית במעוזי החיזבאללה, מלחמת לבנון השנייה

הרג בהיקף גדול הוא בדיוק מה שקרה במלחמת לבנון השנייה, ועדיין, כדאי לזכור שהביקורת הרווחת ביותר בישראל על פעולות צה"ל הייתה על כך שלא נעשה שימוש במספיק כוח. הדיונים ברחוב ובאינטרנט התמקדו בשאלה האם עדיף להחריב את לבנון באמצעות פצצות נפאלם או פצצות אטום (בדרך כלל ניצחו הראשונות; הסיבה: פצצות אטום עלולות לפגוע גם בנו). זהו העם הנעלה שלנו, זו המוסריות הגדולה שלנו.

ועדת וינוגרד, זו שחקרה את אירועי המלחמה, הקדישה פחות מ-20 עמודים, מתוך יותר מ-600, לסוגיית העמידה של ישראל בדיני הלחימה כפי שהם קבועים במשפט הבינלאומי. רובם של העמודים הללו מלאים בהסברים מדוע הוועדה לא דנה בהיבטים שונים של דינים אלה, ומיעוטם – בחלוקת תשבחות מנותקות מהמציאות (ומכל בדיקה שנעשתה על ידי גוף נייטרלי כלשהו) לחוסנם המוסרי של צה"ל וההנהגה המדינית. במשפט המדהים ביותר בדו"ח קובעת הוועדה כי "לא נתקלנו במקרה בו מפקדים או חיילים ביצעו ביודעין פעולות המנוגדות למשפט הבינלאומי". מעניין מה עם נעלה ומוסרי צריך כדי שיצליח "להיתקל" במקרים כאלה.

לא נתקלנו במקרה בו בוצעו פעולות המנוגדות למשפט הבינלאומי

עליונותנו המוסרית נשענת על שורה ארוכה של טענות, חלקן כלליות וחוזרות על עצמן, חלקן ייחודיות לכל מקרה ספציפי. כדאי אולי לבחון כמה מהטענות האלה באופן יותר יסודי. אחת הטענות הרווחות היא שאנו מעריכים חיי אדם יותר משכנינו. עובדה, אנו מוכנים תמיד להחזיר עשרות ומאות כלואים על מנת לקבל בחזרה חייל אחד חי, או אזרח אחד חי, או שניים או שלושה חיילים מתים. הבעיה עם טענה זו טמונה בכך שהיא מעידה אך ורק על מספר הכלואים המצויים בידי שני הצדדים, ולא על שום דבר מעבר לכך. ואולי זה המקום לשאול: איך זה שתמיד יש לנו עשרות ומאות ואלפי כלואים לסחור בהם – פלסטינים, לבנונים, סורים, ירדנים ומה לא? התשובה הפשוטה – וזו שמן הסתם היינו נותנים, אילו היינו טורחים בכלל לשאול את השאלה הזאת מדי פעם – היא שכולם רוצחים, ארכי-טרוריסטים ורוצחי עם שנלכדו ממש בשעה שניסו להכחיד את העם היהודי. התשובה האמיתית, כהרגלה, מסובכת יותר. לישראל יש היסטוריה עגומה עד מזעזעת של חטיפת חיילים, פוליטיקאים (מישהו עדיין זוכר איפה נמצאת היום ממשלת חמאס?), וגם אזרחים תמימים על מנת שישמשו כקלפי מיקוח בעת משא ומתן עתידי. כן, כך: חטיפת אנשים, חלקם אזרחים, כדי להביא לשחרורם של חיילים הנמצאים בשבי. נשמע מוכר למישהו?

חלק מהכלואים הללו הוחזקו במעצר מינהלי בתוך שטח מדינת ישראל במשך עשור ויותר בלי שיועמדו למשפט. (בפברואר 2008, רק לשם המחשה, הוחזקו בישראל כ-800 אסירים במעצר מינהלי, בלי שיועמדו לדין, וברוב המקרים גם בלי שיידעו בכלל במה הם מואשמים. לא נעים לנו לזכור זאת, אבל גם לאנשים האלה יש משפחות, נשים, ילדים; מה שאין להם הוא זכויות אדם.) בחלק מהמקרים, ישראל סירבה בכלל לאשר שהיא מחזיקה באנשים הללו – אבל זה לא מונע מאיתנו, כמובן, להטיף מוסר על חוסר אנושיותו של חיזבאללה, שסירב למסור פרטים על מצבם של החטופים עד סיום המשא ומתן – עוד אחת מהטענות ששמענו השבוע המוכיחה, לכאורה, את עליונותנו המוסרית.

כולנו שמענו על רון ארד, וכולנו כואבים את העובדה שגורלו לא ידוע. רובנו גם מאשימים את חיזבאללה על כך שלא מילא את התחייבותו להעביר את כל המידע המצוי ברשותו בנושא. מעטים מאיתנו, לעומת זאת, שמעו על מוחמד אל שיך סלמן, או על בילאל צמאדי, או על אברהים זעין על דין, או על מוחמד סעיד אל גרר, או על ג'מיל אמחאז, או על מוחמד עלי חאוה, או על מוחמד עלי גריב, או על חסן ראמז בלוט, או על מאהר כסיר, או על מוחמד אל עבושי, או על ג'מאל חאבה, או על סמיר אל כורפן – כולם חיילים או אזרחים לבנונים הנעדרים מאז שנת 1982 – כן, יותר מ-25 שנים – ושעל פי עדויות שונות הוחזקו בשלב כלשהו על ידי ישראל. ישראל, מטבע הדברים, מכחישה כי יש לה מידע על גורלם של האנשים האלה, אבל חלק מהעדויות משכנעות מאוד, ולמרבה הצער כבר היו כמה מקרים שבהם אנשים שישראל הכחישה כל קשר להיעלמותם התגלו, דרך פלא, בכלא הישראלי. ומכל מקום, ברור כי ישראל אינה עושה כל מאמץ כדי לסייע באיתור גורלם של הנעדרים הללו. כך גם לגבי הנעדרים חסן סמי טאהה, חוסיין זיאד, אברהים נור אל דין, מוחמד מועלם, ניזארד עלי מרחי, סוהיל רמאל, חאלד כחמור, חאלד שאהין, עלי קחמור, סעיד בליבל, טלב אבו רעיה ואחמד חרבווי – שכולם נעלמו מבתיהם בשנות השהות הישראלית בדרום לבנון. זה טבעם של עמים עליונים, כאלה שמעריכים חיי אדם יותר משכניהם. עמים כאלה באמת מעריכים חיי אדם, כל עוד מדובר באדם ששייך לאותו עם עליון; כשמדובר בבני עמים אחרים, חיי אדם שווים בעיניהם כקליפת השום.

צינוק שישראל לא החזיקה בו אסירים בכלא אל ח'יאם

והנה עוד טענה, כנראה הרווחת ביותר שנשמעה בימים האחרונים: בעוד שאנו מתאבלים על מתינו, ראו נא את העם הלבנוני החוגג את שובו של הרוצח שרוצץ במו ידיו את גולגלתה של ילדה קטנה. אלה הגיבורים שלנו, ואלה הגיבורים שלהם. קייס קלוזד. תכף אומר משהו גם על העם הלבנוני החוגג, אבל לפני כן, כדאי להביט שוב במראה.

לא קשה למצוא גם אצלנו גיבורים; אני רוצה להתמקד רק באחד: ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. באוקטובר 1953 פיקד שרון על פעולה שבה פשט כוח צה"ל בן 130 לוחמים על הכפר קיביה, אז בשליטת ירדן. החיילים נכנסו לכפר, השליכו רימונים לתוך הבתים וירו פנימה. אחרי כן הם פוצצו כ-45 בתים. כ-60 אזרחים תמימים, רובם נשים וילדים, נהרגו במקום. שרון טען בזיכרונותיו כי החיילים בדקו את הבתים טרם פיצוצם ווידאו שהם ריקים. הוא שיקר, כפי שהודה בעצמו כמה שנים מאוחר יותר. ממשלת ישראל, שאישרה את הפעולה, הכחישה שהייתה לה מעורבות כלשהו בעניין. היא טענה שהפעולה בוצעה בידי "אזרחים זועמים". גם היא שיקרה, אבל רבים האמינו לה. למעשה, רבים בארץ מאמינים עד היום כי האזרחים נהרגו בשוגג. בדיוק כפי שאנו מאמינים שקרה בלבנון לפני שנתיים. בדיוק כפי שאנו מאמינים שקרה לכל אדם שהרגנו. ואלוהים, יש כל כך הרבה כאלה.

אריק שרון הוא גיבור ישראל. הוא היה מעורב בעוד שורה ארוכה של פעולות שלא היו מוסריות הרבה יותר מזו שהזכרתי. כשאנו באים לדבר על העם הלבנוני, ראוי שנשאל את עצמנו קודם כל מי הגיבורים שלנו, ואילו תרגילים אקרובטיים אנו עושים כדי להכשיר את פעולות הזוועה שלהם. עם נעלה ומוסרי היה עושה זאת, דומני.

בתים שהושמדו על ידי אזרחים ישראלים זועמים בקיביה

ומאחר שאנו מרבים כל כך לדבר על העם הלבנוני, כדאי שגם עליו נדע מעט יותר. בחגיגות שובו של קונטאר אכן השתתפו כמה אלפי אזרחים, אבל לא רבים מהם חגגו את שובו של הטרוריסט שרצח במו ידיו ילדה בת ארבע. הגירסה המוכרת בלבנון לאירועי 1979 שונה מאוד מזו שאנו מכירים. על פי גירסה זו, קונטאר אחראי באופן ישיר רק למותו של השוטר אליהו שחר, בעוד שבני משפחת הרן נהרגו מאש חיילי צה"ל בקרב היריות שהתפתח במקום. גם אם נניח שהגירסה הזאת שקרית (ומתברר שקשה מאוד לדעת מה בדיוק קרה שם באמת), נדמה לי שחשוב לדעת על קיומה. חלק גדול מהחוגגים את שובו של קונטאר לא חוגגים את שובו של מחבל שרצח ילדה ואזרח, אלא את שובו של לוחם שיצא לפעולה שהסתבכה והרג איש כוחות ביטחון ישראלי. זאת האמת שהם מכירים, ולנוכח הנטייה שלנו לקבל באופן אוטומטי את האמת הנמסרת לנו על ידי הגורמים הרשמיים שלנו, גם אחרי שלמדנו פעמים רבות שזו עלולה להיות שקרית, נדמה לי שקשה יהיה להאשים את הלבנונים על כך שהם מקבלים באופן אוטומטי את האמת הנמסרת להם על ידי הגורמים הרשמיים שלהם.

באופן אישי, אני חושב שסמיר קונטאר הוא רוצח נתעב, והשאלה את מי בדיוק הוא רצח באופן אישי ומי נהרג בטעות בגלל פעולת הטרור שלו לא כל כך מעניינת אותי. אבל מאחר שאני מכיר כל כך טוב את הנטייה שלנו להכשיר את הרוצחים שלנו, ומעדיף להאמין שאנחנו רואים בהם גיבורים כי אנו באמת מאמינים בפעולת ההכשרה הזאת, אני מעדיף בכל זאת להאמין כי אותו מנגנון פועל גם בצד השני. זה הגיוני בעיניי יותר מאשר האמונה בעמים עליונים ובעמים נחותים.

סמיר קונטאר ממשיך לחגוג

ברמה העקרונית, אגב, אני שונא דיסקליימרים מהסוג הזה. נראה לי מטופש להחריד, הריטואל הזה שמחייב אותנו להקדים ולומר "סמיר קונטאר הוא רוצח מתועב" לפני שנעז ונאמר משהו ביקורתי. אני עושה זאת לא כי אני חושב שהדבר מעניק תוקף כלשהו לשאר הדברים שלי, אלא כי אני שונא לא פחות את הנטייה שלנו לסרב לחשוב על המציאות באופן לא פשטני. נוצר אצלנו מצב אבסורדי, שבו אדם אינו יכול לבקר את מדיניות ממשלת ישראל בלי שהדבר יסמן אותו באופן אוטומטי כמזדהה עם האויב. כשאני אומר "סמיר קונטאר הוא רוצח מתועב", אני מבקש לפיכך לשמר לעצמי את הזכות לומר כי אכזריותו ורצחנותו של צד אחד אינה מבטלת בהכרח את אכזריותו ורצחנותו של הצד הנגדי. אני מבקש לשמר לעצמי את הזכות לצעוק שגם אנחנו וגם שכנינו הם, בהעדר מילה טובה יותר, חארות.

ואם לחזור לעם הלבנוני: כחובב מושבע של קריאת בלוגרים לבנונים, אני חושב שחשוב שנדע גם כי השיח שהתפתח שם בימים האחרונים מורכב וביקורתי הרבה יותר משנדמה לנו כשאנו צופים בחדשות המשודרות אצלנו. חלק מהבלוגרים הלבנונים חשף השבוע, בפעם הראשונה עבור קוראיהם, את הגירסה הישראלית לאירועי 1979 ואת פניו האמיתיות של סמיר קונטאר (ראו לדוגמה כאן). חלקם הביע מחאה חריפה על חגיגות שובו של קונטאר (ראו לדוגמה כאן). וחלקם, מה לעשות, הביע עמדות נעימות פחות לאוזן הישראלית. דבר אחד בטוח: טווח הדעות שיוצג השבוע בבלוגוספירה הלבנונית היה רחב הרבה יותר מזה שיוצג במקבילתה הישראלית, זו שמתפלשת כבר כמה ימים (למעט חריגים בודדים) במימי הקונסנזוס החמימים של כמה-אנחנו-מסכנים-וטהורים; המים שתמיד נעים להשתכשך בהם בזמן שאנו קוברים את מתינו.

תמונה מתוך בלוג לבנוני בוגדני

ואלוהים, כמה אנחנו אוהבים את המתים שלנו. מה היינו עושים אילו היינו נדרשים, חלילה, להפסיק את פולחן הדם הזה? איזה תחליף היינו מוצאים להקרבת קורבנות האדם, להריגה המחזורית של ילדינו, למערכת הנוראה הזאת שרק בזכותה אנחנו מצליחים לשמר פה מידה מינימלית של סולידריות חברתית? איך היינו מתלכדים, על מה היינו בוכים ביחד, סביב איזו מדורה היינו מקוננים?

כמה נוחים לנו החיילים המתים האלה. אילו היו חיים, היו נעשים לסתם בני אדם, ואז לכו תדעו מה הם היו עושים. חלקם היו למחנכים ולמורים, וחלקם היו מעלימים מסים; חלקם היו אוהבים את נשותיהם לנצח, וחלקם היו בוגדים בהן על ימין ועל שמאל; חלקם היו הולכים עם ילדיהם לשחק כדורגל בפארק, וחלקם היו מכים אותם עד זוב דם; חלקם היו ממשיכים להתגייס להגן על המולדת, וחלקם היו מתפכחים והופכים לסרבנים. מה תועלת לנו באנשים מורכבים כאלה, אנשים טובים, ורעים, וסתם בינוניים, כמו כולנו? סביב אנשים כאלה אי אפשר לבנות מדינה. נתבו אפוא את כל אהבתכם למתים, כי אנו, החיים, לא ראויים לה.