טריסטן היה החבר הכי טוב שלי בכיתות ו'-ז', כשגרתי בארצות הברית. היום הוא מנהל בית ספר ללימוד אנגלית בעיר יפנית פריפריאלית. מדי פעם אנחנו עוד מחליפים הודעות בפייסבוק, בדרך כלל בנסיבות מביכות המעידות בעיקר על הבורות הגיאוגרפית של שנינו: הוא שולח לי הודעות כשהוא שומע על הפצצות בעזה כדי לוודא שאני בסדר, אני שולח לו הודעות כשדולפים כורים גרעיניים במרחק אלפיים קילומטר ממנו. אנחנו גם נזכרים מדי פעם בחוויות משותפות, אבל יש לי הרגשה שאת זו שעליה אני כותב כאן הוא לא זוכר.

נסיבות מביכות המעידות בעיקר על הבורות (אילוסטרציה)

קצת לפני סוף כיתה ו' קנו לי מחשבון. זה כנראה לא היה המחשבון הראשון שהיה לי, אבל הוא לבטח היה המחשבון המשוכלל הראשון שהיה לי. הוא עלה 15 דולר בערך וזה נראה לי יקר נורא. הגנתי עליו בחירוף נפש ונזהרתי אפילו לא ללחוץ על המקשים חזק מדי. באותה תקופה – הו, צחוק הגורל – נחשבתי לסוג של גאון מתמטי, ולכן לא באמת נזקקתי לו רוב הזמן, כי הייתי מהילדים המעצבנים שיכולים לחשב הכל בראש וגם נהנים מזה. אבל ההילה הטכנולוגית המגדרית של המחשבון לא פסחה עלי, והיחס שלי אליו היה כאל חפץ קדוש. לכן, כשטריסטן ביקש לשאול אותו יום אחד כדי להכין שיעורים, הנטייה הטבעית שלי הייתה לסרב.

היחס אליו היה כאל חפץ קדוש (אילוסטרציה)

אבל לא סירבתי, ככל הנראה כי שבוע קודם לכן טריסטן רצה להראות כמה הוא חזק וביקש ממני לתת לו בוקס בכתף. אני לא רציתי, הוא התעקש, ואני נתתי בוקס חלש. הוא התעצבן, אז נתתי בוקס קצת יותר חזק. הוא עדיין כעס, אז נתתי בוקס עוד יותר חזק. אני די משוכנע שגם הוא לא היה חזק נורא, אבל הוא כנראה פגע באיזה עצב רגיש וטריסטן התפתל מכאבים. אחרי זה הוא רתח מזעם ולא דיבר איתי כמה ימים. זה היה נראה לי די לא הוגן, אבל לא ממש יכולתי לעשות שום דבר. בכל אופן, כשהוא ביקש את המחשבון, פחדתי לסרב ולעצבן אותו שוב. אז נתתי.

הוא ביקש ממני לתת לו בוקס (אילוסטרציה)

עד היום אני לא יודע בדיוק מה קרה. יש לי הרגשה עמומה שהוא החזיר את המחשבון למחרת כשהייתי לא מרוכז, ואני הנחתי אותו איפשהו ואז גנבו לי אותו. אבל ייתכן שהוא לא החזיר אותו בכלל. מאחר שלי היה ברור שהמחשבון נעלם, ושחשבתי שיכעסו עלי נורא אם יגלו שאיבדתי אותו, האשמתי אותו שהוא זה שאיבד אותו. ייתכן, כאמור, שזה היה נכון; אין לי מושג. למזלי, מה שברור לגמרי הוא שטריסטן עצמו לא זכר שהוא החזיר לי את המחשבון, ולכן גם הוא היה משוכנע שהוא איבד אותו. הוא הרגיש מאוד לא נעים, ואני גם דאגתי לבטא את הכעס שלי באופן שלא השתמע לשתי פנים, אבל לא היה יותר מדי מה לעשות, ואני עברתי לעסוק בשאלה איך אני מסתיר מההורים שלי את זה שהמחשבון אבד.

דאגתי לבטא את הכעס שלי באופן שלא השתמע לשתי פנים (אילוסטרציה)

בדיוק יצאנו אז לחופש, שבו אף אחד לא ציפה ממני להשתמש במחשבון. ביום שבו חזרנו לבית ספר, טריסטן הופיע ובידו הפתעה: מחשבון חדש; הוא היה דומה מאוד לזה שאבד, אבל אפילו קצת יותר משוכלל (שכלול שהתבטא בעיקר בעיצוב מעט שונה ובאספקת כוח סולארית, מה שלבן ה-12 שהייתי היה מקביל לפצצת אטום). הוא גם עלה דולר אחד יותר. טריסטן היה גאה מאוד, ובצדק. אותי לעומת זאת הטרידה שאלה אחרת: איך לעזאזל אני מסביר להורים שלי שיש לי מחשבון שונה מזה שהם קנו לי?

הופיע ובידו הפתעה (אילוסטרציה)

למרבה הזוועה, טריסטן גם בא אלי באותו יום. במשך כל ארוחת הערב ראו שהוא מצפה שאספר להורים שלי על המחשבון החדש, לא מעלה בדעתו שלא סיפרתי להם שהישן אבד. אני ביליתי את כל ארוחת הערב בניסיון להסיט את נושא השיחה לכל כיוון אחר. בסוף הוא היה קצת מאוכזב, אבל אני ניצלתי. הצלחתי למשוך ככה עוד חודש בערך, מקפיד להשתמש במחשבון רק בחדר הסגור ולא מראה אותו לאיש.

ביליתי את כל ארוחת הערב בניסיון להסיט את נושא השיחה (אילוסטרציה)

ערב אחד אבא שלי עבד על איזה מאמר וביקש ממני את המחשבון כי שלו היה בעבודה. ניסיתי להגיד שאני משתמש בו, אז הוא אמר שאביא לו כשאסיים. במשך כמה דקות עברתי התקף לב קל, אבל בסוף הבנתי שאין ממש דרך לברוח ופשוט הבאתי לו את המחשבון. החלטתי שהטקטיקה הנבונה ביותר היא להתנהג כאילו זה המחשבון שהיה לי מאז ומעולם ולקוות שהוא לא ישים לב להבדל. בעיניי בנות ה-12, זה היה סביר בערך כמו שהוא לא יבחין בהבדלים ביני לבין אחותי בת הארבע; המחשבון הזה היה סולארי! היה לו פאנל עליון בצבע אחר! ואבא שלי היה מדען, לשים לב להבדלים כאלה זה מה שהם עושים, לא? הייתי שרוי בחרדה גדולה כל כך שאפילו לא תכננתי מה אעשה כשהוא ישאל אותי מאיפה יש לי מחשבון אחר. עד היום אני לא יודע מה הייתי אומר.

בסוף הבנתי שאין ממש דרך לברוח (אילוסטרציה)

אבל אבא שלי לא אמר כלום. ההסבר ההגיוני ביותר לכך הוא שהוא באמת לא שם לב להבדל. לפעמים הדברים הכי חשובים עבורנו הם דברים שאנשים אחרים כלל לא מודעים לקיומם או לא שמים לב אליהם. (ואני כמעט מתפתה לנצל את השורה הזאת כדי לייצר את המשל הפוליטי שאני מניח שכולם מחכים לו; אבל לא.) לפעמים מה שגלוי וברור לחלוטין לילד בן 12 נסתר לגמרי מעיניים בוגרות וקהות יותר. הוא השתמש במחשבון במשך שעה והחזיר לי אותו וניסיתי בכוח לאתר במבט שלו שמץ של הבנה או מודעות או אירוניה, ולא מצאתי אף אחת מאלה.

ניסיתי בכוח לאתר במבט שלו שמץ של הבנה או מודעות או אירוניה (אילוסטרציה)

לפעמים אני רוצה להאמין שהוא ידע ובחר לא לומר דבר. אני יודע שזו האופציה הפחות סבירה, אבל יש בה חן מסוים בעיניי, ועם זאת, אני יודע שגם היא, בסופו של דבר, מבטאת את אותה אמונה בסיסית שאפשר לפתור בעיות דרך ההתעלמות מהן. קרוב לוודאי שהמציאות דרמטית פחות, ושכל האירוע הזה חלף על פניו ולא הותיר זכר. אריך קסטנר בטח היה יודע לנסח כאן איזו תובנה מעניינת על מה שילדים יודעים ומבוגרים לא מבינים.

אותה אמונה בסיסית שאפשר לפתור בעיות דרך ההתעלמות מהן (אילוסטרציה)

בשביל לסגור את המעגל אני צריך לספר שמצאתי את המחשבון הזה אתמול כשסידרתי את הבית וחייכתי חיוך מריר-מתוק. או שסיפרתי את הסיפור לאבא שלי והוא אמר לי שידע כל הזמן. או שחשבתי על המחשבון הזה כששמעתי את נאומו של ארדואן בקהיר והרהרתי על משהו חשוב נורא. אבל המעגל יישאר פתוח במקרה הזה, כי אין לי איך לסגור אותו, ובמילא נחום ברנע אמר שזה מה שבלוגרים אמורים לכתוב עליו, לא? אז הסיבה היחידה שסיפרתי את הסיפור הזה היא כי נזכרתי בו במהלך שיחה על ילדים והאופי האוטונומי שהם מפתחים, ופתאום הוא נראה לי מתאים. אולי זה מספיק.