את אומרת שאני מאכזבת אותך?! את איכזבת אותי כל החיים.

את מופתעת למה אני לא מספרת לך דברים ולאבא כן, למה אני רוצה להיות איתו כל הזמן ואיתך לא, זה בגלל ההתנהגות היומיומית שלך שהיא בלתי נסבלת, לא יכולה לשמוע את הקול שלך יותר, את מבחינתי נכשלת בתפקיד ה"אמא", כל פעם שאת בסביבה שלי אני לחוצה, תמיד חושבת פעמיים לפני שאני מוציאה מילה מהפה, את משתקת אותי, משתקת אותי מבחינה של להגיד את כל מה שאני חושבת, כל פעם בריבים שלנו אף פעם לא אמרתי באמת את מה שאני חושבת, תמיד שמרתי את זה בפנים, בגלל זה כל הזמן שתקתי, ואת עוד מתעצבנת שאני שותקת ולא מוציאה מילה מהפה.

את נכשלת כאמא ושום דבר שתעשי לא ישנה את העובדה הזאת. גם אם תלכי למיליון פסיכולוגים ותנסי לשנות את ההתנהגות שלך, זה לא ישתנה, כי את כזאת, מחפשת לריב, יש לך עיניים קרות, התנהגות שגורמת לי להתרחק ממך.

גם כשאת מנסה להיות רכה, אוהבת, מנשקת ומחבקת, זה מגעיל אותי, מגעיל אותי שאת כזאת כי אני יודעת שזה מזויף, ועוד דקה או שתיים את תתעצבני על כלום.

אני רואה אימהות במשפחות אחרות אני פשוט מקנאה, האם והבת הן החברות הכי טובות, ואל תגידי לי שזה ככה בכל משפחה כי זה לא.

יש לי הרבה כעס וטינה כלפיך, שאני בספק אם יום אחד הכל יעלם.

זה שהיה לך קשה בילדות, את לא צריכה להוציא את זה עלי, אסור לך להוציא את זה עלי.

אני יודעת מה הגורם למי שאני היום, את הורדת לי את הביטחון העצמי לאפס, אני ביישנית יותר מידי, אני חושבת מחשבות שילדה בגילי רגילה לא אמורה לחשוב, זה התחיל מגיל קטן וזה נמשך עד עכשיו, לי נמאס לחיות בפחד בבית שלי.

למה אני צריכה להסתגר בחדר כדי להרגיש חופשיה?

את רוצה שאני אלך לפסיכולוג, אבל את לא מבינה שהכל בגללך. רק בגללך.

את זאת שצריכה ללכת לפסיכלוג ולטפל בעצמך, בבעיות שלך.

אבא יודע להקשיב, לפרגן, לחבק, לנשק, לצחוק, להיות רגוע באופן כמעט תמידי.

למה כל פעם שאבא צועק עלי אני לוקחת את זה כל כך קשה? ואיתך, כל פעם שאת צועקת אני פשוט מגלגלת את העיניים ורק מחכה שתרגעי.

אני יודעת שבתור אמא זה קשה לעכל ולהבין את כל מה שאני כותבת לך עכשיו, אבל חשוב שתדעי, וחשוב שתדעי גם איך לשפר את עצמך.

ואני מבטיחה- ברגע שיהיה אצלך שיפור (למרות שאני לא מאמינה שזה יקרה), אני מבטיחה שבצורת המחשבה שלי כלפיך, הכל ישתנה.

אני אומרת את זה עם המון זלזול כי אני לא מאמינה שזה יקרה בחיים.

כל פעם שבאים לבית אנשים, או שאנחנו אצל אנשים אחרים, את פתאום אישה אחרת, פתאום את טובת לב ושמחה, אמא למופת.

זה מגעיל אותי, כי אף אחד לא יודע מה קורה כשאת לא בסביבת אנשים, וזה נשמע לך הגזמה אבל אני יודעת טוב מאוד ורואה את ההבדל בצורה ברורה ביותר.

אני לא יכולה לסלוח, ואני לא חושבת שאני אסלח בעתיד.

עריכה:

היא קראה את המכתב, כשהבאתי לה את המכתב אמרתי לה לבוא לחדר שלי כדי שנדבר, היא לא באה.