אין רגע שהמוח שלי נח, אין רגע שהוא לא חושב עליך, בייבי.

אתמול התקשרת, בסביבות 8 וחצי, הפלאפון השמיע 2 צילצולים ואז ניתקת. התקשרתי מהר חזרה, לא ענית, התחלתי לדאוג, אולי משהו קרה? אחרי דקה קיבלתי אסמס "המפקד הגיע :(", רק הסמיילי העצוב איכשהו עשה לי טוב, כי ידעתי שהוא רוצה לדבר איתי, זה עשה לי הרגשה טובה, למרות שבסוף לא דיברנו.

אתה כבר נכנס לי לחלומות, אני חולמת תמיד שאנחנו מסתדרים בסוף, שיש "happy end", שאתה מוריד מעצמך את הקרירות ואת הפנים העצובות ואתה כמו פעם, שמח, אוהב, מחבק, תומך.

תפסיק להגיד לי לשמור על עצמי, על הבריאות שלי ועל הלימודים, אתה יודע שכל מה שאני חושבת זה אתה, לא אכפת לי משום דבר אחר, אני אוהבת שאתה דואג לי, זה עושה לי טוב, עושה לי טוב שאתה אומר שאתה חושב עלי ללא הפסקה, שבשיחה האחרונה שלנו בטלפון שמעתי אפילו את הצחוק החמוד שלך.

אתה יותר מתקשר, יותר שולח אסמסים, זו התקדמות, ואני יודעת שאני בדרך הנכונה.

אבל איכשהו, יש לי הרגשה שלא הכל מתקדם יפה כמו שזה נראה, התחושה הזאת, התחושה המגעילה הזאת, שאתה תחזור הביתה ואתה תהיה קריר אלי שוב, ואולי אפילו תגיד שאתה לא יכול להמשיך יותר.

זה עושה לי רע. למרות כל הדברים הטובים שאתה אומר לי ושבאמת עושים לי טוב על הלב.

אני לא מבינה למה אתה סולח לי אחרי מה שעשיתי, בן אדם נורמלי היה זורק אותי ממזמן, אבל אתה? אני לא מבינה אותך.

אתה טוען שזה בגלל שאתה אוהב אותי, שזו הבעיה, שאתה לא יכול להפרד ממני בגלל שאתה אוהב אותי.

באמת? אתה אוהב? אותי? למה? אתה ראוי למישהי הרבה יותר טובה.

כשאמרתי לך את זה, שאתה ראוי למישהי יותר טובה ממני, אמרת לי שאני אפסיק לדבר שטויות.

אני מפחדת. מפחדת ממה שיהיה.

וזה משפיע על הכל,

על הבריאות שלי,

על הלימודים שלי,

על היחסים עם ההורים,

עם אחותי,

עם החברות,

על כל מה שסובב אותי וקשור אלי.

זה לא טוב, אני יודעת, ואתה בעצמך אמרת לי, שגם אם המצב נורא קשה בנינו, צריך לדעת להפריד בין הדברים, ואתה צודק, אבל כנראה אני לא בן אדם חזק כמוך, שיכול להמשיך ללכת עם ראש זקוף, אבל עם פנים נפולות.

מה יהיה איתנו?

אין שניה שאני לא חושבת על זה.