הוא פותח את עיניו באמצע ומביט עלי, ובמחווה לא רצונית של שיתוף פעולה, אני מתנשפת וממלמלת כמה מילים מוּכּרות של אהבה ששייכות למישהו אחר, ממשיכה בסדרה מונוטונית של תנודות ואנחות שמנסה להשכיח את הספציפיות של כל זה, לנצל את האפלוליות, את הלגיטימיות של עצימת העיניים – כן, עכשיו – כדי לתרגם אותו לשפה שאני מבינה. לפעמים אני תוהה אם גם הוא מתרגם אותי כך; לפעמים אני מקווה.

בינתיים מעשה הרמייה נמשך, עוד סימון הדדי בנאלי לכך שהכל בסדר, ואני ממשיכה להחניק שמות, להחביא צלליות, ללחוש חצאי מהויות – נעים לך? לי לא נעים – מתחככת במהירות הולכת וגוברת כדי לפרק את כל האנרגיה הפוטנציאלית הלא מנוצלת הזאת, לכבוש אותה בתוך גוף שיישאר רק גוף, כלי קיבול שהציבו בפניו גבולות ואין לו ברירה אלא להסתפק בהם, להתכנס בטריטוריה שנמסרה לו ולא לברוח.

כשאני מרגישה סוף סוף את הפרכוס האחרון, הגואל, אני אוזרת אומץ ומשרטטת על גבו הרטוב את השם האחר, צורבת לתוכו את כל האיבה שאפילו לתואר הזה אינה באמת ראויה, מפאת השעמום, חורטת בדם וכופה על הגוף להשלים את המלאכה שנגזרה עליו, זו שרק בזכות ההסתכנות הזאת – אתה יודע לקרוא הפוך? – מצליחה להגיע לכלל סיום. עוד גניחה, עוד כמה התנשמויות שקטות, כמעט אילמות, קצובות בזמן ובחלל, עוד אנחה חלושה, עוד זעקה.