שלוש פעמים בחיי בכיתי בהופעה. שלוש פעמים זה היה בהופעה של רדיוהד*. הפעמיים הראשונות היו בשנת 2000, בסינרמה ובקיסריה. הפעם השלישית הייתה לפני שלושה חודשים, לא בארץ. רדיוהד היא עבורי כרטיס בכיוון אחד חזרה בזמן, לאוקטובר 1997, ללילות ארוכים על הרצפה שבהם אני מזליף לתוכי כאב מזוקק במנות הולכות וגדלות. כדי להרגיש, כדי לצעוק, בדיעבד אני מבין שגם כדי לחיות.
הייתה לי חברה שאמרה שאפשר לראות את המטאמורפוזה שאני עובר כשאני מקשיב לרדיוהד בכל ההוויה שלי, כאילו אני נעטף בישות אחרת – פחות קומוניקטיבית, פחות שמחה, פחות נושמת. היא לא אהבה את השינוי הזה. לא סיפרתי לה את האמת, שהישות האחרת היא מה שאופף אותי ביומיום, ושדווקא רדיוהד מסירה את המסכה, חושפת את העור המוגן בדרך כלל ומזכירה לי שפעם הייתי באמת, ולא התקיימתי רק כברירת מחדל.
בשנים האחרונות השריון המלאכותי שבניתי התמזג עם הגוף והפך לחלק ממנו. רוב הזמן אני שמח על כך. אפילו רדיוהד מתקשה להבקיע את דרכה מבעד לשריון הזה, שיודע להדוף כמעט הכל. פעם בכמה שנים – תוצאה של הזנחה או סתם חוסר תשומת לב – נחשפת נקודת תורפה רגעית, מאפשרת אוסמוזה מהירה המחדירה למערכת חלקיקים צרובים של זיכרונות או אשליות. ברגעים האלה, רדיוהד משמשת בו בזמן כנגיף וכנוגדן, כרעידת האדמה וכסייסמוגרף, ובדרך כלל גם כצוות ההצלה.
את הדברים הלללו סיפרתי לסולן רדיוהד, תום יורק, במכתב ששלחתי לו כחלק מפרויקט "כך אהפוך לאושיית תרבות" (הקדמה והסבר כאן; פרק ראשון כאן; פרק שלישי כאן). סיפרתי לו גם על הפרויקט עצמו, וגם דברים נוספים שאותם לא אפרט במסגרת זו. כעבור שבועות אחדים קיבלתי ממנו את מכתב התשובה הקצר המצורף (כשהוא מתורגם), וגם את מילות השיר המצורפות, שאותן לא רציתי לתרגם מסיבות מובנות. המכתב, כמו גם השיר, נכתבו בכתב יד, ולמרות מאמצים גדולים שהשקעתי, נותרה פה ושם מילה שלא הצלחתי לפענח. עם הקוראים הסליחה.
כך אהפוך לאושיית תרבות: פרק שני (תום יורק)
תום,
המכתב שלך פגע בעצב רגיש. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שהדרך לגרום לאנשים לזכור אותי היא להפוך להיות מפורסם. אחר כך, כשהגעתי לזה, עברתי התפרקות מטורפת כי ראיתי שזה לא נותן לי כלום. היום אני לא מצפה שיזכרו אותי בכלל. איך זה מתיישב עם הרצון ליצור? אני לא בטוח. אני חושב שזו חלק מהאשליה שכולנו חיים בתוכה. האשליה שלמשהו ממה שאנחנו עושים יש משמעות. חלק מאיתנו מבינים שזו אשליה [מילה לא ברורה], אבל מבינים גם שזו הדרך היחידה להישאר שפוי. ולהישאר שפוי בעולם של היום זה אולי ההישג הגדול היותר שאפשר לשאוף אליו.
תום יורק בהופעה
אני מכיר היטב את ההרגשה שאתה מתאר. גם לי יש מערכת הגנה חלשה שאני לא סומך עליה יותר מדי. עם השנים למדתי לספוג את כל השִיט הזה בדרך יותר אלגנטית, זה הכל. הייתי רוצה להגיד שיש לי כלים יותר טובים להתמודד [שתי מילים לא ברורות], אבל אין לי. אני גם לא חושב שאתה מצפה לקבל ממני מתכונים. חלק מהעניין בלהיות יצירתי זה הרגע הזה שבו אתה משגר משהו שיצא ממך ממקום מאוד מסוים, ומקווה שזה יפגע במישהו אחר במקום דומה. אני שמח לשמוע שזה קורה, אבל אין לי מושג איך ולמה זה קורה, וכל הזמן יש לי פחד שפתאום זה יפסיק לקרות. יש כאלה שיגידו שזה כבר קרה.
אני שמח לתרום רעיון משלי לפרויקט שלך. כפי שאתה יודע, אנחנו עובדים עכשיו על אלבום שייצא בשנה הבאה, ורוב השירים החדשים כבר נכתבו. זו תהיה קצת חזרה לגירסה מוקדמת יותר שלנו, למרות שאני מאמין שזה יהיה גם מאוד שונה. זו הייתה חוויה מעניינת, לכתוב מפרספקטיבה אחרת, אבל כל שיר מגיע ממשהו שקורה באותו רגע, ובמקרה הזה זה היה המכתב שלך ש[מילה לא ברורה]. בשלב הזה אני לא יכול להגיד לך אם נעשה עם זה משהו מעבר למה שכתבתי, אבל זה ייכנס איתי לאולפן כשנתחיל לעבוד, וכרגיל נראה עם מה נצא.
סוכריות על מקל וצ'יפס,
תום
Shatterproof / Thom Yorke
Suck the poison neon light
Shed your technicolour skin
Punch the zombie in the face
Watch the [not clear] eyes disappear
I’ll jump down the drain
Take the world with me
Taxis and cable cars
Always get you nowhere
You drown and you scream
It’s a brutal machine
And it’s breaking down
Crushed in between
Take your shiny sugar bowl
Smash it into pieces
Shatterproof is always best
But shards always [not clear]
Stick your head in the bag
Almost in the clear
Transportation gets you down
But all you need is to breathe
You drown and you scream
It’s a brutal machine
And it’s breaking down
Crushed in between
But you can’t sleep you can’t sleep you can’t sleep you can’t sleep
Capital vertigo capital vertigo capital vertigo
Capital punishment is wiping you out with it
Wiping you out with it wiping you out with it
(*) רדיוהד. להקת בריטית מאוקספורד בת חמישה חברים: תום יורק, ג'וני גרינווד, קולין גרינווד, אד או'בריאן ופיל סלוויי. הלהקה נוסדה בשנת 1986 אך הוציאה סינגל ראשון רק בשנת 1992, מאלבום הבכורה "Pablo Honey". אלבומיהם השני (“The Bends") ובמיוחד השלישי ("OK Computer") נחשבים לשניים מן האלבומים החשובים ביותר של שנות התשעים, ומאופיינים בטקסטורות מוסיקליות עשירות הנשענות על שילוב בין גיטרות, כלים אלקטרוניים שונים וקולו המיוחד של הסולן יורק. למן האלבום הרביעי ("Kid A") פנתה רדיוהד לכיוון אקספרימנטלי יותר, שהתקבל באופן מעורב על ידי המבקרים והקהל. שירי הלהקה עוסקים לעתים קרובות בתמות של ניכור האינדיבידואל בעולם המודרני, והלהקה משלבת בין חזונה המוסיקלי לבין אקטיביזם פוליטי בנושאי זכויות אדם ולמען קורבנות הגלובליזציה.
אלבומים מלאים:
"Pablo Honey" (1993); "The Bends" (1995); "OK Computer" (1997); "Kid A" (2000); "Amnesiac" (2001); "Hail To the Thief" (2003)
מיני-אלבומים:
"My Iron Lung" (1994); "I Might Be Wrong: Live Recordings" (2001)
אלבומי סולו:
תום יורק, "The Eraser" (2006); ג'וני גרינווד, "Bodysong" (פסקול, 2003)
הקדמה
פרק ראשון: מאיר שלו
פרק שלישי: האחים כהן
פרק רביעי: עמוס עוז
פרק חמישי: דייב בארי
פרק שישי: דויד גרוסמן
פרק שביעי: ג'יי קיי רולינג
פרק שמיני: אלכסנדר קוסולפוב
פרק תשיעי: דן אקרויד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
