אם יש תכונה שלי שאני גאה בה עד מאוד, הרי שזו אמונתי היוקדת בכך שאני תמיד צודק, גם – ואולי אפילו בעיקר – כשאני טועה. על פי סיפור שמספרים עד היום בביתי בחדווה רבה, הקפדתי להפגין אמונה זו כבר בהיותי צעיר מאוד. בגיל שנתיים, כך מספרים, צעדתי עם אבא שלי במורד הרחוב שבו גדלתי, כאשר בפינת הרחוב נגלה לעינינו חמור. "זה סוס!", הכרזתי בצהלה, ואם לדייק עוד יותר, מאחר שבאותה תקופה לא ידעתי עדיין לבטא את המילה "סוס", הרי שבפועל מה שעשיתי הוא לומר "זה" ואז לקלקלק בלשוני באופן שאמור היה לדמות את קול דהרתו של סוס. אבי, שרצה מאוד לעודד את כישוריי הדיאגנוסטיים הזואולוגיים (אלה שמאפשרים לי כיום להבחין בין שנבוב לדוב נמלים), תיקן בנימוס: "זה לא סוס, זה חמור", אבל אני התעקשתי: "זה סוס!". לאחר משא ומתן קצר, שבו שני הצדדים עמדו על דעתם בקשיות עורף שלא הייתה מביישת את ביבי ואבו מאזן, הסכמתי להציע פשרה: "זה מֶה סוס!", קבעתי בנחרצות, שמשמעו, בלשון תום בן השנתיים, "זה דומה לסוס!". אכן, כמו שאמר רוברט האף, עקשנות היא זו שהופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי, את האפשרי לסביר, ואת הסביר לנצחי, ועבורי נצחיות סוסיותו המהותית של החמור נותרה בעינה עד היום.

מימין: סוס. משמאל: דומה לסוס. או אולי להפך

כמה פעמים במהלך חיי, זכיתי להיתקל באחים ובאחיות לנפש החולקים עמי את אותה תכונה מבורכת. המקרה היחיד שבו הצלחתי להתמיד בטיפול פסיכולוגי מעבר לשתי הפגישות הראשונות היה עם פסיכולוגית מופלאה שהגיבה לחולצה שלבשתי כשהגעתי לפגישה, שעליה התנוססה דמותה של מגי סימפסון, בתהייה "אתה אוהב את בארט סימפסון?", וגם לאחר שהסברתי לה שזה לא בארט, זו אחותו מגי, המשיכה לשאול אותי בכל פגישה מה שלום בארט סימפסון. גם אנשי הציבור החביבים עלי ביותר – ברמה האישית, לאו דווקא הפוליטית – הם אלה שמתעקשים להתעלם באופן מוחלט מנטייתה של המציאות להתפתח ולהשתנות ומעדיפים להמשיך לסנן את המנטרות הקבועות שלהם, המעידות על העדר מוכנות להכיר בנכונותו של כל פרט שאינו מוצא חן בעיניהם. לכן אני מחבב כל כך ראיונות חג עם יצחק שמיר או, לחלופין, עם מפקדים בכירים בצבא המחזיקים במשרדם תמונה של הילד מגטו ורשה העומד מול חייל נאצי המכוון אליו רובה ומאחלים לילדיהם את המשך תחושת המיעוט הנרדף, בלי לשים לב לכך שמי שמכוון היום רובים על ילדים איננו זה ששונא יהודים אלא דווקא להפך, זה שמתיימר לייצג אותם.

תום לובש חולצה של בארט סימפסון (אילוסטרציה)

אבל ימי חג עכשיו שבהם לא נאה לעסוק בעניינים מעוררי מחלוקת, ולכן אספר בשמחה רק על כך שבדיוק השבוע מצאתי לי אחות רוחנית חדשה, ודווקא במקום המפתיע ביותר שניתן להעלות על הדעת. מעולם עד היום לא נמניתי עם חסידיה של משפחת דץ, על גלגוליה השונים, ולמעשה תמיד תהיתי על האיכות הקאלטית שאחרים מוצאים בה. ובכן – וזו הפעם הראשונה והאחרונה שבה תשמעו אותי אומר את המילה הזאת – טעיתי. כי הנה אני פותח לי את אחד מגיליונות "רייטינג" שהצטברו בביתי בשבועות האחרונים ונתקל בכתבה משעשעת שבה לקט נבחר מסלבריטאי ארצנו מתבקשים לבחור את הטי-שירט החביבה עליהם ביותר. והנה מככבת שם אורנה דץ, במבט רווי אושר, ומספרת על חולצה שקנתה בזארה לפני חמש שנים. "את הטי-שירט הזאת אני אוהבת", מספרת דץ. "יש עליה את הדמויות של 'הפלינטסטונס', שזאת סדרה שמאוד אהבתי. בכל פעם שאני לובשת אותה היא גורמת לי לחייך".

אורנה דץ לובשת חולצה של "הפלינסטונס"

ואכן, ככל שאני מסתכל בה יותר, גם על פניי מעלה החולצה של דץ חיוך גדול. כי היא אמנם קצת דהויה, והצילום לא יותר מדי ברור, ופה ושם ניכרים בה סימני כביסה, אבל בכל זאת, די גם בעין בלתי מיומנת לחלוטין כדי לזהות שלא רואים בה את הדמויות של "הפלינטסטונס" – סדרה על משפחה ממעמד הביניים בתקופת האבן – אלא דווקא את הדמויות של "סקובי דו" – סדרה על חבורת צעירים וכלב הפותרים תעלומות שבהן פושעים מתחזים לרוחות רפאים וליצורים על-טבעיים אחרים. וברגע הראשון כמעט והתחשק לי ללעוג לבורותה של אורנה דץ, אבל מיד התעשתתי והכרתי בכך שדווקא בהעדר יכולת ההבחנה טמונה גדולתה האמיתית. כי כל אחד מאיתנו יכול לחבב חולצה של "הפלינטסונס" או של "סקובי דו", אבל רק מעטים יכולים לחבב חולצה של "סקובי דו" ולהאמין שמדובר ב"פלינסטסטונס", ורק יחידי סגולה יכולים להצהיר שהחולצה שהם הכי אוהבים נושאת עליה את הדמויות של סדרה שהם מאוד אוהבים, בעודם מציגים לראווה חולצה שנושאת עליה את הדמויות של סדרה אחרת לגמרי.