ושום דבר לא השתנה. שנינו בקיבוץ, אתה בחדר שלך, אני בבית שלי, לא מדברים, לא נפגשים. כלום.

אתמול התחננתי, התחננתי שניפגש, כדי שנוכל לדבר, למרות שידעתי שכל הדברים נאמרו, רק לראות אותך, רק לנסות לחבק אותך..

אני שומעת את השיר שלנו ברקע, על סף דמעות, אתה יושב בבית שלידי, על המרפסת, אני יכולה לראות אותך מהחלון, אוכל ארוחת בוקר עם המשפחה המאמצת שלך, עם גופיה לבנה והבגד ים שלך, עוד מעט תלך לים, תעבור ממש לידי,. אני אוכל לראות אותך, ואולי אתה תראה אותי, אם רק תזיז את מבטך ימינה.. אני אוכל לראות את פניך העצובות.

"Trust built for a long time, but it can destroy in a minute

זה מה שאמרת לי, אתמול, כשישבנו על הספסל ולא יכולת להסתכל עלי אפילו, ישבת רחוק, הסתגרת בתוך עצמך.

"אני לא יכול להסתכל עליך"

"אני אוהב אותך, זה הבעיה"

"אני יודע שעכשיו, זה לא יהיה כמו פעם"

ישבנו על הספסל, שותקים בעיקר, מידי פעם אומרים מילה או שתיים, אבל לא יותר מזה.

הוא קם ממקומו.

"אני הולך". נשארתי לשבת על הספסל.

"את לא הולכת הביתה?" שאל.

"אני רוצה להשאר פה עוד קצת" אמרתי, מנסה לחנוק את הדמעות.

"לילה טוב", ראיתי את גבו ההולך ומתרחק, בשלב מסויים הסתובב אלי, והתיישב על אבן.

ידעתי שהוא לא יכול להשאיר אותי לבד, ידעתי שעד שאני לא אלך הביתה הוא לא יזוז משם.

הלכתי אליו, מתחילה לבכות שוב, צעדים כבדים אך מהירים, נעמדתי מולו, הוא עדיין ישב.

"אני חייבת חיבוק". אמרתי בבכי. כמעט היסטרי.

הוא התרומם אלי, כאילו עושה זאת בלית ברירה, מתקרב אלי, אני מחבקת בכל הכוח, והוא לא מחבק חזרה, זה כאב לי.

הרגע עברת ליד המרפסת שלי, עם החבר שלך, לא שמת לב שאני יושבת פה ובוהה בך הולך, חבר שלך קלט אותי יושבת במפרסת, הוא אמר לך, הסתובבת והסתכלת עלי לשניה, ופשוט המשכת ללכת, כאילו כלום. זה כואב. יותר מידי.

הורדתי קילו וחצי מאז שזה קרה, מאז שאנחנו ככה, אין לך מושג איך זה משפיע עלי, אני לא אוכלת, אני לא ישנה, קשה לי לתפקד.

אני אוהבת אותך, אני רוצה שתסמוך עלי, שתרצה אותי, שתאהב אותי כמו שהיה פעם.