5.      ועוד הבחנה, בין דיבור לפעולה. שנים מוֹכרים לנו את ההבחנה בין אלה ש"עושים" ואלה ש"מדברים", בין אלה שפועלים בצינורות הפוליטיים המקובלים ומשנים את "המציאות" לבין אלה שרק "מבקרים" ו"כותבים". והנה, פתאום יש לנו פעולה שהיא מצד אחד פיזית לגמרי, כל כולה הצבה אנכרוניסטית של הגוף האנושי בתוך המרחב הפיזי הממשי, הלא מדומיין והלא וירטואלי – "המהפכה לא תְפֻיְסְבָּק!", קורא אחד השלטים הציוריים ביותר ברוטשילד – ומצד שני, מה עושים כל הגופים הללו כשהם מתקבצים יחד? מדברים זה עם זה ומקשיבים זה לזה. ולמעשה, לא רק מדברים ומקשיבים, אלא מקדישים חלק ניכר מזמנם לדיבור מטא-דיבורי שכל כולו פליאה על כך שאנשים מדברים זה עם זה ומקשיבים זה לזה. "חבר שלי גרר אותי למרות הזיעה", סיפרה אחת הנוכחות בישיבת מאהל על החוויה הראשונה שלה. "מה שקרה זה שהתיישבתי במעגל של השיחה, והבנתי שקורה כאן משהו שונה. לא ראיתי אנשים ישראלים מקשיבים אחד לשני ככה בחיים. הדבר הזה הוא מטורף. מה שחשוב זה לא התוכן, אלא חשוב שמדברים. וואו. פעם ראשונה בחיים שראיתי אנשים מדברים. מחר בתשע זו פעם ראשונה שאהיה בכיכר, כי אני אבין את השפה". אפשר לשמוע דברים דומים לאלה כל הזמן. בתוך מרחב המבוסס על נוכחות פיזית, הפעולה החשובה ביותר היא הדיבור – ולא סתם הדיבור, אלא הדיבור המתדיין, הדליברטיבי, המתפלמס-אך-מקשיב; מטרתו הסופית היא אולי להוביל לפעולה (ואולי לא), אבל חשיבותו העיקרית היא בעצם קיומו.

"המהפכה לא תְפֻיְסְבָּק!" – רותם מקרית גת (מתוך "מהפכה תודעתית")

6.      המאבק הזה מהדהד חזק כל כך בגלל המסמוסים הללו; מאחר שהוא לא מציית לרוב הכללים המוּכּרים לנו משדה המאבקים הפוליטיים; מאחר שהוא מתרחש בתוך מרחב לימינלי המתקיים ברווחים ובסדקים שבין קטגוריות ולא בין קטגוריות לבין עצמן. האנתרופולוג ויקטור טרנר דיבר על כוחם של מרחבים לימינליים כאלה ועל הסכנה שהם טומנים בחובם למבנה החברתי הדומיננטי, כמו גם על האפשרויות שהם פותחים לשינוי חברתי אנטי-מבני. דרמות חברתיות דוגמת זו המתרחשת בימים אלה ברחובות עשויות להוביל להתהוותו של מה שטרנר כינה "קומוניטס": תחושת אחווה קהילתית חזקה שבה בני אדם חווים את הסולידריות והשוויון בעוצמה אדירה ועשויים לתעל אותה לעבר שינויים חברתיים גדולים. השינויים הללו מאיימים, כמובן, על הסדר הקיים, ולכן מטרתם העיקרית של אלה שמייצגים את הסדר הזה ומאמינים בו היא למסמס את המסמוס עצמו, לכפות על השיח מחדש את הקטגוריות שהתערערו ואיבדו את כוחן.

7.      כך יש לראות את התנהלות השדות המשיקים לזה של המחאה במאבק הנוכחי; דוּבּר רבות על כך שהתקשורת, לדוגמה, וכך גם גורמים שונים המזוהים עם אלה שהמחאה לכאורה יוצאת נגדם או נגד האינטרסים שלהם, מתייחסים למוחים באהדה ומביעים תמיכה במאבקם. אבל ההסתכלות הזאת מחמיצה את הנקודה החשובה יותר. אכן, התקשורת ברובה מסקרת את המאבק מתוך תמיכה גלויה (וזה המקום להעיר, כי "ישראל היום" הוא ככל הנראה הדבר הגרוע ביותר שקרה לביבי נתניהו מימיו, מאחר שהצליח ללכד נגדו את כל ערוצי התקשורת האחרים). גם בדרגים הפוליטיים הבכירים יש רבים התומכים בה; אבל התמיכה הזאת באה לידי ביטוי בניסיון גורף, חוזר ונשנה, למשמע את המאבק, לכפות עליו סדר, להכניס אותו לתוך קטגוריות השיח המקובלות. זו אינה תוצאה של קונספירציה או של כוונה רעה, אלא בעיקר צורך מוסדי ותודעתי לארגן את המציאות באופן מוכר. כך יש לראות את השאלות החוזרות על עצמן כל העת המופנות לעבר "מנהיגי" המאבק, כמו גם את עצם הצורך האובססיבי להגדיר "מנהיגים" כאלה (בספירה לא מקיפה שביצעתי בשבוע האחרון, ספרתי כשלושים אנשים שונים שהוגדרו בתקשורת כ"מנהיגי", "יוזמי" או "מובילי" המאבק). "מה אתם רוצים?" "מה הדרישות שלכם?" "מה הפתרונות שאתם מציעים?" – כך שואלים כל העת. הבלבול והמבוכה שבהם השאלות האלה נשאלות – ונענות – הם ביטוי של הפער שבין הכמיהה למסמוס לבין הכמיהה לסדר.

8.      שתי הכמיהות הללו, חשוב להדגיש, אינן מבחינות באופן נקי בין הצדדים השונים במאבק. הכמיהה למסמוס (שאינה בהכרח מודעת או מכוונת) דומיננטית יותר בקרב אלה הנוטלים חלק במאבק, והכמיהה לסדר (שגם היא אינה בהכרח מודעת או מכוונת) דומיננטית יותר בקרב אלה החברים במוסדות הפוליטיים והתקשורתיים המרכזיים. אבל שתי הכמיהות נוכחות בו-זמנית גם אצל אלה וגם אצל אלה, בשיעורים ובדגשים שונים. המסמוס, מהבחינה הזאת, מאפיין גם את השלד הפנימי של המאבק. השיח הדומיננטי, המסדר והמארגן, הוא גם חלק מתודעתו, גם במובן זה שבקרב המוחים יש כאלה המבכרים את הנרטיבים המארגנים הברורים על פני המחאה האמורפית יותר (ועל כן תובעים כל העת הצבת דרישות ברורות שאפשר יהיה להציג בפני הממשלה – כפי שאכן נעשה ברגעים מסוימים), וגם במובן זה ששני סוגי השיח – המארגן והממסמס – שוכנים במקביל גם בתודעתם של יחידים, המזגזגים בעצמם בין שני הסוגים, ולא רק כתוצאה מהשפעות חיצוניות. המאבק מן הבחינה הזאת הוא פנימי לא פחות משהוא חיצוני. ראו לדוגמה איזה ספר קוראת דפני ליף בראיון הזה ב"דה מרקר": "המילים והדברים" של פוקו; זה נדמה, במבט ראשון, כהסמלה בנאלית וריקה של מעודכנות מגניבה וחתרנית. אבל במבט שני, ההסמלה הזאת מעניינת הרבה יותר. "המילים והדברים" – ובתרגום לאנגלית ניתן לו השם שפוקו תכנן לתת לו במקור, "The Order of Things", עוסק בדיוק בדרכי הקטלוּג בשיח של מה שידוע לנו על העולם; הוא קורא תיגר על הדרכים שבהן הדרכים הללו נתפסות כאמת מוחלטת ועל-זמנית. ועם זאת, היש דרך מסודרת, מאורגנת, מובנת מאליה יותר לקרוא על דרכי הקטלוּג הללו מאשר בספר של פוקו?

9.       בגלל הדואליות הזאת, הפנימית וגם החיצונית, המאבק הנוכחי מפחיד לא פחות עבור אלה שלוקחים בו חלק מאשר עבור אלה שמתנגדים לו. גם לניסיון ההיסטורי יש חלק בכך: יותר מדי כוונות טובות התנפצו על סלעי המציאות מכדי שאדם אחראי יוכל לא לחשוש מהאפשרות הזאת. כל מי שראה אתמול בהפגנה את הדמויות המזוהות כדומיננטיות במאבק זיהה גם בעיניהן (כמו אצל חלק גדול מהנוכחים) לא רק אושר ותדהמה והצפה חושית, אלא גם מידה מסוימת של פחד; מעין שילוב של יראת כבוד ויראה, פשוטה כמשמעה, לנוכח הדבר הזה שנוצר פה. זהו הפחד מהתנפצות החלומות העתידה לבוא כשם שהוא הפחד מהתממשותם של אותם חלומות ממש בדרכים שלאיש אין מושג כיצד הם ייראו. זהו הפחד מהרגע שבו כל זה ייגמר, ואז, מה יישאר?

10. מרחב, שפה, זמן: כל אלה מתערערים ומתמסמסים, אבל אינם נעלמים. הם קיימים ולא קיימים, יציבים ונזילים במקביל. עמן מעומעמות קטגוריות של סטטוס ומעמד באופן שמוחק ומשמר אותן בו בזמן: "אני שווה לך" – נכתב במאהל לצד שמו של טייקון אחר טייקון, באופן שמצליח במקביל להמחיש עד כמה "אני" שווה לו וכמה "אני" לא שווה לו (הטייקונים, יש להניח, אינם מצהירים בריש גלי על כך שהם שווים לאף אחד אחר). מבני היררכיה שבירים ונזילים הם גם ממאפייניה העיקריים של המחאה. לא ברור מי מוביל ומי מובל, וכל הניסיונות התקשורתיים האובססיביים לייצר מבנים היררכיים ניתנים להבנה מתנגשים פעם אחר פעם על סלע המציאות הסמי-כאוטית. כבר עשרות פעמים הוכרז בכלי תקשורת כזה או אחר על היריבויות הפנימיות המפלגות את "ההנהגה", על מאבקי כוח ויוקרה, על בחירה של "נציגים" רשמיים ואי קבלת הבחירה על ידי "נציגים" אחרים, ובכל פעם שום דבר אינו משתנה.

11. וכך גם הטריטוריה הפיזית עצמה: אלה לצד אלה נוטים ללון אזרחים בעלי אוריינטציות מחאה שונות בתכלית השוני, חיים במעין קואליציה ארעית, נזילה ומבוזרת של רשתות בעלות יחסי הכלה והדרה משתנים. זה לא מוצא חן בעיני חלק מהמוחים; רבים מהם היו מעדיפים אוריינטציה לכידה יותר, כללי השתייכות ברורים יותר, תיחום מוגדר יותר של מה שחשוב ומה ששולי ושל הקווים האידיאולוגיים המחברים בין האוריינטציות השונות. מדי פעם מתעוררת לרגע מגמת האחדה כזאת – בדרך כלל כזו המנסה לסמן שעירים לעזאזל ושקי חבטות נוחים וקונסנזואליים ככל האפשר: חרדים, מתנחלים, משתמטים; לעתים כזו המבוססת על משנה אידיאולוגית ראויה יותר – אבל לפחות עד כה זו נמוגה תמיד כהרף עין. ה"גוף" המדומיין של המאבק פועל כמה שז'יל דלז ופליקס גואטרי המשיגו כגוף ריזומטי – כזה שפועל לא כתהליך ליניארי עם שלבים מובחנים, נקודות מרכז וקצה, התחלה וסוף ברורות, ומודלים היררכיים מובהקים, אלא כגוף שיש לו מגוון אינסופי כמעט של נקודות כניסה ויציאה וקטגוריות שיח גמישות שמאפשרות לשחקנים שונים להיאחז בנקודות שונות ולמצוא בהן את מוקד ההזדהות. זה חלק מיופיו של הגוף הזה, וזה חלק ממה שמפחיד בו.

12. הכרה במבנה הזה אינה מחייבת אותנו לקבל שוויון מוחלט בין מטרות שונות או לייחס לכולן חשיבות דומה; אבל היא מחייבת אותנו להתמודד עם העושר האנושי שמרכיב את החברה ולהתמודד, ולו בצורת שיח מתדיין, עם העובדה שלאנשים שונים חשובים דברים שונים. לא חייבים לקבל את דעותיהם של היושבים במאהל הגברים המתמרמרים על קיפוחם כדי להכיר בכך שמחאתם מוּנעת מכאב אמיתי. מותר ואף רצוי לגחך לנוכח אוהלו של זה המתרעם על מחירי הבירה המקומית – זו הרי גם כוונתו שלו – ועם זאת לראות בו גם את עצמנו כשאנו מתעצבנים משטויות היומיום לא פחות, ובדרך כלל יותר, משאנו זועמים על עוולות חברתיות גדולות בהרבה.

13. לאחרונה ניכר כי חלק מהניסיון לעשות סדר במאבק בא לידי ביטוי בסימון של מרחבי פעילות "אותנטיים" יותר ופחות. מאהל רוטשילד, המרכזי והגדול מכולם, הפך בפיהם של רבים ללא אותנטי מכולם – קרקס בסגנון דיסנילנד שמכיל הכל ומתוך כך ממסמס את ההבחנה בין מה שחשוב באמת למה שחשוב פחות. אבל רוטשילד, דווקא משום הגיוון שלו, ודווקא משום המשחקיות המועצמת שלו, וכמובן לאור ההקשרים המרחביים והתרבותיים שבתוכם הוא מתקיים, הוא האתר המעניין ביותר של כל המחאה הזאת, המקום שבו מתקיימים המסמוסים החשובים ביותר, ואלה שמאתגרים לא רק את השדה הפוליטי במובנו הצר אלא את כל דרכי יצירת המשמעות המקובלות שלנו. זהו אתר קרנבלי במוצהר החוגג בדרכו המוקצנת את מה שבמקומות אחרים עדיין מציית במידה מסוימת לכללים השגרתיים. זהו הקרנבל שבו "הגוף זוכר שהוא אינו ישות מנותקת שעברה אטומיזציה, (אלא) מתיר לדחף הארוטי שלו לקפוץ מגוף לגוף, מצליל לצליל, ממסכה למסכה, לנוע במערבולת בין הרחובות, למלא כל חרך ופינה נסתרת, כל קפל של בשר. בקרנבל אפשר למצוא את הגוף, על הנאותיו ותשוקותיו, בכל מקום, שוחה בשפע החופש שלו ומהפך את משמעות היומיומי" – כפי שהוא מתואר בתיעוד של תנועת המחאה נגד הגלובליזציה, Notes from Nowhere, שאותה המאבק הנוכחי מזכיר במידה רבה. זהו מאבק המכיר בכך שהנשגב והמגוחך היו תמיד שכנים קרובים עד מאוד, ושכל ניסיון להפריד ביניהם יחמיץ בהכרח את הערך הנובע דווקא משילובם יחדיו. אין בכך כדי לומר שכל המאהלים האחרים, כל המאבקים הממוקדים יותר, אינם בעלי חשיבות; להפך – כל אחד מהם חשוב בדרכו שלו. אבל הקיום המקביל של כולם, והמשא ומתן שהם מנהלים עם המרחב המוקצן והמגחיך שבמרכז, הם שמעניקים להם את כוחם.

14. ובתוך כל אנרגיית המסמוס הזאת, צריך לומר גם שקטגוריה אחת נותרת מדהימה ביציבותה. זוהי הקטגוריה של מדינת הלאום, שהמאבק כולו מתנהל בתוכה ונתחם בין גבולותיה. אין בכך כדי לומר שהמאבק אינו נמצא במשא ומתן גם עם שיח החורג מהגבולות הללו – משמעויותיו ניזונות, בין השאר, מהמהפכות בעולם הערבי ומהמחאה בספרד בעת האחרונה, כמו גם מתולדות המאבק החברתי הלא אלים לאורך הדורות – אבל דומה שהמאבק מגביל את עצמו רוב הזמן לעיסוק בזכויות האזרחיות, הפוליטיות והחברתיות בתוך גבולות מדינת הלאום, והריבוי העצום בשימוש בסמלים לאומיים מעיד על כך יותר מכל. זו החמצה מצערת, כי אם יש קטגוריה שראוי להתחיל בתהליך המסמוס האיטי שלה, ולו ברמה הרטורית, הרי שזו קטגוריית הלאום. הגיע הזמן לומר שהזכות לחיים שראוי לחיות אותם אינה צריכה להיות מוגבלת לאלה שהתמזל מזלם לחסות תחת כנפיו של דגל מסוים. הגיע הזמן להכיר באחריות המשותפת שלנו גם לחייהם של אחרים שמעשינו משפיעים עליהם. זה נכון, כמובן, בטריטוריות הסמוכות אלינו, וזה נכון גם במעגלי הקשר רחבים יותר. תהליך יצירת הסולידריות חוצת המגזרים שהמחאה הנוכחית מובילה נמנע באופן כמעט מופגן מתנועה לעבר העל-לאומי. הסולידריות הזאת מומשגת כסולידריות של "העם", גם אם "העם" הזה יכול לכלול בתוכו יותר משהוא מכיל בדרך כלל. השטחים שמעבר לקו הירוק עולים בשיח רק בהקשרים צרים להחריד הנוגעים לחלוקת משאבים כלכלית ולהשפעה של הזרמת כספים להתנחלויות על חלוקת המשאבים בתוך גבולות ישראל – כאילו הוויכוח על ההתנחלויות הוא בסך הכל שאלה כלכלית צרה של הקצאת משאבים, כאילו הוויכוח הוא על האם המתנחלים זכאים לביטחון ולחינוך ולרווחה ולא על שאלות מוסריות מהותיות הנובעות משלילת הזכויות של אחרים כתוצאה מזכאותם זו.

15. גם בזירה הרחבה יותר – המאבק הזה נראה כשאוב כולו מעולם הפרקטיקות של תנועת המחאה נגד הגלובליזציה, ועם זאת גבולותיו שלו עצמו מצומצמים כמעט לגמרי למרחב הלאומי. קשה שלא לחוש צביטה של בושה בכל ערב כאשר מגיעים למאהל ברוטשילד עובדי הניקיון הנשלחים למקום, רובם ככולם פליטים כלכליים ממדינות אפריקה, ונותרים שקופים לחלוטין בפני חלק גדול מהעוברים ושבים. יש לזה, כמובן, יוצאים מן הכלל יש כאלה שמנסים באומץ רב לעשות רדיקליזציה של השיח מבפנים, לסמן את הקווים הברורים הקושרים בין סוגי העוולות השונות שמוחים נגדן – אבל עדיין, דומה שהצמצום של זירת המאבק למרחב הלאומי הוא לא רק אסטרטגיה ליצירת סולידריות פנים-קהילתית אלא גם נקודה עיוורת, או חצי-עיוורת, בתודעה הקולקטיבית של רבים מאיתנו.

16. והנקודה הזאת היא אכן עיוורת, והעדר ההכרה באוניברסליזם של המאבק הוא בעיקר מצער בכך שהוא מונע מאיתנו את החיבור למאבקים גדולים יותר ולא מאפשר לנו ללמוד מניסיונם של אחרים. ראו, לדוגמה, את הקטע הקצר הבא מתוך "Weapons of the Weak", ספרו של ג'יימס סי סקוט על כפר חקלאי במלזיה של סוף שנות השבעים. ראו עד כמה הדברים מזכירים את הגלגלים שהניעו את המאבק הנוכחי, לפחות בראשיתו:

הטענה שנעשה בהדרגה קשה יותר ויותר למצוא שדות אורז להשכרה מקובלת על הכל ב(כפר) סדאקה, ושנואה על הכל באותה מידה. כפריים קשישים זוכרים עדיין כיצד אביו של (אחד התושבים) וכמה אחרים קנו אדמה בשטח של 20 ו-30 רלונג (יחידת מדידה מקומית) מטנגקו ג'יווה בעבור סכום סמלי. כפריים בגיל העמידה זוכרים כיצד, לא מזמן, לא היה אף אחד בכפר שלא הייתה לו אדמה לעבד, בין אם כשוכר ובין אם כבעלים. "בתקופה ההיא", מוסיף עבדול רחמן, "דמי השכירות חושבו עם חמלה, האדמה הייתה זולה, והייתה אדמה רבה. אדם עשיר לא יכול היה לעבד יותר מ-20 רלונג בעצמו". תופעה זו של "הימים הטובים ההם" מובנית כמובן חברתית למטרה המוצהרת של השוואה עם המצב הנוכחי. "היום", אומר עבדול רחמן, כדי להשלים את ההנגדה, "אדם אחד יכול לעבד אפילו 50 או 100 רלונג בעצמו; הוא שומר לעצמו את כל הכסף והוא שומר לעצמו את כל האורז". טוק מחמוד עושה השוואה שונה, אך משלימה: "היום יש יותר אנשים, דמי השכירות גבוהים, ובעלי האדמות עושים שימוש בתנאי שכירות אכזריים".

17.  אז איך כל זה ייגמר? זה תלוי, כמובן, למה מצפים. אם הציפייה היא לכינונו של סדר מהותי חדש, כאן ועכשיו, הרי שהציפייה הזאת נידונה להתבדות. הסדר הקיים עודנו חזק דיו, עודנו נוכח מספיק בתודעה של כולנו, כדי למצוא את הדרכים לשרוד, גם אם בוויתורים סמליים כאלה ואחרים. הנטייה הטבעית שלנו היא עדיין להמשיג את המציאות כמורכבת מ"בעיות" שיש למצוא להן "פתרונות" – עניין המרמז, כפי שמסביר נורמן פיירקלאף, על כך שפתרונות כאלה קיימים בנמצא, ובסך הכל לא יושמו עדיין. ראייה כזאת מחמיצה את ההבנה שיש "בעיות" – עוולות, בהמשגתו של פיירקלאף – שאינן סרח עודף של המערכת הקיימת אלא תוצר הכרחי שלה, וכזה שאינו ניתן ל"פתרון" בתוך המערכת המושגית הקיימת. חשיבותו של המאבק הנוכחי מעבר להצלחות נקודתיות כאלה ואחרות, מעבר לזריקת המרץ שהעניק לדמיון הפוליטי, ליצירתיות ולתפיסת האזרחות של רבים מאיתנו, היא בעצם ניסיון המסמוס שלו, בהשלכות ארוכות הטווח של הניסיון הזה על החשיבה והתודעה שלנו. את ההשלכות האלה קשה למדוד מתוך גבולות השיח הניאו-ליברלי, שבו הכל כמית והכל ניתן לסיווג כ"הצלחה" או "כישלון". אבל ברגעים, בשעות, בימים שבהם נצא לסיור קצר מחוץ לגבולות השיח הזה נראה את ההשלכות האלה במלוא חדותן, גם אם כעבור רגע לא נדע עוד אם היו שם באמת, אם לאו.